איפה ה Rudy קיבינימט!

ההכנה ל Desert Challenge החלה כמה ימים לפני בעיקר ע"י החמצת אימונים – מה שאפשר להתעסק באופניים, התיק מתארגן, הבקבוקים ספייר במקום ואפילו התיק הכתום שאי אפשר לפספס ב Pit Stop מוכנים. לא מעט קילומטרז' חסר בזכות הסופה, הקור והשלגים. רק דבר אחד לא נמצא במקום הנכון שלו (בתא המשקפים שברכב, ליד המראה): ה Rudy Project עם העדשות המקטבות קיבינימט!

מי שמכיר אותי יודע שאני חייב להחזיק חמישה פריטים מכל סוג, אחרת, תוך דקה אני שם את המשקפיים\מפתחות\ארנק שלא במקום הנכון שלהם, ואז לך תדע אחרי כמה חודשים הם יצוצו? יש לי איזה 5 זוגות משקפיים, אולם הבעיה היא שלא כולם רודי פרוג'קט. מילא הקטע של החסות בבייקפאנל, אבל במדבר, במירוץ אני ממש לא רוצה לוותר על העדשות הכהות המקטבות והמעולות שלי על המשקפיים שאני אוהב ומחזיק שנים (עוד הרבה לפני בייקפאנל), וגם לא בא לי על העדשה הפוטוכרומטית הבהירה יותר…

איפשהו באמצע הדרך לערד אשתי שולחת SMS שהיא מצאה אותם. לתחרות הם כבר לא יעזרו לי. אני עם העדשות הבהירות…

צילם: רונן טופלברג
מאת: גיא חלמיש

מנוי חינם על מגזין BIKEPANEL!

נהנה מקריאת הכתבה? זו לא האחרונה...
הזן את כתובת הדוא"ל שלך והצטרף להמוני המנויים למגזין של בייקפאנל.





 

רק באתי לריצה קצרה…

השותף שלי לצימר הוא אלעד ניסימוב, אלוף ישראל מאסטרס פרו 2011 כביש, מנצח טור ערד בקטגוריה, רייסר אמיתי, הבעל של יעל רותם ניסימוב התזונאית שלנו, ולאחרונה אף פאנליסט בהתהוות, מה שעושה אותו לפחות חצי מהזוג הנשוי היחיד במערכת BIKEPANEL, ומבחינת מסת שריר אף הרבה יותר מכך. אלעד החליט לשנות קצת מקום, לגוון לעצמו את החיים ולעשות את האולטימייט 68 שזה 20 ק"מ ריצת שטח לילית בערב שישי ועוד 2 הקפות מרתון אופני הרים בבוקר.

כמו רייסר אמיתי הוא נוחת בצימר מוקדם, מארגן את כל הציוד במסדר צבאי למחרת, ומוריד דופק לקראת האירוע. (אני כבר אעשה את ההתארגנויות בבוקר, ברגע האחרון על חשבון החימום…). זה לא שהוא לא רץ פה ושם (עד 10 ק"מ) אבל מרחק של חצי מרתון בגישה הפולנית – בדד, לבד, בחושך, במדבר… את זה הוא בודאי עוד לא עשה. זה לא המקום הנכון והרגיל שלו. אפילו אין לו נעלי ריצת שטח (אוי היבלות…), אז הוא הלך ושרף את המסלול בשעה וחצי בערך כדי שהסבל יהיה קצר. אחרי המירוץ אני פוגש אותו רועד מהמאמץ, הקור והשוק לגוף, ומנסה להתאושש… נרדם בשתיים בלילה מהאדרנלין והקושי להרגיע את הגוף, קם בשעה 5:20 אחרי שלוש שעות שינה בסה"כ ושורף את המסלול שוב בדרך למקום הראשון ולפרס השווה של Nathan.

7-Image-9208039-204932805-2-WebLarge_0_3f4af3e776a1b11dc935ca2b6ba0601f_1

אלעד ניסימוב, פאנליסט, מקום ראשון באולטימייט 68 גם בקבוצת הגיל (שני: גיל שליסר ושלישי: מתי רוזן) וגם בכללי (שני: עוז דודאי ושלישי: גיל שליסל)

 

שוב נכשל בזוגיות?

את ה Desert Challenge אני עושה עם חבר שהגיע עם המשפחה. הלקח מתחרות הזוגות הקודמת שלי היה שנושא הזוגיות חשוב, אז ניסטל, אלוף הארץ במרתון בקטגוריה הפתוחה, יהיה שותף מצוין, אם אעמוד בקצב שלו… הוא באוהלים בערב קודם ואני בצימר עם אלעד. נדבר כבר בבוקר, קבענו ערב תוך כדי ספיגת העשן מהמדורה של הפויקה. נעשה חימום ביחד מוקדם, כי בטח הזינוק יהיה מטורף. עד שהגעתי למתחם כבר 6:30. בעוד רבע שעה תדריך והלחוצים הראשונים נעמדים כבר על קו הזינוק. המקצוענים עושים חימום ברכיבה בין הזינוק לקצה הגבעה שליד מחנה האוהלים, והמקצוענים עוד יותר – עם הפוזה, עושים חימום על הטריינרים ליד האוטו.

אותי לא בעיה לזהות מקילומטרים עם החליפה הזוהרת של בייקפאנל (מקסימום להתבלבל עם הזוג המדוגם שהיה שם עם החליפה המדהימה הזו – בולטים ויפים בתמונות ובתוך ערימות הרוכבים), אבל ניסטל רוכב עם חליפה בעיצוב אלמוני ובלתי בולט בעליל של רוכבי אשכולות. אפשר לאבד את החברה האלה בקלות בתוך כלל גווני הסגול תכלת לבן שם בפלטון… וניסטל איננו. אני מסתכל לכל הכיוונים והוא לא בסביבה. אני תופס מיקום ליד גל צחור ועידית שוב ושורת הזינוק מתחילה להתמלא במהירות. אני לבד וניסטל לא באופק… מה שוב פעם אני הולך להכשל בציון הזוגיות שלי במרתון זוגות?

1-Image-9208039-204932490-2-WebLarge_0_c7b75552f6408293841f2405cf9a0521_1

מימין – מחפש נעדרים…יש פה סלולרי למישהו? ראיתם את ניסטל מישהו?

אנחנו רייסרים ובאנו לשרוף את המסלול!

טוב, מה הסיפור, נתקשר אליו ונמצא אותו.

מוציא את הסלולרי (שנמצא בכיס שלי ביחד עם המצלמה, קצת ג'לים, עוד בקבוק בכיס האמצעי, ערכת תולעים למקרה פנצ'ר וכאלה…). מנסה להוציא שיחה, אבל לא – האירוע צפוף ב 3000 אנשים ותא הסלולר היחיד והאומלל שבמקום כנראה קורס – המכשיר מוציא צפצוף חסר אונים שאומר "שיחה? בחלומות שלך…אין סיכוי שאתה מקבל קו עכשיו…". פונה לגל צחור – הי גל – יש לך סלולרי עליך? והוא עונה בחצי גיחוך: "לא. אם אצטרך פה סלולרי אז כנראה שאני כבר לא במקום הנכון…" הוא עונה. אני מפעיל אלגוריתמיקה מהירה ומתוחכמת במיוחד במוח ומגיע למסקנה הלוגית המתבקשת – שאם לי יש סלולרי ואני דווקא מאוד צריך אותו כרגע כדי למצוא את ניסטל, אז אני הוא זה שכנראה לא נמצא במקום הנכון. אבל זה קו הזינוק לא? והשותף שלי איננו – לא? אז איך אני אמצא אותו בדיוק?

שואל עוד כמה אנשים, והם כולם במקום הנכון ובלי הסלולריים שלהם. אין, הרמה פה בארץ קצוות. ב Desert Challenge כולם מקצועני קצה. לא סוחבים שום דבר מיותר איתם. לא צריכים טלפון למקרי חילוץ. הם באו לשרוף את המסלול והם ממוקדים ולא ישימו שום גרם עלוב אחד ומיותר בכיסים!

ניסטל מגיע בדקה 99 מחייך ורגוע – הי גיא-חה: אני פה… גם הוא רייסר אמיתי, ולא ישים אף גרם מיותר בכיסים.

2-Image-9208039-204932762-2-WebLarge_0_187ef7b84e7121192fe87ffc5633f288_1

זהו את הקיט הזוהר בתמונה. כמה פעמים הוא מופיע בהמון הרוכבים השועט?

אשליה מתוקה ונעימה

נקודת הזינוק בנויה מקונוס, כלומר טור רוכבים רחב צריך להתכנס למסדרון צר שבו נמצאים פסי המדידה. בחור חביב עומד מול חבורת הרייסרים הקשוחה שניצחון הוא הדבר היחיד שעומד לה מול העיניים, והוא מגלם לפניהם את המטרה אליה הם אמורים לשעות בעוד שניות ספורות. גופו הצנום הופך לסדין אדום בעיניים צנופות, המוכנות לשלוח איתות מדויק ומהיר אל רגל שרירית לבעיטת יציאה מהמקום היישר אל המטרה. "הי בנאדם, אתה בטוח שאתה רוצה להיות דווקא פה כעת" שואל אותו גל צחור…

3, 2, 1 גו… ואנחנו יוצאים לדרך בצורה אחראית ורגועה דווקא. אני נצמד לחבורת החוד וסומך על ניסטל שיגיע, והוא אכן מגיע ואנחנו נצמדים למובילים הקפה שלמה כמעט. אני תוהה איך זה יכול להיות שאני נמצא פה בדופק גבוה אמנם מדי פעם, אבל בכל זאת מחזיק. אף אחד מהעלית לא רוצה להיות הראשון שייצא לוואטים הגבוהים באמת, וכך אנחנו- הסניורים יכולים להנות עוד כמה קילומטרים מהאשליה שאנחנו קרובים ברמתנו לעלית. התוצאה בסוף מראה את הפער בצורה יותר מעשית – שכן כל 15 הדקות האלה בין הראשונים בכללי לראשונים במאסטרס נצברו בקלות כנראה מאוחר יחסית במירוץ.

אבל בינתיים אנחנו איתם – ואני נהנה מהאשליה המענגת. עד ההחלקה שלי, כלומר נפילה, כלומר התרסקות.

הנחל הוא לא איזה אתגר טכני מי יודע מה, וההחלקה כמו החלקה מגיעה בדיוק ברגע שאתה לא מצפה לה, ומהר. גלגל קדמי על איזור סלע או אדמה קשה מאוד, בשיפוע נגדי לסיבוב, ועם אבק פודרה חלקלק מעליה העיפה לי את הגלגל הצידה, ואותי במהירות אל הקרקע. כעת אוכל סוף סוף לבדוק באופן אישי את הטענה שגילוח הרגליים עוזר להחלמה בשפשופים…

תמשיך, אני כבר אגיע…

הבנזוג שלי למירוץ הוא לא כמוני – הוא כן נמצא במקום הנכון: אין לו סלולרי ואין לו בקבוק שני בכיס האחורי. הוא סוחב את המינימום של המינימום בכיסים והוא מהיר מחודד ומקצוען כמעט כמו המאמן שלו שהגיע שני כללי וראשון בקטגוריה (יובל פרידמן הוא מאמן אשכולות שרכב עם נועם סטרשנוב, והם הגיעו 45 שניות אחרי גיא ניב ועומר שובי – מנצחי המירוץ הכללי), וכמו חבורת הקצה שמובילה את התחרות הזו. הוא בא בשביל פודיום, ואני אולי אצליח לא להפריע לו בכך, אני מקווה…

הוא תומך בי יפה אחרי ההחלקה בנחל ואנחנו ממשיכים קדימה, בתקווה לתפוס את החברה שברחו לנו כמה שניות של נפילה, רק שבדרך, צריך להחליף בקבוק מים. איך בדיוק ניקח בקבוק וגם נצליח לסגור פער לטובי הרוכבים בארץ אתם שואלים? ובכן מי שנמצא במקום הנכון, לא סוחב סלולרי בכיסים וגם לא סוחב בקבוק שני בגבו מכין צוות גיבוי מתוקתק ב Pit Stop שיחכה לו בזרועות שלופות המגישות את הבקבוק בכל הקפה. ככה לא מפסידים אפילו שבריר שנייה של עצירה והתכופפות אל התיק שמונח לו בצד הדרך – כמו התיק הכתום שלי שמחכה לי בעצב כי החלטתי לוותר עליו באמצעות הבקבוק שבגבי.

השותף מודיע לי שאמשיך והוא יגיע תוך כמה שניות. אח"כ התברר שכשהגיע לאיזור ההזנקה ונקודות התיקים ומגישי המים המקצועניים שלידו, המגישות המקסימות – צמד ילדות מתוקות מתוקות, רק בנות 10 ו 7 או משהו כזה, אמורות היו לעזור לאבא שנמצא במקום הנכון, ולתת לו את הבקבוקים שלו, כדי שיהיה לו פודיום. רק שמישהו אמר להן שאסור לעמוד פה, ואין בנות ואין בקבוקים במקום… אבא מודאג ואחראי הולך לחפש את הילדות שלו, ועמן בקבוקי המים שלו… אז נכון שאנחנו באמצע מירוץ, ויש פה מתחרים מהירים במקום הנכון שצריך להשלים אליהם פער בגלל הנפילה שלי… ונכון שנפסיד ככה לפחות חמש-שש דקות…לא סיפור.

(דבר המארגן: יש פידינג זון למלווי מתחרים  ועל פי חוקי ה UCI הוא צריך להיות מימין (היכן שמוקם באמת) בעת פנייה שמאלה, כדי לא לעכב את מי שפונה בחדות ובוחר לא להשתמש בו. ואכן, כך מוקם הפידינג זון. רק מה, ניסטל שם את שתי הבנות שלו כמה מטרים לפני הפנייה שמאלה בצד שמאל. באמת ראינו אותו מסתובב שם עם מבט תוהה בעיניו… ואגב – כמובן שיש את הפידינג זון בשטח ובו איזוטוני וג׳לים של GU, תמרים, בננות, חטיפי גרנולה וחמוציות מי נביעות, מוזיקה באמצע השממה…)

3-Image-9208039-204934770-2-WebLarge_0_9f2aa2db299cf98543ab6c75747ab1ea_1

סוגרים פערים אחרי ההחלקה: ניסטל מושך אותי בסגול – במרכז הדבוקה (עם התיק לפניו: עידו סירקין)

בדד אלך, רק תפילה אלי

אבל הדרמה המשפחתית הזו מאחורי ואני לא מודע לה. אני ממשיך וניסטל אמור להגיע תוך כמה שניות…

לרוע המזל בדיוק ברגע הזה מחליט רוכב העל, התותח חובב חומצת החלב, האיש שחשבונות טקטיים הם ממנו והלאה כי ההקרבה והמחויבות בדמו – עידו סירקין, לתת בראש ולגשר לאותה קבוצת חוד שהחלקתי ואיבדנו קודם לכן. עידו מוביל בראש פלטון קטן של רוכבים. בדרך אוספים את פקאץ' ורן מרגליות (שהוא אגב – המתחרה האדיב והסובלני ביותר בארץ אל מול כל הרוכבים האטיים יותר מהמקצים הקצרים שממלאים את המסלול וחוסמים את כל הכיוונים, את השמאל, הימין והאמצע), ויוצאים במהירות מטורפת אל הנחל הראשון שהסיבובים שבו הם אתגר טכני קטן מאוד, לעומת הסללום המטורף של משחק המחשב הזה – "מצא את החריץ" בין החברה שבאו פה לטייל בכיף במדבר. פקאץ עוזר ולוקח הובלה גם הוא, והיו שם עוד רוכבים חזקים שנמצאים במקום הנכון, אבל ברגע זה לא הכי הכי נכון – כי השפיץ של הטור ניתק מקדימה וצריך לתפוס אותו.

המהירות יפה וניסטל איננו. שוב איבדתי את בן הזוג שלי! אני אומר לעצמי שאני מגלם בצורה מושלמת את הסטנדט אפ של נימי מאפיק ישראל "איך לא תתחרה במירוץ זוגות", וזו כלשעצמה הולכת להיות כתבה מוצלחת ב BIKEPANEL. אני לא סגור באמת על חוקי המסלול – צריך להיות ביחד בכל נקודות הביקורת? או רק בראשיות? אין לי שמץ של מושג כמה שניות מאחורי נמצא ניסטל ואני לא מסוגל לראות כלום בתוך הנקיקים והמוני הרוכבים…

בנקודה מסוימת אני מבין שאם אני ממשיך עם הדוהרים קדימה, אין סיכוי שניסטל כבר יתפוס אותי. אז אני ממשיך בדד. מתישהו במירוץ שמאי בקר ורונן פידל באים לבקר מאחור, ושמאי, הר אדם, מכונת דיזל עוצמתית שתנאים סביבתיים לא משפיעים על מהירותה, האיש שלא מחפש הסתרות מאחורי גב של אף אחד, וחוצב מול הרוח את דרכו בנחישות, האיש והלידוויל 100, רוכב העל שמתאמן אצל המאמן המעניין ביותר על אופניים בארץ (נחשו מי זה?), והקטר המושלם – מגיע אלי עם פידל שמוצץ לו את הגלגל מאחור כל הדרך, ואני נשאב אל הואקום שנוצר מאחריהם לעוד כמה מטרים, עד שהנשימה שלי הופכת מהירה מדי בשביל להתמיד בכך, בעת שאבדו עקבותיו של הבנזוג שלי. מה הטעם… אז אני מאט ונכנס לקצב הטיימטריאל לשלוש שעות הפרטי שלי…

5-Image-9208039-204934401-2-WebLarge_0_0ee751fef853dba07177dcec3bb93c59_1

בדד אלך, לטיימטריאל אצא, בדד בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום

פינוקיו חכה לי

לא סיפרתי לכם קודם, אבל כנראה שהייעוד הקוסמי שלי הוא לא להיות רייסר אמיתי: וצדק גל צחור כשהזכיר לי במרומז שאני לא במקום הנכון. זה אמיתי ואני לא צוחק: כשקר ואני מעלה דופק גבוה הגוף מאותת לי על זה עם פריחה אדומה מגרדת בטירוף ונראית אחרי כמה זמן כמו משטחי נשיקות סרפדים באיזורי מגע עם בגדים צמודים. אלרגיה למאמץ גופני? כן – יש לי את זה באמת ואשכרה כדור נגד אלרגיה פותר את זה!

זאת ועוד – בגלל ניתוח הלייזר הארור שעשיתי בעיניים בעבר (משקפופר נחש – אני ממליץ לעשות גם?…), כשאני מבלה יותר מדי זמן בדופק גבוה במיוחד יש לי איזה תופעה של הופעת קטרקט זמני או משהו. אני מתחיל לראות ערפל! ערפל לבן כמו אדים על השמשה הקדמית מכסים לי את שדה הראייה, ואני לא מסוגל להבחין בניואנסים הקטנים שעל הקרקע הלבנה גם כן. את הנחלים בתחרות אני עובר באמצעות הסקת תוואי הקרקע מתנועת הרוכבים שלפני (קונטרסט כהה בכל זאת רואים). מזל שאחרי איזה שעה שעתיים כשהחמצן חוזר לעיניים הערפל מתפזר, אולם בתוך המאמץ, באוטוסטרדות הפתוחות של הדזרט צ'אלנג', אני מבלה לי באווירה קסומה של שלג במדבר…

קול ענות חלושה מעיר אותי מההזיה הצפונית, המושלגת והרגועה על הדופק הקבוע והנוח לי, הלא מתאמץ שנכנסתי אליו לאחר הפרידה מהצמד שעומד לנצח את המירוץ בקטגוריה שלנו. גיא-חה, גיא-חה אני שומע מרחוק, אבל מסתכל לאחור ורואה רק ערפל… (לכל המתבלבלים – זה Guyha ולא Gayeha… קיצור חיבה של גיא חלמיש. מותר להשלימו בביטוי גיאחזק, תודה, אם אתם מתעקשים).

ניסטל מופיע כולו מתנשף. ברוך הבא לסוף המירוץ, חבר… קצת האשמות הדדיות. קצת הסרת אחריות אישית, קצת פיוסים וצחוקים והכל חוזר למקומו בשלום. אז נכון שהמקום הראשון בקטגוריה שלנו היה בערך במרחק הזמן שיצאנו לחפש בקבוקים אבודים במאהל באמצע התחרות… אבל הי, אנחנו אנשי משפחה, עם ילדים, קריירה, עבודה, וחיים רציניים – בחיאת, מה זה חשוב עכשיו חמש דקות לכאן או לכאן? מה זה משנה שלא ניצחנו פה או נכנסנו לפודיום הזה… או בטריביוט לאיינשטיין – "צא מזה, מה איתך, אמא מבשלת בשבילך. "…

המקום הרביעי בקטגוריה (כחמש דקות של חיפושי בקבוק מהראשון) המקום הכי לא נכון שיכול להיות בתחרות כלשהי הוא שלנו, אבל אנחנו מבסוטים גם ממנו!

6-Image-9208039-204933086-2-WebLarge_0_7972967e0df0410bc72c6e8423145bf8_1

פודיום מאסטרס 80+ במקצה 72 ק"מ. משמאל המנצח שמאי בקר ללא בנזוגו רונן פידל, ומקום שני רז שפירא ונדב לוגסי.

הייתי צריך לבוא עם Adidas

ההפנינג נמשך, כולל ההמשך המיגע והבלתי נמנע של הפודיומים למול הקהל ההולך ומדלדל מגיע לסיומו, ואני הולך לאוטו להתארגן. אני כנראה לא במקום הנכון, וכמוני אחת מזוגות הנעליים שלי – שנשארה על הקרקע מתחת לבגאז' במדבר היפה של ים המלח, במקום הנמוך בעולם, באירוע שיש בו חסות של החברה המתחרה. לא יאמן אבל זה קרה באמת.  אז הי, אם ראיתם נעל Asics בחניה של אירוע שהחסות שלו היא של Adidas, מחליטה להשאר בדד במקום בזוג, באמצע המדבר, תמסרו לה ד"ש ושהיא לא במקום הנכון. או ההפך. 

צילם: רונן טופלברג
מאת: גיא חלמיש