• המותג שכובש את הסינגלים בישראל
  • מחירי חו
  • רוקנרוד - עכשיו גם בתל-אביב!
  • מוביוס – מצלמת HD זעירה לאקסטרים ולרכב במחיר מדהים!

CCC Dolomiti – לני אנגלהרט יצא שוב לאתגר של 100 טיפוסים

עוד בתחילת היום, היה ברור לי שאני הולך לסבול. הרי רכיבת אופניים זה לא כמו גפרור שצריך לשרוף כדי לדעת אם הוא טוב. ישנם ימים שלא מותירים לך ספק עוד לפני שיצאת מהבית, וכזה היה אותו יום. רוח מזרחית חזקה, קרה, ומייבשת. רוח מזרחית שמדכאת אותך יותר מאשר מוסיקה מזרחית. רוח שרוקדת סביבך כמו פרפר והולמת בך כמו מוחמד עלי. שרקייה מלשון כריש.

כשהגעתי למעלה, התלוננתי באוזני המוכרת בבית-הקפה:
- "את יודעת איזו רוח יש בחוץ?"
- "מישהו מכריח אותך לרכב?"

דו השיח על זה, על צורותיו השונות, מוכר לכל רוכב באשר הוא.  לפני כמה שנים, ביום דומה מבחינה רוחנית, פגשנו את לני אנגלהרט בבר-בהר והוא אמר שזה לא יום בשביל אופניים. יש לציין שכולנו היינו באמצע רכיבה. וכך לומדים שהרצון לרכב בכל מצב, לעמוד באיזה משהו, מתגבר לעתים על ההגיון הפשוט.

01-1

דמיינו את עצמכם כאן. בשביל מה בכלל להקליק? לגו מיזורינה וברקע הפסגות של טרה צימה לברדו ומעבר לקורטינה. סיום יום 4. (צילום: אור אנגלהרט)

 עוד דוגמא: באחד הימים החמים הקיץ יצאנו לרכב בהרי ירושלים. חום לא מטריד אותנו מדי, אבל נשארנו קל"ב כדי שאפשר יהיה לחזור מהר אם מרגישים כמו בכבשן. אוקצור, בבר-בהר פגשנו ברוכב שזוף וגם שדוף. הוא נראה רע. אמר שיש לו עוד פעם אחת לעלות נס-הרים. מסתבר שהוא טיפס באותו יום חמש פעמים עד בר-בהר. ב-35 מעלות בצל, ואין צל. מדוע? כי הוא מתאמן לאיזה אירוע. ומה עושים באירוע? רוכבים בעליות. קשה באימונים, קל בקרב, יש שיגידו. אבל כשאין הבדל בין האימון לקרב, אנחנו בטריטוריה של סיזיפוס. כי גם אנחנו וגם הוא מגלגלים משהו, רק שהוא קרא לזה 'עונש', ואנחנו המתוחכמים קוראים לזה 'אימון'.

02-2

הראש בעננים, גם של ההר. הגעה להפסקת צהריים שלב 4 בסיום עליה לפאסו Ciampagioto (צילום: אור אנגלהרט)

בכתבה קודמת, סקרנו את עלילותיו של לני ברחבי צרפת באירוע ה-cent cols challenge, לאחר שסיים בהצלחה את המסלולים האלפינים והפירנאים של אותו אתגר. למי שלא היה בשיעור הקודם – מדובר על עשרה ימי רכיבה, תוך טיפוס אל מאה מעברי-הרים מוכרים. חמישה ימי רכיבה, שבת קודש, ועוד חמישה של רכיבה. כל יום רכיבה הוא כמו גראן-פונדו קשה, כך שה-CCC הוא חיבור של תחרויות מרובות ימים (כגון הטרנס-אלפ) ושל סיקלוספורטיבים אלימים) כגון ה-Marmotte). הוא העלה את האופציה לבצע עוד באותה שנה את הגרסה הדולומיטית של האירוע המפרך הזה.

1-3

פיל דיקר, המוח המרושע שמאחורי ה-CCC. מנסה לשמור על קדנס סביר באחד מהשיפועים היותר קשים של הזונקולן בבוקר של יום 4 (צילום: אור אנגלהרט).

האירוע הזה צובר תאוצה, וחברת הביגוד Rapha 'מחסה' (מלשון חסות) אותו יותר ויותר עד שהאתגר כיום נקרא על-שם החברה. ה-CCC הדולומיטי נחשב לקשה יותר מהגרסאות האלפיניות והפירנאיות. אפשר להסביר את זה במספרים, אבל יותר מוחשי פשוט לחצות את הגבול מצרפת לאיטליה. אם תשאלו את חניבעל מקרתגו, שעשה זאת במלחמה הפּוּנית השנייה, הוא יספר לכם על הירידה לתוך איטליה שגבתה מצבאו מחיר גבוה בחיי-אדם, לעומת טיפוסם בצרפת. נדמה לי שאם דווקא הדולומיטים היו בדרך שלו, ולא האלפים הצרפתים, הוא לא היה מנסה לעבור אותם עם פילים. (למי שמסתקרן, ההנחה היא שהוא חצה דרך מעבר סן-ברנרד הקטן, שנכלל בטור של 2009). העליות באיטליה תלולות יותר,  וברובן הסלילה באיכות גבוהה מבצרפת. ועוד דבר: בצרפת אין זונקולן.

04-4

תמונה שמספרת הכל. ראש למטה, כביש מחורבן, לעזאזל הנוף. פאסו גאביה, יום 9. השלג שברקע ירד יום קודם והיה חשש שהכביש ייסגר. (צילום: אור אנגלהרט).

וכן, ב-CCC דולומיטים מטפסים גם לשם, למפלצת הקירות הזו שעושה ממעלה גולני צחוק. וזו רק עוד עלייה בתחילתו של יום בן 5,000 מ' טיפוס ו-200 ק"מ מרחק. המרקיז-דה-סאד ומייסד ה-CCC פיליפ דיקר לקח את גוש הסלע הדולומיטי ויצר בו מארג של עשרה מסלולים מפרכים. מי שמשלים עשרה ימי רכיבה כאלה, גם מסמן וויטורי על כל שמות הטיפוסים שבמאי מתגלגלים בכבדות על הלשון של שון. מבט-על של המסלול מגלה שהוא חורג מגבולות הגזרה המוסכמים של הגוש (ראו מפה). המסע מתחיל במערב, בסן-פלגרינו-טרמה שלייד העיר ברגמו בחבל לומברדיה (לא להתבלבל עם מעבר ההרים סן-פלגרינו), ונע מזרחה לעיירה טולמצו שלייד העיר אוּדינה (מועדון כדורגל אודינזה) בחבל פריולי-ונציה. בתווך, בחבלים וֶנֶטוֹ ודרום-טירול, נמצאים הרכסים הדולומיטים הקלאסיים. כל המסלול הוא מצפון לקו מילאנו-ורונה-ונציה, ומדרום לגבולות עם אוסטריה ושוייץ. המסע הלוך הוא די ישיר, לא עובר דרך מעברים 'מפורסמים', ומסיימים אותו בשלושה ימים.

בחזור, זה סיפור אחר, שבעה שלבים עם גיחות צפונה ודרומה שיוצרות מסלול מפותל באופן כללי וגם בתוך השלבים עצמם. בין הטיפוסים הידועים, מלבד הזונקולן שפותח את המסע חזרה לסן-פלגרינו-טרמה, תמצאו את שלוש-הפסגות-של-לאוורדו (הטיפוס הגבוה בדולומיטים, ללא מוצא), ג'יאו, גרדנה, סלה (המעבר הגבוה בדולומיטים), פדאיה, סן-פלגרינו, מנגן, טונלה, גאביה (המעבר הגבוה במסלול כולו), מורטירולו (משני כיוונים), ואפּריקה. כעשרה מעברים מתוך הרשימה הם מעל 2000 מטר מפני הים.

2-6

מפת מסלול סוף הטירונות: שמאל-ימין-שמאל. הדולומיטים עצמם ממוסגרים בחוּם. מה שמבחוץ זה בונוס.

אז לני יצא לאיטליה. ואז חזר מאיטליה. נפגשתי עימו מעט אחרי שהגיע לפודיום במדידת נס-הרים בגראן-פונדו האיטלקי באיליה-קפיטולינה, כדי להוסיף על הכתבה הראשונה שעוררה עניין מעבר למה שציפיתי, בעיקר מכיוון כאלה שחושבים שהם מצאו 'אתגר' חדש, בני אברהם שמבקשים לעקוד את עצמם. לא מספיק להם לטפס בהרי הרוקי, הם רוצים להיות רוקי.

ב-CCC האלפיני והפירנאי ישנם כ-45,000 מטרים טיפוס לעומת 50,000 בדולומיטים. מבחינת מרחק, המסלולים הם סביב 2000 ק"מ כאשר הפירנאי קצר מהדולומיטי ב-50 ק"מ, וזה קצר מהאלפיני ב-100 ק"מ. חישוב אינטואיטיבי מראה שהדולומיטי התלול ביותר, אחריו הפירנאי והאלפיני משתרך מאחור, אבל זה לא משום שבאלפים הפסגות נמוכות. אדרבה, הקול-דה-לה-בונט הוא מעבר ההרים הגבוה באירופה, והמונבלאן הוא ההר הגבוה ביבשת. ההבדלים הם תוצאה של תצורת ההרים, אך גם כפי שהוזכר קודם – מידת הפיתוח של האיזור. כל תייר מזדמן רואה את הפרימיטיביות היחסית בפירנאים לעומת האלפים, למשל. אם יורדים לרזולוציה של מספרים, זה כמובן מתורגם לשיפועים קשים יותר: במסלול האלפיני ישנם 14 קילומטרים בשיפוע גבוה מ- 10%. המקסימום באלפים: 14%. בפירנאים 20 קילומטרים כאלו (מקסימום: 13%), ואילו בדולומיטים 32, עם מקסימום בזונקולן 18%. ושוב – מדובר על קילומטרים שלמים, לא על קירות.

07-7

קמיקאזות על קסדותיהם. בסופם של עשרה ימי רכיבה, עם השקיעה, נכנסים כל אחד כמנצח באותו מקום שהמסע החל בו, רק מצידו השני של הנהר. (צילום אור אנגלהרט)

עוד מספרים: באלפים מטפסים 784 ק"מ בשיפוע ממוצע 5.1% . בפירנאים 718 ק"מ בממוצע 5.4%. בדולומיטים 748 ק"מ בממוצע 6.1%. ה-1% הבדל בין הדולומיטים לאלפים הוא לא זניח: מדובר על הבדל של 5000 מטר, כלומר יום טיפוס נוסף, וזה למרות שבאלפים מטפסים יותר מרחק. עוד פרמטר שמבדיל את הדולומיטים: כ-60% מהטיפוס שם הם בשיפוע גבוה מ-5%, בעוד באלפים ובפירנאים 'רק' כ-45% מהטיפוס הם בשיפוע כזה. כל החישובים לא כוללים שברי-טיפוסים תוך כדי רכיבה בירידות או סתם בין העליות. הווה אומר שאפשר להוסיף עוד כמה אלפי מטרים מצטברים, שכידוע הרגליים לא צריכות סאדיסט שיקטלג אותם כדי להרגיש. בשורה התחתונה, הדולומיטים מציבים רף חדש גם למי שכבר השלים CCC במקום אחר, וכאן המקום להפסיק עם המספרים היבשים ולעבור לרטוב. איך זה באמת מרגיש?

כאמור, לני ניצב לאירוע כחודשיים לאחר סיום ה-CCC האלפיני. היו לו את יולי-אוגוסט החמים כאן כדי להתכונן, או יותר נכון לשמור על כוננות. חוץ מלישון עם קליטים ב'הכנס', מה הוא עוד עשה כדי לשמור על המתח?

מבחינת אימונים, החום הקיצי כאן מקשה. אימון עליות ארוך יכול לגרום יותר נזק מאשר תועלת, ולכן הוא הגביל עצמו לרכיבות עם טיפוס מצטבר של 3000 מ' (לעומת 4000 מ' באביב). מתוך החודשיים שהיו פנויים לאימונים כאלו, הוא שם את הדגש על אמצע יולי – אמצע אוגוסט, כך שהיה חודש רגוע אחרי ה-CCC האלפיני, וכשבועיים רגועים לפני הדולומיטי. מבט על גרף האימונים שלו מראה על כ-75 שעות אימון בכל אחד מהחודשים יולי ואוגוסט. מעט מדי לטעמי (J), אבל כך הוא הצליח לשמור על כושר בין שני האירועים.

08-8

כיתוב: פאסו-מאנגן. לא תמצאו יותר דולומיטי מזה. יום 6. (צילום לני אנגלהרט)

באשר לאירוע עצמו, ולהבדיל מהשניים הקודמים לו, לני אומר שבדולומיטים אין יום קל. אפילו הטיפוס האחרון מבין מאה-ומשהו הקולים, ה-passo di ganda,  היה בשיפועים קשים של 8-9% על פני כמה קילומטרים ועם מדרגות בסביבות ה-20%, וזה ביום שנפתח במורטירולו הידוע לשמצה. לא פלא שחודש אחר-כך, בפונדו של ירושלים, הוא נראה גמור. הוא מספר שהדולומיטים היו קפיצת מדרגה בקושי גם מבחינה אישית. אם קודם הוא היה קופץ בראש במטרה להגיע הכי מהר למלון, אז כאן הגובה הגיע לגבות את החוב, והוא עבר לתצורה רגועה יותר, עצר ליותר זמן במשך היום עם מטרה מוצהרת לסיים כל יום בלי יותר מדי חוכמות. באירוע כזה שבו עשרות בודדות של משתתפים נוצרות תת-קבוצות 'לפי רמה' במסלול. בגדול, לני התחיל כל יום עם ה'מאחרים', העדיף לא להיות בלחץ בבוקר, והצליח בדרך כלל להדביק לא מעט מהרוכבים החזקים, אך התפתה לקחת הפסקות ארוכות בהמשך היום. המחיר: הגעה מאוחרת למלון, עם פחות זמן למנוחה ותיקון תקלות. למזלו, לא היו לו תקלות מכאניות מעבר לתקר אחד בודד.

מה כן היה? "רגליים כמו לאיש של מישלן". כשהוא פרסם את התמונה של רגליו, חשבתי בהתחלה שאני מסתכל על רגליים של אשה הריונית. מסתבר שתוך כדי הרכיבות כח הכבידה העיק לא רק על שרירי הרגליים, אלא גם על פעולת הורידים. נוזלים הצטברו וזה הגיע למצב בו כמעט ולא היה מסוגל להכניס את כפות רגליו לנעליים הצרות. רק כמעט.

-          "איך המשכת לרכב?"
-          "זה לא כאב, אם היה כואב הייתי מפסיק"
-          (חושב) כן, בטח.

09-9

הפאסו האחרון, ובעין חדה: רגלי מישלן. יום 10. (צילום: Kendal Noctor)

 

אם למנות את הסיבות לקושי של הדולומיטים לעומת האלפים, מלבד הגיאוגרפיה, לני מדגיש את הטיפול הפיזיותרפי שקיבל (או אנטי-קיבל) תוך-כדי המסלול. באלפים, הצוות טרם להתאוששות היומיומית בעוד בדולומיטים, הוא הזיק לה. הדבר התבטא בכך שהמחצית השנייה בדולומיטים היתה קשה עבורו באופן משמעותי מזו הראשונה, וזה בניגוד לנסיון שלו עד כה, שלפיו דווקא מתחזקים תוך כדי הרכיבות. עדיין, כשמסתכלים על התוצאות, הוא סיים לא רע – לפחות במה שמודדים. והדבר אותו מודדים ב-CCC הוא תזמון של טיפוסים, 1-2 כאלו ביום מתוך כעשרה. לא בודקים מי הגיע ראשון על הכביש, אלא מי טיפס הכי מהר, כך שלרכיבה 'מנהלתית' יש יתרון על-פני ריצה קדימה. הוא סיים במקומות 1-4 בכל אותם טיפוסים. עוד מספר שיעזור להמחיש עד כמה קשה בדולומיטים: הוא השתמש בהילוך קל של 34 מקדימה, 29 מאחור. זה היה המפלט שלו. אחרי כל-כך הרבה טיפוסים, שום טיפוס כבר לא מפחיד ומקסימום אתה נופל על הילוך הסבתא הזה ומתנהל עד לפסגה (חוץ מהזונקולן ששום הילוך לא עוזר שם). ובדולומיטים, הסיפור נמשך עד לטיפוס האחרון.

new

A movable feast – כל 50 קילומטר מחכה חדר-אוכל מאולתר, הייאוש יותר נוח. צילום: לני אנגלהרט

מלבד העקה שהגוף עובר, מסתבר שהשיפועים הקשים בדולומיטים משפיעים גם על האופניים. לני מתאר מספר תקלות שאירעו לרוכבים אחרים: תקלות של מעצורים, גלגלים, ושלדות. תקלה פיקנטית שיש לקח בצידה: מערכת חשמלית להעברת הילוכים הושבתה לאחד הרוכבים במהלך הרכיבה. הוא נאלץ להחליף את האופניים בזוג גנרי שלא התאים לו טיפ-טופ, וזה פרמטר חשוב באתגר כה קיצוני. הלקח לרוכבי-סופ"ש כמונו הוא שהאמינות של מערכות חשמליות היא פונקציה של ליווי טכני צמוד ואופניים רזרביים. בסך-הכל בעשרת הימים, זה נשמע כאילו האופניים וגם הרוכב הופכים לגרוטסקה, ושזמן התאוששות הוא פרמטר קריטי גם לדומם ולא רק לחי.  בסופו של דבר, לני סיים בהצלחה. הרוויח עוד טלאי משולש ממארגן האירוע. מספר שמתוך כ-30 רוכבים, 20 סיימו כמוהו. הצעיר ביותר, בן 19, לא סיים. הגיל המצוי של המשתתפים היה 35-45. גורם חשוב שסייע לו לסיים, ובדר"כ אינו מופיע ברשימת הציוד ההכרחי או תוכנית האימונים והדיאטה היתה בתו אור, ששמה מופיע בקרדיט למרבית הצילומים כאן. היא ליוותה אותו (במכונית, כך שלא צריך להודיע לגורמי הרווחה) בכל הימים והתרומה הפסיכולוגית הזו לא היתה זניחה.

11-11

בין המשתתפים ב-CCC: גודו. החבר'ה פשוט מחכים לו. יציאה מתחנת ריענון של אחה"צ בשלב 4 לפני הרוכבים עליה ארוכה לאגם מיזורינה ומשם טיפוס די מאתגר לטרה צימה לברדו –בדיוק איפה שניבלי ניצח את השלב ההררי האחרון בגירו בשלג במאי האחרון.

 

אז איפה תוכלו למצוא אותו בפעם הבאה? CCCC, כאשר ה-C הנוסף הוא בשביל קורסיקה. זה יקרה בסוף מאי הקרוב. למי שרוצה לנסות את מזלו, האירוע בקורסיקה הנערך לראשונה השנה, נשמע מבטיח וקל משמעותית מקודמיו עם שיפוע ממוצע של 4.3% בטיפוסים (לעומת 6.1% בדולומיטים), כאשר 75% מהטיפוסים הם בני 5% שיפוע ופחות  (בדולומיטים רק 40% הם כאלו, באלפים ובפירנאים כ-55%). 40% מהטיפוסים הם בשיפוע 3% ומטה, בדולומיטים רק 20% הם כאלו. אין קילומטרים שלמים מעל 10%, ויש פחות קילומטרים של טיפוס מאשר באירועים האחרים, כ-700 סך הכל.

כיתוב

השלטים מפנים למורטירולו. השלט הצהוב הוא כדי שלא יגידו 'לא ידענו שגם אנחנו צריכים'. צילום: אור אנגלהרט

נשאלת השאלה איך בקורסיקה, אי ששטחו קטן פי 2.5 משטחה של מדינת ישראל (בתחומי הקו הירוק, למי שתוהה), הצליח פיל דיקר לטוות עשרה מסלולים שונים בני 200 קילומטר האחד, שחוצים יותר ממאה מעברי הרים?

אז עם קצת טריקים של הלוך-חזור, הוא הצליח, ומי שמשתתף יחרוש את האי הזה שתי וערב ולא יפספס אף פינה נידחת בו. הנקודה הגבוהה ביותר אליה יגיע תהיה נמוכה מהרכבל התחתון בחרמון, כך שמי שרוצה להשלים CCC ולא חשב שהוא יכול – קורסיקה יכולה להיות המקפצה שממנה יתקדם ל-CCC היבשתיים. במידה והאירוע מלא, ב-2015 מתוכנן CCC חדש, באיזור אלזס (הרי Jura, Vosges, והיער השחור בגרמניה) שגם הוא ככל הנראה יהיה 'קל', אבל כדי להשלים אותו, ובוודאות יותר גבוהה לגבי 2015, מתוכנן CCC Cantábrico שבצפון איבריה. הווה אומר: אנגלירוּ, במה שהמארגן מבטיח להיות ה-CCC הקשה מכולם, אף יותר מהדולומיטים.

רק אל תשכחו, כשאתם באימון ל-CCC או כל 'אתגר' פסיכי אחר, תשמרו על פרופורציות, כי לפעמים המטרה מחרבשת את האמצעים.

צילום: אור ולני אנגלהרט, Kendal Noctor

מאת: יותם קאופמן.

יותם קאופמן

אודות יותם קאופמן

יותם קאופמן – רוכב אמיתי, אידאולוגי, מאמין. רואה צל הרים כגבעות. מביא ל BIKEPANEL טעימה מעולם אחר: מהמסלולים, הנופים, האווירה, הריח, וההיסטוריה של המקומות שרובנו לא מעזים לרכוב בהם – מהשטחים. חוץ מזה הוא גם ד"ר ל-DNA, חובב ציון, ומעניין אותנו לשמוע אותו. אפילו אם רק רוב העם מסכים איתו, לטענתו…