"אני ממש רוצה לטייל",אמרה קרול, חברתי וזוגתי לחיים, שהגיעה לארץ מארגנטינה לפני כארבע שנים ובמקום להמשיך בתכניתה המקורית "לראות עולם", נתקעה עם ישראלי ממכבים וכלבתו המזדקנת. יצר הנדודים המודחק, התגלה כבעל חיי מדף קצרים שגם ביקורים תכופים בחומוסיות מובחרות ברחבי הארץ לא הצליחו למנוע את תסיסתו. יצר הנדודים הזה עורר זכרונות ניחוחות שבילים וריח אורנים וכשהאצבעות עצמן החלו לטייל על המקלדת ולהקיש חיפושים של כרטיסי טיסה מוזלים, לא ניתן היה להתכחש יותר לקריאה הקדמונית אל החופש… זמן לגבש תכנית!

מאת: אריק מון
צילום: אריק וקרול

כבר מההתחלה,היה ברור לשנינו שבכסף שנרוויח בעבודותינו המזדמנות כמלצרית וגנן, נרצה לקנות זמן איכות בדרכים על פני מותרות ונוחות ולכן גם היה לנו חשוב למצוא את הדרך הזולה והיעילה ביותר להתנייד, מה שהפך את אפשרות האופניים למושכת ביותר. ומה הפלא? נוכל להתקדם בעזרת כוח הרגליים בלבד, בקצב מהיר מספיק לכסות מרחק גדול יחסית אך עדיין כזה שמאפשר לספוג את המראות והצלילים, ללא רעש מנוע או עשן מזהם.

את נשיאת המשקל ייעשה הסבל ולא הכתפיים או הגב, כשנהיה רעבים – נאכל, כשנתעייף  -נפתח אוהל ומכיוון שלא נוציא כסף על כרטיסי רכבת או אוטובוס, נוכל להאריך את זמן השהות בחול. אנחנו לא הראשונים ובטח לא האחרונים שהסיקו את אותן מסקנות, אבל למרות שלא המצאנו את הגלגל, בהחלט התכוונו להשתשמש בו.

מנוי חינם על מגזין BIKEPANEL!

נהנה מקריאת הכתבה? זו לא האחרונה...
הזן את כתובת הדוא"ל שלך והצטרף להמוני המנויים למגזין של בייקפאנל.





ההכנות העיקריות לקראת המסע

ההכנות כללו: קניית אופניים לקרול מדגם Dew הבסיסי של חברת Kona, שנמכרים כאופני עיר במחיר מצחיק של 2,200 ש"ח לפני הנחה. הסבת אופני הסינגלספיד האהובים שלי – גם הם של Kona, למכונת טורינג משונה מחלקים ישנים וכאלה שנתרמו על ידי חברים טובים. את מלאכת הרכבת האופניים עצמה עשה דני חסיד-תודה אח!

היתה גם פגישה עם זוג סופר נחמד שעשה בייקטורינג דומה באירופה לקבלת עצות ורעיונות, איסוף וקניית ציוד הכרחי כגון פניארים (תיקי סבל), סבל, אוהל וכיו"ב. קריאה בבלוגים בנושא בייקטורינג כמו זה של קובי אשל פה   ב BIKEPANEL, וקניית כרטיס טיסה חד כיווני לבולגריה,שנבחרה להיות נקודת ההתחלה.

קמפינג בסרביה-התחלה מבטיחה

קמפינג בסרביה-התחלה מבטיחה

בולגריה

תשעה חודשים אחרי שהרעיון עלה,מצאנו את עצמנו בסופיה, כשהאופניים המפורקים בארגזים וקשורים  לגג מונית,  שהסיעה אותנו להוסטל להתארגנות. אחרי יומיים נעימים בעיר, השלמת ציוד וכמה בניצות (Banita-מאכל בולגרי מסורתי בצורת רול בצק עלים ממולא) השלמנו את הרכבת האופניים ויצאנו לדרך. הכיוון הכללי- סרביה, מרחק רכיבה של כ-60 ק"מ מסופיה.

נהיגת שני זוג אופניים עמוסים בציוד ובמים ברחובות עיר זרה בצהרי היום התבררה כמשימה בכלל לא פשוטה! אמנם עשינו שניים שלושה מיני פיילוטים בארץ, אבל לא בתנועה סואנת עם כל הציוד, שהפך את כל האופניים למשאית קטנה במשקל של שלושים ומשהו ק"ג. ידעתי שהיינו צריכים להשקיע במעביר מקרבון…

לאט לאט התקדמנו אל מחוץ לעיר, על כביש צר שוליים, תוך כדי התרגלות למשקל האופניים והתרגשות מהנוף הכפרי שהלך והקיף אותנו. קרול, שהקילומטראז' הממוצע היומי שלה הסתכם בארבעה ק"מ לעבודה וחזרה, פלוס כמה רכיבות הכנה בודדות ולא משמעותיות, התגלתה כרוכבת מרחקים טבעית כבר ממהתחלה. כך אחרי כ 40 ק"מ של דיווש וטעיה,הגענו אל גבעה יפה באמצע שדה והעברנו לילה ראשון בשטח. למרות מזג האויר המושלם שליווה אותנו במשך היום, הלילה היה קר הרבה יותר משציפינו ובדיעבד הסתבר שזו היתה רק ההתחלה. למזג האוויר היו תכניות משלו. קפה,התקפלות והיידה לסרביה!

דרך כפרית בסרביה

דרך כפרית בסרביה

סרביה

חציית גבול תמיד ריגשה אותי. היא אפילו מצחיקה ומרגשת יותר כשלא מבינים את השפה או הכתב המקומיים ועומדים בתור לביקורת דרכונים עם אופניים עמוסים, בין טרנטה בלקנית חבוטה אחת לסקודה חלודה אחרת. כמה מבטים זועפים משוטרת גבול, חתימה בדרכון ונכנסנו לממלכתו של אמיר קוסטוריצה.

סרביה היא כל מה שציפינו מהבלקן להיות: תפאורה טראגי-קומית מושלמת בסגנון הסרט "חתול שחור חתול לבן". מראות בתים עשויים בוץ ועץ, מוכתמים ומטים ליפול על רקע הירוק הרענן והפראי של יערות, ליוו אותנו לאורך כל הדרך. בכל כפר או עיירה, עקבו אחרינו מבטים של זקנים שיכורים וחסרי שיניים אוחזים במעדר ומנסים לאזן את עצמם על אופני סינגלספיד מתקופתו של טיטו. זקנות מזוקנות רעו את העדר המשפחתי לכיוון חנות המכולת הקרובה וגיבוב כיאוטי ומעניין של חתול על טרקטור על חזיר על משאית צבא יוגוסלבית שעונה אקורדיון ניבטו אלינו מכל חצר.

קמפינג בסרביה הוא דבר די פשוט: מספיק לרדת מהדרך הראשית הסואנת וחסרת השוליים לדרכים הכפריות השקטות, שנראות כמו אחרי הפגזה, כנראה כי הן באמת כאלה, ושם פוגשים את הארץ האמיתית. בין אם בצד הדרך, גדת נהר או גבעה מיוערת, בכל פינה ניתן למצוא מקום נסתר להקים בו אוהל בלי להפריע לאף אחד או למשוך תשומת לב מיותרת.

הבלקן-תפאורה טראגי קומית בסגנון קוסטריצה

הבלקן-תפאורה טראגי קומית בסגנון קוסטריצה

אבל אז התחיל הגשם

ידענו מנסיון שאביב וקיץ באירופה לא חפים מגשם, אבל מסתבר שנפלנו על אביב גשום וקר במיוחד, או כמו שמקומיים תמיד אוהבים להגיד: "הכי גשום/סוער/קר/חם/יבש בחמישים שנה!"

הטמפרטורות הנמוכות שלעיתים צנחו מתח לאפס בלילה ושילוב של ימים גשומים רצופים, ללא יכולת ליבש את הבגדים, אילצו אותנו לנטוש את האוהל לטובת חדרי ההארחה זולים, שגם היקר מבין החדרים עלה רק  30 יורו לשנינו כולל שני ארוחות. הזוג המבוגר ממנו שכרנו את החדר, האכיל אותנו בכמויות של אוכל ביתי, ביצה מהתרנגולת, מרק מהתרנגול, יוגורט ולחם עבודת יד והשקו אותנו בשנאפס ובירה מעודדים – כך שלא בכינו על מר גורלנו.

בהפוגות בין הגשמים הצלחנו לחנות עוד שני לילות בשטח, הראשון מביניהם היה לגדות אגם ליד כפר קטן, שבו הצטיידנו קודם והוזמנו לשתי בירות על ספסל עם שיכור הכפר, תוך כדי צפיה באמא וילדה מגיעות עם מריצה עמוסה בבקבוקי בירה ריקים לפיקדון. בבוקר התעוררנו רועדים מקור וגילינו שהמים בבקבוקים שעל האופניים קפאו לגמרי!

את הלילה השני העברנו ביער אלונים קטן, כשבמשך כל שעות החשיכה, להקה של חזירי בר הקיפה את האוהל בחיפוש אחרי אוכל תוך כדי השמעת נחירות אופייניות.

קבלת פנים ברומניה - ארץ האפשרויות המוגבלות

קבלת פנים ברומניה – ארץ האפשרויות המוגבלות

ארץ אבות

"מארש!" צעק אחד משוטרי הגבול הרומנים על חבורת הכלבים המשוטטים שרצה אלינו בנביחות ברגע שחצינו את הדנובה מהצד הסרבי לצד הרומני, מילה שתתברר מאוחר יותר כסוג של אקדח במערכה הראשונה..

מסוף הגבול הרומני אוייש בידי שוטרי גבול משועממים במיוחד שעיכבו אותנו בטענה ש "מכונת הצילום מקולקלת" ונראה שהשתמשו בנו, שני רוכבים בעלי אזרחויות אקזוטיות משהו, כאמצעי בידור. אחרי שיחות על מסי וכדורגל ארגנטינאי ועוזי וצבא ישראלי, ולא לפני שהוצע לנו לאמץ את אחד מגורי הכלבים ששרצו בסביבה, חזרה מכונת הצילום לעבוד כבדרך נס ושוחררנו לענייננו. חוסר יעילות וכלבים משוטטים? וולקום טו רומניה.

שלוש שנים עברו מאז הביקור האחרון והמוצלח שלנו ברומניה והיו לנו ציפיות גדולות מהסיבוב הנכחי בארץ אבותיי… בתור בן לעדת הצ'ורבה והחצילים, עם סבתא שתמיד הריחה משום, אבא שלפעמים מריח מצוייקה (שנאפס רומני) וקרובים בסגנון סרג'יו קונסטנצה, הייתי מוקף כל ילדותי במנהגים ובשפה הרומנית שאותה אני עדיין דובר עד היום.. פחות או יותר. מהרגע שעברנו את הגבול, בירכתי ברומנית נירגשת כל איכר וצועני, סבתא ותינוק כשכרגיל הצלחנו לעורר עניין כשהגענו לקראתם ברכיבה עם כל התיקים והכבודה. בכלל,נראה שמראה תיירים על אופניים, בפרט כשאלה מלוכלכים ומחוייכים, מוציא מהמקומיים רצון טוב ונכונות לעזור, כשנראה שהסיכוי לגילויי אגרסיה, גם במקום עני כמו הבלקן שואף לאפס. קארמה של נוודים? אולי.

לאורך הדנובה, בגשם

נהר הדנובה האדיר, שמתחיל ביער השחור בגרמניה וזורם מזרחה עד שנשפך לים השחור ברומניה, הפך להיות לשותף שלישי למסע. בצד הסרבי של הנהר עובר קטע משביל האופניים הרשמי EuroVelo 6 שמתחיל באוקיינוס האטלנטי במערב צרפת, ממשיך אל גדות הדנובה בגרמניה ומשם פחות או יותר מקביל אליו עד  סופו, כשזה גם הכיוון המומלץ לרכיבה כדי להימנע מרוחות הפנים המערביות החזקות ונחילי הרוכבים שמגיעים מאותו כיוון.

אנחנו לעומת זאת, מצאנו את עצמינו כנגד הזרם, מתגלגלים על כבישים בצד הרומני כשפנינו מערבה ועל ה-EuroVelo 6 המפנק עלינו רק מאוחר יותר, בבודפשט.

עברו כבר כעשרה ימים מאז שעזבנו את סופיה ושיגרת רכיבה החלה להתהוות. קרול היתה אחראית על ניווט בעזרת מפה, כשאני עוקב אחריה ומקליט את המסלול עם מכשיר ה- GPS. את קונספט הקסדה זנחנו כבר בסרביה והיא נקשרה אל הציוד – שנשאר מכוסה תמיד בכיסוי גשם.

הפוגה בגשמים וכביש ריק ממכוניות על גדת הדנובה-מה כבר יכול להשתבש?

הפוגה בגשמים וכביש ריק ממכוניות על גדת הדנובה-מה כבר יכול להשתבש?

תחזית מזג האוויר הוסיפה להיות עגומה וגשומה ומצאנו את עצמנו שוב מעבירים שני לילות, בעיר בשם דרובטה (Drobeta-Turnu Severin), שגם חגיגות חג-הפסחא לא הצליחו לצבוע את הלוק האפור והכל כך קומוניסטי שלה."איזה חרא כביש!!" צעקנו אחת אל השני בין הטיפות אחרי שמשאית שטסה על ידינו כמעט והעיפה אותנו אל ה"אין שוליים" של האספלט החלק.

מיהרנו לסיים את 25 הק"מ הזוועתיים שמחברים בין דרובטה לעיירה אורשובה (Orsova) ולכביש DN57 שעל גדת הדנובה. הרחובות הקטנים והבתים הצבעוניים שעברנו, שבחזיתם ישבו צוענים משופמים, עטויי קסקט ומלאי פאסון, הזכירו לנו תמונות של קובה. מימיננו התנשאו הרי הקרפטיים הרומנים ומשמאלנו הרי סרביה הקרפטית וביניהם עברה הדנובה שחצבה מיצר מרשים בשם "שערי הברזל". חופשת הפסחא הוציאה את הרומנים מבתיהם וכמעט שהעירה את התיירות המקומית מתרדמת החורף. לאורך כל הדרך עברנו בעיירות נופש, שרובן היו עדיין סגורות ובכולן היה לפחות מלון אחד שנקרא "פנינת/יהלום/כוכב הדנובה" כמיטב הקיטש. מסעדות דגים ומועדוני חוף נעולים חיכו בסבלנות לתיירים שימלאו אותם עם פתיחת העונה הרשמית. שילוב של כביש דו מסלולי משובח יחד עם יום שמש יוצא דופן ונוף שנלקח מגלויה, לא רמזו על הדרמה שחיכתה לנו בהמשך…

קרול מפשירה אחרי לילה קפוא

קרול מפשירה אחרי לילה קפוא

מארש יא בנז****!!!


כלב רועים גרמני עצום  פרץ מחצר והסתער לכיווננו בנביחות, יחד עם שני כלבים נוספים שהצטרפו להתקפה. הספקנו לקפוץ מהאופניים ולהעמיד אותם כחוצץ בינינו לשלושת התוקפים כשאנחנו מנסים להרגיע ולהרגע עד יחלוף זעם.

כלבים משוטטים הם מגיפה ברומניה. בודדים או בלהקה, הם נמצאים בכל פינה ובכל מקום, שמחים לרדוף אחרי כל רוכב אופניים חולף שמצית את אינסטינקט הטורף שלהם. מכיוון שאין שום סיכוי להצליח לברוח מחיות שמגיעות בתוך שניות למהירות ריצה של 50 קמ"ש, השיטה הטובה ביותר להתמודד עם הבעיה היא לרדת מהאופניים ברגע ששומעים נביחות כדי להרגיע את יצר הרדיפה, תוך כדי התרחקות איטית ושמירה על קור רוח. הנוהל הזה, שהוכיח את יעילותו בכל המפגשים הכלביים הקודמים, כשל עכשיו!

כשגבינו אל המדרון התלול שבצד הדרך ופנינו אל הכביש והכלבים הזועמים שמולנו, עמדנו זו לצד זה, בלי יכולת לזוז כשהנביחות רק מתגברות. הקטן מביניהם, טרייר שחור ועצבני, ניסה כל הזמן לשלוח לסתות בין הדוושה לגלגל כדי לנשוך לנו את הרגליים ואף הצליח לטעום מהקרסול של קרול. הכלב השלישי – לברדור (הם לא אמורים להיות נחמדים?) מרוט ומרושע במיוחד, לקח פיקוד על המתקפה וחימם את הגזרה בעקביות, כך שהרועה הגרמני שנירגע מעט אחרי שהצליח לאגף אותנו ולרחרח, חזר לנהום ולנבוח.

נהג המכונית היחידה שחלפה באזור אחרי רבע שעה מורטת עצבים, לא עצר להציע עזרה ורוכב אופנוע שעבר כמה דקות אחר כך, הסיט את הכלבים למרדף מהיר ועקר, שרק תיסכל אותם יותר וגרם להם לחזור אלינו בשעטה מוטרפת ולתקוף את התיקים בנשיכות תוך כדי טילטולי צוואר.

חסרי אונים אל מול מצב הביש אליו נקלענו, מתוך הבנה שהעסק רק הלך והחמיר, המשכתי להריץ בראש את האפשרויות להיחלצות, כשפתאום משהו "הקליק" ונזכרתי בשוטר הגבול הרומני שגירש את הכלבים בצעקה. מה זה היה? משהו עם עם מם..שיט!

"מארש!!!" צרחתי,עם ריש מתגלגלת במיוחד, שולף בייאוש את האקדח מהמערכה הראשונה ויורה. הרועה הגרמני זקף את האוזניים ונסוג שני צעדים לאחור. "מארש!!!אינעל אבוק!!!" והיצור שלפני רגע איים לקרוע אותנו לגזרים, קיפל את הזנב וברח חזרה אל החור ממנו זחל, גורר אחריו את הטרייר, שנראה מבולבל ואפילו הלברדור אחוז הדיבוק עצר להערכת מצב מחודשת.

קרול,שהסתכלה עליי במבט לא מאמין של "מאיפה שלפת את זה ולמה לעזאזל  חיכית 20 דקות" כמעט וקרסה אחרי שזרקתי עליה את האופניים שלי וכאחרון הערסים הרמתי סלע וצעקתי "תחזיקי שניה ת'אופניים, את הראש אני ישבור לו!! מארש יא בנזונה!!!"

חמושים באבנים ושיכורים מאדרנלין, עזבנו את שדה הקרב, כשגם המבול השוטף שירד חמש דקות אחר כך ועצירת הקפה בחוף שורץ נחשים מאוחר יותר, לא הצליחו להעיב על חדוות הנצחון שנחגג עם בירה מרגיעה וצוננת אל מול השקיעה.

תפוח וסיאסטה בצד הדרך

תפוח וסיאסטה בצד הדרך

את הלילות הנותרים על אדמת רומניה העברנו בין חדר בבית בושת מקומי, עם "מיני-אירוע" בצורת שיכור שמן ונרגש שתפס לי את היד וביקש "להיות נאהב", לקמפינג אחד ויחיד, להצלת הכבוד העצמי ועוד כמה ימים בהוסטל בעיר היפה טימישוארה (Timisoara) ועיירת גבול מפוקפקת בשם סניקולאו מארה (Sannicolau Mare).

למרות מגרעותיה ואולי אף בגללן, רומניה היפה נותרה מקום אליו נרצה לחזור ולחקור בעתיד, גם אם לא על אופניים. על אף היותה חלק ממדינות האיחוד האירופאי, היא עדיין עתירת חדווה ופראות בלקניים שנשארו מאחור בביקורת הדרכונים, עם חציית הגבול להונגריה ולחלקו המערבי ו"המתורבת" של המסע.

בכתבה הבאה: המשך הטיול מערבה!

מאת: אריק מון
צילום: אריק וקרול