אני זוכר את הרגע הזה עד עכשיו. זה היה היום הראשון לתחרות תוך כדי דיווש רצוף של שעה וחצי כאשר מצפה לי עוד שעה כזו לסיום ה980 מטרים של גובה מצטבר לטיפוס הזה. כבר עברתי ארבעה סטייג'ים בשיפועים ותנאים שלא מוכרים לי מהרכיבה בישראל ובהמשך היום מצפים לי עוד שלושה כאלה. ואני… כמו מטומטם ממלמל לעצמי: "איך?! איך שילמתי כלכך הרבה כסף בשביל הסבל הזה?!". ה"סבל" הזה, היה האתגר הכי קשה ומהנה שעברתי עם אופניים אי פעם.

מאת: מאור רביב
תמונות: מאור רביב, Michael Kirkman

אז מה זה בעצם ה-Trans Savoie?

ה-Trans Savoie זו תחרות אנדורו במחוז Savoie שבצרפת, שבעיקר מפורסם באתרי הסקי שלו (ואל טורנס למשל) ובעל נוף ותוואי שטח אלפיני מרהיב ביותר! מבחינת מספרים יבשים מדובר על שישה ימי רכיבה מלאים כאשר בהם צולחים כ-300 ק"מ, כ-30,000 מטרים בירידה וכ-9000 מטר טיפוס בדיווש. שאר הטיפוסים מתבצעים בעזרת רכבלים. אין באמת הכנה מוקדמת על המסלולים, כלומר את כל המסלולים המתחרים רוכבים "על עיוור" וכך השליטה והטכניקה שלהם תיקבע מי יהיה המהיר ביותר.

בשבוע רכיבה בודד ב-Trans Savoie, רוכבים את אותם המרחקים שעושים בעונה שלמה ב-Enduro World Series. כלומר יום רכיבה בודד הוא שווה ערך לסבב ב-EWS אשר בדרך כלל מתפרס ליומיים.

חלק מהסטייג'ים בתחרות הם מסלולים בפארקי אופניים גדולים, אך רוב המסלולים היו מסלולים טבעיים בתוך יערות. אלה אוגרים בתוכם שלל אלמנטים של סלעים, שורשים ושיפועים תלולים.

מנוי חינם על מגזין BIKEPANEL!

נהנה מקריאת הכתבה? זו לא האחרונה...
הזן את כתובת הדוא"ל שלך והצטרף להמוני המנויים למגזין של בייקפאנל.





התמכרות למסלול

האחראית לשיגעון הזה היא חברת הדרכה לרוכבי אופניים בשם Trail Addiction כאשר המנצח על כל האופרציה הוא בחור אחד בשם אליסטר ג'יימסון, או כמו שהוא מכונה פה ע"י כולם "אלי".

"התחלתי את Trail Addiction בשנת 2001 עם חבר אשר הכרתי באוניברסיטה בשפילד שבבריטניה בשם אש סמית' " סיפר לי אלי. "כשהרעיון לתחרות התחיל לקרום עור וגידים היו חילוקי דיעות ביני לבין אש. אני חשבתי שאירוע כזה צריך לכלול רכבלים אך אש התנגד בכל תוקף. בסופו של דבר התפצלנו, והיום אש מנהל את ה Trans Provance. יש בינינו יריבות בריאה ואנחנו חברים טובים עד היום".

image13

אז איך נולד הרעיון ל-TS ובמה הוא שונה מה-EWS?

אלי: "הרעיון של התחרות נבע כדי לקדם את חברת ההדרכה. אפילו שמדובר בתחרות, אני חותר לכך שהאנשים שמגיעים לאירוע הזה ירגישו שהם בחופשת רכיבה. אני לא מחפש להיות דומה ל-EWS. ה-EWS מנוהל באופן מושלם ואני לא חושב שנוכל להגיע לזה. אני יצרתי משהו לרוכב הממוצע, כזה שלא יכול להרשות לעצמו להתחרות ב-EWS – ומחפש הרפתקאה גדולה. פעם הייתה לי עבודה רגילה, הייתי מהנדס מנועים באנגליה אבל לא יכלתי יותר לעבוד מול מחשב במשרד והחלטתי להיות מדריך אופניים. עכשיו כשה-TS הפך לכל כך גדול אני שוב מוצא את עצמי שעות מול המחשב" הוא אומר תוך כדי פרץ צחוק.

"בעבודה הרגילה שלי לא הייתי רואה אנשים שמחים סביבי. מבחינתי להפוך אנשים לשמחים זה הרבה יותר חשוב מכסף. תסתכל מסביב" הוא אומר לי "תראה איך כולם פה מסביבנו מאושרים אחרי יום רכיבה"

image05

איך מצאת את השבילים להדרכה ולתחרות?

אלי: "למזלי מפות השבילים של צרפת מסומנות היטב ובמדוייק. במשך הרבה שעות אני קורא את המפות וכיום אני מספיק מיומן לדעת רק על פי המפה אם יש לשביל מסויים פוטנציאל להיות שביל רכיבה מוצלח. הרבה שבילים כאן הם שבילי הליכה שאף אחד עדיין לא רכב אותם על אופניים. אז אני לוקח את האופניים ובודק את השבילים בעצמי. ב50 אחוז מהפעמים זה שביל נהדר וב50 הנותרים קצת פחות. ככה אני בונה ומחדש את המסלולים לתחרות ולהדרכות, ובעצם מנסה לחדש משנה לשנה גם לאנשים שכבר השתתפו בתחרות בעבר.

הריגוש האמיתי אצלי הוא כשאני מוצא שביל מדהים לרכיבה – אני מאושר מהידיעה שאוכל לשתף אותו עם עוד רוכבים שיוכלו להנות ממנו גם כן".

אלי - אבי הTrans - Savoie

אלי – אבי הTrans – Savoie

איך הגעתי להשתתף ב-Trans Savoie

את התחרות הזאת גיליתי בסוף קיץ 2014 באחד מאתרי האופניים העולמיים. אני לא זוכר בדיוק מתי ואיפה, אבל אני כן זוכר שראיתי את הוידאו של התחרות והפשוט התפעלתי מהיופי והעוצמה של המסלולים שניראו בוידאו. הבטחתי לעצמי שאני עושה את הדבר הזה. ואם כבר, אז להיות הישראלי הראשון שמשתתף.

ההרשמה לתחרות מתבצעת כעשרה חודשים מראש. כלומר, ממלאים טופס השתתפות באתר ומתוך כל הנרשמים מוגרלים רק 150 רוכבים (נשים וגברים) אשר יזכו להשתתף. בהרשמה לקראת התחרות בקיץ 2015 לא הרגשתי מוכן או עם יכולת להתחייב עשרה חודשים קדימה. במקום התחרות עשיתי טיול אנדורו בדולומיטים עם החבר'ה הטובים שהשאיר טעם ענק של עוד רכיבות אנדורו בחו"ל.

בתחרות של קיץ 2015 השתתף הישראלי הראשון ב Trans-Savoie, אך הוא לא סיים את התחרות. אז לאחר התחרות של 2015 נכנסה מטרה חדשה, להשתתף בתחרות של 2016 והכי חשוב, לסיים אותה!

בדיקה קצרה באתר התחרות מראה כי החלון ההרשמה הינו בסוף אוקטובר. האם אנסה לעבור את האתגר לבד? החלטתי שלא, אז אני צריך למצוא פרטנר ישראלי נוסף שמוכן לעשות את המסע המשוגע הזה ביחד.

כדי למצוא אחד כזה צריך לירות לכל הכיוונים ונסיון אחד אולי יפגע. התחלתי להפיץ את הבשורה בכל פורום, קבוצת וואטסאפ, רוכבים מזדמנים וחברים כדי למצוא לפחות מישהו אחד שילך על זה.

בסופו של דבר מצאתי שישה רוכבים שהראו נכונות להשתתף. כולנו הגשנו את טפסי ההשתתפות וקיוונו לטוב. כחודש אחרי ההרשמה הגיע המייל המיוחל: " YOU'RE IN!" . כל חברי הקבוצה שנרשמו זכו להשתתף ונראה היה שתצא משלחת כדי לייצג את ישראל. לאט לאט התחילו לנשור המשתתפים כל אחד מסיבותיו למעט אחד: מקסים אוטייבסקי, שהפך להיות השותף שלי לחוויה המדהימה הזאת. את מקס לא הכרתי באופן אישי לפני החיבור לטובת התחרות, אך כן ידעתי שמדובר ברוכב עם כושר מעולה וטוב משלי. מקס ואני התחלנו את ההכנה שלנו שהתפרסה על כחצי שנה לפני התחרות, וכללה בעיקר הדרכות משותפות עם מדריכי רכיבה ישראלים וזרים ורכיבות משותפות במנרה, אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותנו לדבר האמיתי.

מחנה נודד

נחתנו ביום שבת בשדה התעופה בז'נבה ושם חיכו לנו החבר'ה של TrailAddiction לקראת ההסעה למחנה שב  Val D'isere. בשדה התעופה פגשנו חלק משאר המתחרים בתחרות, והרושם הראשוני שקיבלתי מהם הוא שהולכים להשאיר לשאיר לנו אבק. החבר'ה היו נראים כמו נפילים: גבוהים, שריריים וחלקם מספונסרים מכף רגל ועד ראש. נכון, פודיום לא היה ברשימת המטרות אלא רחוק מזה, אך כשאלה המתחרים המטרות שהצבת לעצמך מתחילות להתערער.

המתחרים השנה הגיעו מ25 מדינות מסביב לעולם: החל מברזיל, צ'ילה, ארה"ב, מדינות אירופה ועד ניו זילנד, אבל הרוב המוחלט של המתחרים הגיעו מאנגליה.

אחרי שלוש שעות נסיעה באוטובוס הגענו למחנה ב-Val D'isere. זה מחנה אוהלים שכל בוקר מפורק ומורכב במקום חדש בהתאם לנקודות העצירה והלינה של התחרות. כמובן שכל השירותים הסטנדרטיים כמו שירותים, מקלחות, אוכל ובירה קרה זמינים תמיד.

מחנה האוהלים של התחרות

מחנה האוהלים של התחרות

המשבר הראשון – "You’re Fucked"

פרקנו את המזוודות וארגזי האופניים וניגשנו לאוהל הרישום לקבלת מספר מתחרה ולהתחיל את הרכבת האופניים. במהלך ההרכבה אני מגלה כי ידית הברקס האחורי שלי תקולה – ההובלה של האופניים בטיסות כנראה דפקה אותה. אני רץ עם האופניים לעמדת המכונאים בניסיון לראות אם אפשר לסדר את זה. המכונאי בודק את הידית ואומר לי בפשטות: "You're fucked". אין דרך לתקן את הידית ואין למכונאים ידית ברקס Saint אחורי למכור לי. הסרטים בראש של איך לעזאזל אני הולך לשרוד את האלפים רק עם ברקס קידמי התחילו לרוץ לי בראש. או לחילופין, איך אני מחפש עכשיו ידית ברקס חדשה וכנראה מפספס את היום הראשון ובעצם מההתחלה לא עושה את המירוץ במלואו. אני שואל את המכונאי איך אני יכול להשיג ידית והוא אומר לי שאולי יש לי מזל. יש מישהו עם ברקס זהה לשלי תקול איך עם ידית תקינה לחלוטין. "תמצא אותו ואולי הוא יסכים למכור לך את הידית שלו" הוא אומר לי. אני מתרוצץ בין המתחרים בתקווה למצוא את אותו רוכב. אחרי חיפוש של כשעה אני מאתר אותו, והוא שמח למכור לי את הידית שלו בסכום סימלי כי אין לו מה לעשות איתה. אחרי החלפה זריזה אפשר היה להתפנות לארוחת ערב ותדריך לתחרות.

מרבית הפצועים מפונים לבתי החולים ביום הראשון

אלי העביר את התדריך שהיה שגרתי לחלוטין למעט דגש אחד מאוד חשוב. "מרבית הרוכבים שמפונים לבית החולים בזמן התחרות, מפונים ביום הראשון. יתרה מזאת, מרבית הרוכבים שמפונים לבית החולים ביום הראשון, מפונים במהלך הסטייג' הראשון. לכן, קחו את הזמן, תתרגלו ואל תיפצעו". אחרי התדריך התארגנו לשינה לקראת היום הראשון.

אני, בסטייג' הראשון של היום הראשון.

אני, בסטייג' הראשון של היום הראשון.

היום הראשון: Val D'Isere-Tignes-Ste Foye-Seez

מזג האוויר בלילה היה קפוא: באיזור ה-3 מעלות! פקחתי את העיניים עם שיניים נוקשות כאשר השינה במהלך הלילה לא הייתה מדהימה בלשון המעטה. אני מסתכל על ההרים מסביב ולכיוון הבייקפארק ומבין שזה יהיה יום רכיבה קר לפחות בחצי הראשון שלו, לכן אני מתארגן על ביגוד רכיבה שמתאים לרכיבה בתנאי קור. מתחילים לעלות ברכבלים על עבר הסטייג' הראשון.

אתם מכירים את הקטע הזה, שאתם מגיעים לקבוצת רכיבה חדשה, ואז המוביל פותח ממש חזק כדי לראות כמה תצליחו להחזיק? אז היום הראשון בתחרות היה דומה לזה. הסטייג' הראשון היה אחד המסלולים הקשים שהיו בתחרות. זה היה מסלול ארוך מאוד, כ7.5 ק"מ עם איבוד גובה של 1050 מטרים, וכלל המון קטעים טכניים עם שיפועים שלא מביישים מסלולי דאונהיל קשוחים. לא פלא שאלי הזהיר את כולם לא לדחוף את עצמם לקצה כבר מהתחלה. למרבה המזל אף רוכב לא ניפצע ואפשר לומר שהתחלנו ברגל ימין.

די מהר התחלתי להרגיש את העומסים על הגוף. אין מה לעשות, אין לנו מסלולים כאלה בארץ ולכן קשה להתרגל לתנאים כאלה ולקצב כזה. לכן מקס ואני החלטנו שניקח את היום הראשון בקלילות כדי להקטין את העומס ולהתרגל לתנאי השטח. בסטייג' הרביעי מקס מחליק על גשר עץ ונופל על היד וכנראה שובר את האגודל. אחרי שסיימנו את הסטייג' הרביעי מקס מחליט שהוא ממשיך למרות הכאב וכך הוא גם המשיך במשך כל ששת הימים – הבחור גיבור.

שעתיים בעלייה

אנחנו יוצאים אל אותו טיפוס ארוך וארור של 980 מטר עלייה על 17 ק"מ. אין ספק שדווקא העליות מספקות את הזמן להנות ולהתאהב בנוף, אך מנגד טיפוס רצוף של שעתיים בעלייה שלא נגמרת יכול להוציא משלווה גם את הרגועים שבינכם. בטיפוס הזה היה גם הרגע שהזכרתי בפתיח. הגוף כבר עייף אחרי ארבעה סטייג'ים קשוחים ומצפים לנו עוד שניים בהמשך. "אחי, בוא נמשיך. לא מפסיקים!" צעק עליי מקס כל הדרך בטיפוס וככה המשכנו עד שהגענו לתחילת הסטייג' החמישי.

אם אומר את האמת, במשך כל התחרות הטיפוסים לא היו נוראיים למעט עוד טיפוס קשה אחד ביום הרביעי. אותו טיפוס קשוח ביום הראשון, היה מעין מכת מציאות שנדרשה כדי להבין איפה אנחנו נמצאים. לאחר מכן כבר עקפנו את רוב המתחרים בשלבי הטיפוס. כנשאלנו ע"י שאר המתחרים איך אנחנו מטפסים כלכך מהר ענינו להם שבישראל אין רכבלים…

היום הראשון הסתיים. ציפיתי שיהיה קשה אך לא לפתיחה כלכך חזקה. מזל שהיום השני אמור להיות קליל יותר… או שלא.

מסלולי בייקפארק זורמים ומהירים

מסלולי בייקפארק זורמים ומהירים

יום שני – משבר שני (Les Arc-Bourg St Maurice)

את בוקר היום השני התחלנו באילתורים כדי לאפשר למקס להמשיך לרכב. הכאב באגודל שביד ימין לא מפסיק. מקס מרגיש שאין לו בעיה להחזיק את הכידון אך העברת הילוכים אחוריים עם האגודל הופכת לבעייתית. אחרי קצת עבודת אילתור העברנו את השיפטר לצד שמאל של הכידון למצב שבו מקס יוכל להעביר הילוכים עם יד שמאל.

היום התאפיין כיום רכיבה יותר זורם עם פתיחה של מסלולי בייקפארק. הטיפוסים ביום הזה התפזרו למשך כל היום והיו לקצרים יותר מאשר טיפוס אחד ארוך. הנוף הרצוף אל המונט בלאן פשוט עוצר נשימה ומעצים את חווית הרכיבה. אחרי מסלולי הבייקפארק הגענו לסטייג'ים המאופיינים בתוואי שטח טבעי בתוך יערות עם המון סוויצ'בקים צפופים אך אפשריים לביצוע. ובהחלט ניתן לומר שהיום הזה היה רגוע יותר… עד שהגיע סטייג' 4…

האופניים נכנעים לסטייג' הטכני והקשה ביותר בתחרות

פה הייתה הפעם הראשונה שנתקלנו בפינוי של רוכב, משום שעצרו את ההזנקות לסטייג' עקב כך. באורך מסלול של 6 ק"מ עם 1000 מטרים של איבוד גובה שבהם אין טיפה אחת של אדמה: כל הדרך למטה היו גינות סלעים, שורשים, או שילוב של שניהם על יבש ועל רטוב. המסלול הזה היה אתגר לא פשוט ולצלוח אותו היה מבחינתי אתגר שהושלם בהצלחה למרות שהיו לי שם מספר החלקות קשות.

בעלייה ברכבת לסטייג' השישי אני מרגיש משהו רופף באופניים ומחליט לעבור על הברגים בשילדה בזמן הנסיעה. כאשר אני עובר על הברגים בשילדה חשכו עיני: המשולש האחורי בשילדה פגוע וסדוק! זה כנראה קרה בסטייג׳ הרביעי. כאשר אני מגיע למעלה ההר אני מרגיש שהכל אבוד. לא אוכל לסיים את התחרות ללא האופניים שלי. להמשיך לרכוב מסכן את האופניים, ואם ישבר המשולש האחורי זה עלול לסכן גם אותי. אחרי התלבטות אני מחליט להמשיך משום שנשארו רק שני סטייג'ים לסיום היום ולפרוש עכשיו אומר לפרוש מהתחרות.

אני מחליט לרכב רגוע ולא לסכן את עצמי או את האופניים, ואחפש פתרון בסוף היום. אחרי רכיבה רגועה בשני הסטייג'ים אני מסיים בשלום את היום ומגיע למחנה. שיחת טלפון מהירה לאלעד קדוש מJoyride bikes ואני מבין שאוכל לתקן את האופניים אם אמצא חומרים מתאימים, אך לצערי לא הצלחתי למצוא את מה שהייתי צריך. לכן פניתי אל המכונאים ונאלצתי לשכור אופניים למשך התחרות….

מסלולים טבעיים וטכניים

מסלולים טבעיים וטכניים

יום שלישי – משבר שלישי (Peisey-Vallandry & Montchavin-Les Coches)

בבוקר היום השלישי עשיתי כיוונים לאופני ההשכרה שיתאימו לי ויצאנו לדרך. מהר מאוד הבנתי שלמרות שהיום השלישי הוא ה"קל" ביותר בתחרות כנראה שלי הוא יהיה הקשה ביותר.

היום מאופיין במסלולי בייקפארק עם מסלולים טבעיים כאשר שוב אין טיפוסים בודדים ארוכים במשך היום אלא הרבה טיפוסים קצרים. אופני ההשכרה היו מגושמים וכבדים. המתלים עבדו בקושי ובכדי לתבל את הכל הבלמים היו הפוכים (לפי השיטה הבריטית). הסטייג' הראשון של היום היה סטייג' טכני וירדתי אותו אחוז אימה כאשר הייתי צריך להתמודד איתו עם אופניים לא אופטימליים. זו לא הייתה דרך טובה להתרגל לאופניים חדשים שבקושי מתפקדים.

כשהגעתי לסוף הסטייג' פגשתי רוכב בריטי שהייתה לו תקלה באופניים וכנראה חיפש דרך לתקן את התקלה אך מתוקף כך כנראה גם לפרוש מהתחרות. ישבתי איתו חמש דקות תוך כדי התלבטות ולבסוף החלטתי שאמשיך עוד סטייג' ואראה אם אני אצליח בכל זאת להתרגל לאופניים. זה לא צלח… אם לא מספיק שהגוף עייף מרכיבה קשוחה אז אופניים עם מתלים לא מתפקדים ובולמים עם נזילת שמן, לא עוזרים לשמירת הכוחות.

בסיום הסטייג' השני המחשבה על פרישה מתחזקת, אני יודע שהיום הרביעי הוא היום הקשה ביותר וכרגע ביום הקל ביותר אני מאוד מתקשה.

בעלייה ברכבל לסטייג' השלישי אני מתקשר לבת זוגתי כדי לספר לה שאני מתכוון לפרוש. היא מצליחה לחדש לי את הכוחות ולגרום לנסות לרכב את הסטייג' השלישי. בהמתנה לסטייג' השלישי אני פוגש את טיירון ודני, זוג רוכבים מקבוצת Fox Racing Shocks. תוך כדי ההמתנה להזנקה עולה עניין השילדה שלי וטיירון מייד מספר לי שיש לו את החומרים הדרושים כדי לתקן את השילדה שלי. אני לא חושב שאוכל לתאר כאן במילים את השמחה שהייתה לי באותו רגע.

image09

הבעיה היחידה שאני חייב לסיים את היום בלי פרישה ולשרוד עם אופני ההשכרה, אתגר לא פשוט. בשארית כוחותיי אני מסיים עם מקס את שלושת הסטייג'ים האחרונים, כאשר באחד הסטייג'ים אני מתרסק בפעם הראשונה בתחרות בגלל הבלמים ההפוכים שגורמים לי לנעול את הגלגל הקידמי ולא את האחורי. גם מקס התרסק היום בהתעופפות OTB (מעבר לכידון) אך ללא פגיעות רציניות.

פציעות – היו כאן לא מעט… הרבה רוכבים שברו עצמות ומפרקים ואפילו היה רוכב אחד שפונה לבית החולים וצוות התחרות שטף את אופניו מכתמי דם. ככל שיותר אנשים נפצעים מקס ואני מבינים שאנחנו חייבים להיות יותר מחושבים כדי לא לסיים במיון או חס וחלילה גרוע מכך. לבסוף סיימנו את היום השלישי…. זה היה קשה. החזרתי את אופני ההשכרה עוד לפני שניסיתי לתקן את השילדה שלי. ידעתי שגם אם לא אצליח לתקן אני לא אשרוד את היום הרביעי ממילא. אחרי בירה קרה עם תצפית אל המונט בלאן ניגשתי לטיירון והוא הביא לי את החומרים לתיקון השילדה. עשיתי את התיקון והתפללתי לטוב שבבוקר הכל יהיה תקין.

image06

נקודת המפנה ביום הרביעי (La Plagne-Champagny-Bozel)

בבוקר היום הרביעי הגוף נותן את אותותיו. אין שריר אחד שלא כואב והעייפות כבדה. לאחר ההתאוששות של הבוקר, אני ניגש אל האופניים שלי כדי לראות אם התיקון הצליח. במבט חטוף נראה כי התיקון יחזיק את המשך התחרות. מההבנה הזאת אני מקבל פרץ אנרגיה קטן לקראת היום הקשה בתחרות.

היום הרביעי מאופיין בכך שכל המסלולים הינם מסלולים טבעיים וטכניים ללא בייקפארק, ולמעט רכבל אחד בתחילת היום, נבצע את כל הטיפוסים בעצמנו. ביום הרביעי מתוכננים טיפוסים עם גובה מצטבר של 2200 מטר ובתוכם טיפוס אחד בודד של כ-900 מטרים על 10 ק"מ.

שלבי הטיפוס הופכים למהנים בשל הנוף

שלבי הטיפוס הופכים למהנים בשל הנוף

אני רוכב את הסטייג' הראשון בזהירות בכדי לא לעשות עומס יתר על התיקון שביצעתי בשילדה. אחרי הסטייג' אני בודק אם התיקון עושה את שלו וכך היה. ככל שאני מתקדם בסטייג'ים אני מרשה לעצמי להגביר מהירות.

עם הימים כבר התחלנו להתרגל לתוואי השטח, לשיפועים ולמהירות כך שמיום ליום רכבנו יותר מהר. אחרי הסטייג' השלישי הגענו לטיפוס הארוך והמייגע לסטייג' 4. במשך שעתיים וחצי לא הפסקנו לדווש, לדחוף ולירוק דם כל הדרך למעלה. לבסוף הגענו לבית קפה קטן הממוקם בקצה ההר. הנוף המטריף גרם לי לשכוח את השעתיים וחצי האחרונות. רכס ההר הירוק מתקדם אל האופק לעבר הרים מושלגים הנראים כאילו הם במרחק נגיעה אך בפועל רחוקים כל כך.

הוזנקנו לסטייג' הרביעי מבית הקפה לאחד הרגעים היפים ביותר בתחרות. נכון, זו תחרות ויש מדידת זמנים ובסופו של דבר יהיו מנצחים ומפסידים, אך המטרה היא להינות מפלאי העולם ומהיופי שנותנים לנו האופניים. הסטייג' האחרון היה סטייג' טכני וקשוח שזרם לאורך נהר ולכן היה ברובו רטוב. אחרי הזרימה היפה שהייתה בסטייג' הקודם קיבלנו תזכורת לאן הגענו, וחוסר תשומת לב הייתה יכולה להביא את הרוכב לנפילה אל הנהר.  לבסוף סיימנו את היום עם בירה בפאבים של Bozel והמשכנו למחנה שיכורים מאלכוהול ומהנוף אל עבר היום החמישי…

סטייג' 4 דרך מצלמת הGopro שלי

סטייג' 4 דרך מצלמת הGopro שלי

תענוג צרוף (Courchavel & Meribel)

את היום החמישי אני מתחיל בחיוך. נכון, הגוף עדיין כואב ומותש אך הכל מתחיל להתחבר למקס ולי. אנחנו מגבירים את הקצב מיום ליום. היום החמישי היה בסימן בייקפארק ושבילים ומהירים. מבחינתי זה היה היום הכיף ביותר בכל התחרות!

כמובן שלמרות שעלינו ברכבלים עדיין לא פסחנו על לא מעט דיוושים בעלייה ואפילו קטע שבו היינו צריכים לטפס ב Hike the Bike, כלומר ללכת עם אופניים על הגב. זה התחיל בעלייה קשה וארוכה וברכיבה בשני סטייג'ים עם סלעים ובולדרים ענקיים אך שעדיין היו מהירים.

אחרי שני הסטייג'ים הגענו למסלולים של הפארק במריבל. המסלולים במריבל בנויים ברמה כל כך גבוהה שהם רק השאירו לרוכבים לשעוט למטה במהירות האור – ולהנות מאיבוד גובה של 1250 מטרים. בסוף היום סיימנו בסינגל טבעי אך זורם שהשאיר לנו טעם של עוד לאיזור הרכיבה הזה. אין ספק שעוד אחזור לאיזור הזה כדי לרכוב שם.

אני, בפארק של מריבל

אני, בפארק של מריבל

הברך שלי והרוכבים מריחים את הסוף (Beaufort-Areches)

בבוקר יום השישי הגוף שלי כבר התחיל להראות סימני התפרקות וברך ימין נותנת סימנים של משהו לא טוב שמתפתח, מזל שזה יום קצר יחסית. מצפים לנו רק ארבעה סטייג'ים, הבעיה היא שהיום אין רכבלים בכלל – כל מה שנרד נצטרך גם לטפס. המסלולים מאופיינים במסלולים מיוערים מלאי שורשים ואלמנטים טבעיים.

לפני כל סטייג' אנחנו מבצעים טיפוס של כ500 מטר בגובה מצטבר לכל עלייה. בסוף הטיפוס השלישי הברך הימנית שלי כואבת מאוד. אני בקושי מצליח לדווש כלפי מעלה ומגיע בין האחרונים לתחילת הסטייג'. אני מתחיל לרדת את הסטייג' ומייד מבין שבעמידת מוצא אני לא יכול לשים משקל על רגל ימין מרוב כאב. למזלי הסטייג' קצר, 450 מטר ירידה על 2.5 ק"מ. בסוף הסטייג' אחרי שאני סובל מכאבים כל הדרך למטה אני יורד מהאופניים ונשכב על הריצפה מכאבים. חשבתי שזה הסוף – שסטייג' אחד לפני הסיום אני פורש ולא אסיים את המירוץ! החובשים רצים אליי כי חשבו שנפצעתי, הסברתי להם את המצב ואחת החובשות הציעה לעזור עם ספריי קירור שיאלחש את הכאב. נשארתי אחרון כאשר כולם כבר מבצעים את הטיפוס האחרון כדי לסיים את המירוץ. לבסוף אספתי את עצמי, נתתי לחובשת לטפל בברך הפצועה והחלטתי שגם אם אני אקפוץ על רגל אחת כל הדרך למעלה אני מסיים את התחרות הזאת!

הטיפול בברך ע"י החובשת

הטיפול בברך ע"י החובשת

הטיפוס האחרון היה של 500 מטר מצטברים על 6.5 ק"מ. ידעתי שההשפעה של ספריי הקירור לא תחזיק לנצח ולכן עליי לסיים את הטיפוס כמה שיותר מהר. למזלי הטיפוס היה על כביש כך שהיה קל יותר לבצע אותו. בשארית כוחותיי התחלתי לדווש בעלייה בקצב מסחרר, דחפתי חזק בעלייה והרגשתי כאילו אני במינימום כריס פרום.

איפשהו באמצע הדרך התחילה לפוג ההשפעה של הספריי והבנתי שכדי גם לא לסבול בדרך למטה לא יהיה לי הרבה זמן לבזבז. כאשר סיימתי את הטיפוס ראיתי את רוב הרוכבים נחים לקראת הסטייג' האחרון. לא הספקתי לנשום וכבר ביקשתי מהמרשל שיזניק אותי. הוא היה בהלם שלא רציתי לנוח אפילו שנייה. יצאתי לסטייג' האחרון, שהיה קשה טכנית. הסטייג' היה דומה לאותו סטייג' 4 ביום השני ולטעמי (ולדעת מתחרים רבים) השאיר טעם קצת מר לסיום שבוע מדהים שכזה. בקושי רב ובזהירות מירבית התקדמתי מטר אחר מטר עד שלבסוף מבין שיחים ראיתי את קו הסיום אליו שעטתי במהירות עד הישמע ה"ביפ" של מדידת זמנים האחרונה! עשינו את זה! סיימנו!

מקס ואני אחרי הסיום

מקס ואני אחרי הסיום

אקורד הסיום

לאחר החצייה של קו הסיום עצרנו עם כל המתחרים בפאב מקומי ב Beaufort. זה היה מדהים לראות אנשים מכל העולם חולקים חוויות ואת התשוקה לרכיבת אופניים ואנדורו בפרט. מהפאב החגיגה המשיכה היישר אל המחנה עם עוד בירות קרות שזרמו כל הלילה יחד עם הפודיומים. כל הלילה המחנה חגג מאנשים שיכורים מבירה, אוויר אלפיני ואדרנלין מהשבוע המטורף הזה.

פודיום הפרו - פיליפ שוקסמית' מאנגליה במקום הראשון והמהיר מכולם

פודיום הפרו – פיליפ שוקסמית' מאנגליה במקום הראשון והמהיר מכולם

זכיתי בחוויה יוצאת דופן שאזכור לנצח. העליות והמורדות, הקשיים וההצלחות יצרו חוויה שבמבט לאחור אני מרגיש שאפשר להתמודד עם הכל ולהצליח. אני לא יודע אם אתחרה שוב ב Trans Savoie אבל אני בהחלט מקווה שכן.

מאת: מאור רביב
תמונות: מאור רביב, Michael Kirkman