נדמה שהיום כל אירוע אופניים קטן כגדול שואף להיות מסורת. אירועים כמו הצ׳ימיצ׳ורי, אפיק ישראל, מבצע יואב והסמרתון הפכו, תוך זמן קצר, לחלק מהמסורת של רכיבת האופניים בישראל. גם הגראבל קלאסיק של BikeWay הופך לכזה. אבל למה בעצם? מה כל כך טוב בלהיות ״מסורת״?
1האם זה מהסיבה ששם עליה את האצבע מאיר (אריאל, לא בוקאי): ״מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להגמל״? או שזו פשוט סיבה שיווקית – כדי למשוך יותר רוכבים? מי שעשה צ׳ימיצ׳ורי 5 פעמים (מודה באשמה) יעשה גם פעם שישית, כי מסורת לא שוברים. אבל אלה לא האפשרויות היחידות. ישנה סיבה אחרת, עמוקה יותר, שלא תמיד נעים להודות בה.

רכב, כתב וצילם: אורי ניצן

מנוי חינם על מגזין BIKEPANEL!

נהנה מקריאת הכתבה? זו לא האחרונה...
הזן את כתובת הדוא"ל שלך והצטרף להמוני המנויים למגזין של בייקפאנל.





מסורת – הסיבה האמיתית

״לעתים קרובות פרטים המקיימים מסורות חשים אי-נוחות לנוכח בירור הסיבה לקיום המסורת, וזאת בשל כך שהם חשים שהם מבצעים פעולה קולקטיבית נעלה, ולא יכולים לגייס את הרציונל והניסוח להצדקתה. עצם השאלה עלולה להעמידם באי נוחות מתגוננת מפני פגיעה בערך שאינם יכולים להגן על הסמלתו. במקרים כאלה, הרציונל הוא הסתמכות על הנוהג הקיים, לא על הרציונל.״
קפיש? כשאנחנו לא מצליחים להסביר בצורה רציונלית את עומק השריטה, יותר פשוט לנו לשלוף את התשובה הקלה ״מסורת״. ע״ע ברית מילה, צום ביום כיפור, קניות בדיוטי וכו׳…

 רכבת רוכבים בכביש הצפון

רכבת רוכבים בכביש הצפון

גראבל קלאסיק – רקע והיסטוריה

אירוע ה BikeWay Gravel Classic הוא מסורת (ברור, לא?) שהחלה בשנת 2012 כשחבורה של רוכבי סייקלו (אז עדיין לא המציאו את ה"גראבל") החליטה לפרוץ את המעטפת ולרכב ממסילת ציון לערד וחזרה ביומיים. אתגר פסיכי לכל הדעות, שהציב את הרף גבוה מאוד עבור האירועים הבאים, שהגיעו אחרי אותה רכיבה מכוננת.

שנה לאחר מכן יצאנו מהחרמון, כשביום הראשון רכבנו כ- 130 ק״מ מהחרמון לתבור וביום השני כ – 150 ק״מ מהתבור דרך הגלבוע ורמות מנשה עד לסיום בבית ינאי.

משנה לשנה נעשו ניסיונות למתן את הפסיכיות של הרכיבה, אבל איכשהו בסוף, זה תמיד יוצא קצת ארוך מדי, קצת מהיר מדי, קצת מפרק מדי, קצת קשה מדי. בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. שרוטים, כבר אמרתי?

14

אירוע בפייס וקבוצה בוואטסאפ

ביולי אני מקבל הזמנה מזיו-BikeWay-ענפי לאירוע וירטואלי בפייסבוק. באוגוסט מתווספת לה גם קבוצת וואטסאפ. בגדול אני דוגל בגישה של גראוצ׳ו מרקס שאמר שהוא לא מוכן להיות חבר בשום מועדון שמוכן לקבל אותו. אבל במקרה הזה אני שמח ומתרגש על ההזמנה. זהו מועדון שאני שמח וגאה להיות חבר בו. למה? המסורת.

יש עוד הרבה זמן עד האירוע, שנקבע לתחילת עונת הגראבל סביב אמצע נובמבר, ויש כמה אירועים משמעותיים בדרך (אפיק ישראל, למשל) אבל ההתרגשות בשיאה. זיו ההוגה, המנג׳ר והמוציא לפועל, מצליח לייצר באז ע״י טפטוף פרטים חדשים אחת לכמה ימים. מידות נאספות להזמנת החולצות (כמובן שזה מספק חומר לדאחקות לשבוע לפחות), תאריכים מדוייקים מתגבשים, נקודות מפגש, לו״ז, מקום לינה, תפריט ארוחת הערב, ולבסוף המסלול. שעת השין מתקרבת וההתלהבות בשיאה.

רוכבים בסימטאות עכו העתיקה

רוכבים בסימטאות עכו העתיקה

מסלול

כמדי שנה, המסלול תוכנן תוך הפקת לקחים משנים קודמות והתחשבות במצטרפים החדשים למועדון (אנחנו מאוד מתחשבים ברוכבים חדשים, חבל שהם לא מתחשבים בנו) – יציאה מעכו לאורך החוף לכיוון צפון עד אכזיב ומשם בגדול מזרחה במגמת טיפוס דרך מנות, מצפה הילה, תרשיחא, חורפיש, סאסא, ג׳יש, ביריה וסיום בצפת. סה״כ 83 ק״מ עם 1,800 מטר טיפוס מצטבר.

ביום השני המסלול מאתגר ועובר דרך סינגל ביריה, נחל דישון, ברעם, הר מירון, בית ג׳אן, חרשים, כיסרא, ירכא ולקינוח ופירוק אחרון – סינגל אחיהוד וחזרה לעכו. סה״כ 100 ק״מ עם 1,800 מטר טיפוס מצטבר.

רוכבים

ביום שישי בבוקר, אט אט מתכנסת החבורה בחניון מבודד בפאתי עכו. חברים ותיקים שלא נפגשו בפורום הזה הרבה זמן. יותר מדי זמן. זיו מפתיע עם חולצות רכיבה איכותיות בעיצוב אישי ובהתאמה מושלמת, שמקנות לקבוצה אחידות וגאוות יחידה. עולים על המדים, מעמיסים את רכב הליווי בציוד אישי ומזון, נפרדים מהפרייבט ומתחילים לנוע. מזכיר קצת יציאה לתרגיל במילואים.

רוכבים לעיר העתיקה, נכנסים לשוק, ומתענגים על ריח החומוס הטרי שמתבשל בסירים של סעיד, מגיעים לנמל לתמונה קבוצתית עם הלויתן ויוצאים צפונה. מתחילים.

רוכבי הגראבל

תמונה קבוצתית בנמל עכו

הובלה אחראית

בניגוד לאירועים כמו אפיק ישראל או הצ׳ימיצ׳ורי, הרכיבה הזאת לא תחרותית בהגדרה. כולם רוכבים ותיקים וחזקים שנהנים ללחוץ ולרכוב חזק, אבל גם לעשות הפסקות מדי פעם במקומות יפים שעוברים בדרך וליהנות מהנוף. השאיפה היא לרכוב יחד כקבוצה כשהרוכבים החזקים מקדימה נותנים הובלה אחראית. אבל, כפי שאנחנו יודעים היטב, לתחרות אופניים מספיקים שני רוכבים, ובעידן הסטראבה אפילו רוכב אחד זו כבר תחרות.

ריטואל שחזר על עצמו מספר פעמים: נימי עולה להוביל (הובלה אחראית, כן?) ולאט לאט מגביר קצב, ככה בשביל להרגיש את הדופק של הקבוצה, עודד לא נשאר חייב משווה לקצב שנימי מכתיב ומעלה קצת. ליאור מרגיש את ההתחממות וקופץ קדימה בעליה הראשונה ודואג שהקצב ישאר גבוה. נולי וזיו סוגרים את חוליית החוד וכל השאר מחרחרים מאחור ומנסים לא לאבד את המובילים. כמובן שלא כולם מצליחים להחזיק את הקצב, והפלוטון מתפרק. בהתחלה עוד עוצרים מדי פעם לאסוף את האחרונים, אבל באיזה שהוא שלב נגמלים גם מזה והקבוצה מתפצלת להקבצות.

ערן גיל בר ממייסדי Recycles Gravel Club קיבל השנה הזמנה מזיו וידע שזה לא יהיה פשוט: ״הרגשתי גאווה מהולה בהרבה חשש כשזיו הודיע לי בתחילת אוגוסט כי החליט לצרף אותי לחבורת הגראבל המיתולוגית שלו. "תתחיל להתאמן כי זה לא יהיה פשוט" אמר זיו ולא יסף… ידעתי שבשלב מסוים כנראה הם יברחו לי ואולם הצלחנו להחזיק ביחד עד מעלות תרשיחא. משם למעשה ההתמודדות עם המסלול היתה אישית – לבד עד שהגעתי לצפת הרבה אחרי כולם. עבורי סוף השבוע הזה היווה ציון דרך וחוויה שנחרטת חזק ועמוק בגוף. הבנתי מה היא רמת רכיבה גבוהה, מהי נחישות, התמדה וכח רצון ואיך הכל מתגמד למול המטרה. היה קשוח, היה תובעני, היה קשה ומעל הכל היה מתגמל.״

Gravel

לוחצים בעלייה למנות

תאונות, תקלות, פנצ׳רים

בניגוד לדעה הרווחת, לדעתי באופני גראבל אין יותר פנצ׳רים מבאופני הרים. טיובלס טרי עם חומר, צמיג טוב ולחץ אויר מתאים מספקים הגנה טובה מפנצ׳רים. במשך כל האירוע נרשמו שלושה פנצ׳רים בלבד, אחד מהם שלי כתוצאה מהזנחה פושעת (לא היה חומר בגלגל) ואחד נוסף של תומר.

איך שיוצאים מעכו ביום הראשון, רוכבים בסבבה, האווירה טובה, כולם שופעים חיוכים, מדברים ורוכבים בנחת. אפילו החול העמוק שמאלץ אותנו לעבור להליכה מדי פעם לא מעיב על החגיגה. חוסר תשומת לב של שניה, ותומר מוצא את עצמו על הקרקע. תומר עם חבלות קלות, והאופניים מושבתים עם פנצ׳ר ושמיניות בגלגל. זיו, מכונאי בחסד ומסטר בבניית גלגלים, משתלט על המצב ועם כלים בסיסיים משמיש את האופניים. נימי בינתיים אומד את הנזק הגופני ומטפל בפצוע. שאר החברה לא מבזבזים שניה, פותחים שולחן בבית קפה חביב על החוף של נהריה ומזמינים את הקפה הראשון של היום.

למעט הנפילה של תומר, לא נרשמו אירועים חריגים, תקלות טכניות או נפילות נוספות.

גראבל

תומר והצב

ליווי ולוגיסטיקה

לאורך כל האירוע, רביד אשתו של זיו יחד עם יהלי בנם הקטן, דאגו לכל צורך שעלה מהרוכבים. ליוו אותנו עם רכב עמוס בציוד אישי, אוכל לרוב, שתיה וחלקי חילוף. בכל יום פגשנו את הרכב פעמיים בנקודות מוגדרות מראש להצטיידות. רביד ויהלי תפקדו כמו צוות פיטס מתורגל, שלפו בקבוקי מים, קולה או בירה (תלוי בשעה ביום), חילקו תמרים, ג׳לים וחטיפי אנרגיה ועזרו לרוכבים בשימון, ניפוח או החלפת בגדים. תמיד בשמחה ועם חיוך על הפנים.

בערב, כשהגענו עייפים למלון בצפת, רביד, יהלי וזיו ארגנו ארוחת ערב עשירה בזמן שאנחנו התקלחנו, עשינו מתיחות ויוגה והעברנו חוויות על כוס בירה. יותר מאוחר נשלפו גם העוגות ובקבוקי הוויסקי והשיחה גלשה למחוזות אחרים שהשתיקה יפה להם.

8

זיו עם בנו יהלי ביער ביריה

דברים שרואים רק בגליל

המסלול לוקח אותנו בדרכים צדדיות ומיוחדות, עובר במספר כפרים ערביים גליליים ואנחנו לא נשארים אדישים – תודה ללימור שני שתכנן. בכל פעם שאנחנו נכנסים לכפר ערבי בגליל, בדרך כלל מכניסה צדדית קטנה, אנחנו מרגישים קצת חוץ לארץ. בתי האבן הקטנים, הסימטאות, חנויות המכולת, המאפיות ובתי הקפה גורמים לנו לחשוב שאירופה זה כאן. מצד שני, הכבישים לא ממש סלולים בסטנדרט אירופאי, הרבה בורות, אספלט מתפרק ובעיקר שיפועים מטורפים שמצריכים ערנות, חדות ורגליים בריאות ופה ושם איזה פגר חיה שוכב לצד הכביש המתפתל.

בפאתי בית ג׳אן אני קולט בזוית העין חיה גדולה ומאיימת לצד השביל. מיד אני מבטל את המחשבה בידיעה שזו סתם אבן גדולה שכתוצאה מהטילטולים נראית כמו חזיר בר מאיים. ברכיבה על אופני סייקלו קשיחים בשבילים משובשים קשה להתמקד בפרטים והכל נראה קצת מרוח. התחושה היא של חולה פרקינסון שמנסה לאכול אורז עם מזלג.

Gravel Classic

חזיר בר אורב לצחי בדרך לבית ג׳אן

על קפה וחברות אמת

כבר בתחילת הרכיבה נימי מחליט שאנחנו עוצרים לקפה מקסים שהוא מכיר בתרשיחא. בכניסה לכפר פותחים וייז ומתחילים בניווט מסובך בסימטאות. בכל כיכר אחד פונה ימינה, אחד שמאלה והשלישי ישר. תוך 10 דקות כל אחד מוצא עצמו לבד בכפר בחיפוש אחר בית הקפה המדובר. כעבור עוד כמה דקות מגיעה הודעה בוואטסאפ עם מיקום מדוייק. מגיעים לקפה, מחנים את האופניים בחוץ ונכנסים. בפנים, נגלה לנו מקום קטן ואיכותי, ולהפתעת כולם, נימי יושב לו בשולחן פינתי לוגם אספרסו ומכרסם קוראסון (אלוהי!). מסתבר שהוא הגיע כמה דקות לפני כולם ולא רצה למסור את המיקום כדי שלא יתפסו לו את המקום. זה חבר!

10

נימי והאספרסו ב Good Bread Bakery בתרשיחא

בירה

זה ידוע שבירה ואופניים הולכים טוב יחד. כל אירוע רכיבה שמכבד את עצמו חובר לאיזה יצרן בירה מקומי ודואג לאספקת בירה לרוכבים בסיום כל יום רכיבה. אני מכיר אישית כמה רוכבים שבאפיק ישראל אספו בקנאות דתית את מדבקות הסטייג׳ היומי שמקנות כוס בירה חינם והצליחו לקבל 3 ואפילו 4 כוסות בירה ביום. כנראה שזה טוב להתאוששות.

גם בגראבל קלאסיק לא היה חסר. הבירות ליוו אותנו כל היום ברכב הליווי, וכשהרוכבים התחילו להרגיש את סוף היום מתקרב החליפו את הקולה בבירה עוד לפני סיום הרכיבה. כמובן שגם בערב הבירה זרמה כמים.

[תמונה] דוחפים בחוף אכזיב

דוחפים בחוף אכזיב

גראבל או שטח

תמיד שואלים אותי אם אופני גראבל באמת כל כך יותר מהירים מאופני שטח. התשובה היא חד משמעית כן – אבל רק במסלולים שמראש תוכננו לגראבל.

מבחינתי, מסלול גראבל קלאסי כולל כ – 70% אספלט ו – 30% שבילים לבנים. במקרה של הגראבל קלאסיק, לימור באופן מודע מכניס קצת אלמנטים שהם פחות מתאימים לגראבל כגון סינגלים ודרכי עפר משובשות משיקולים של גיוון, נוף, אתגר או סתם מחוסר ברירה. בסופו של דבר, הענייין הוא לא לסיים את המסלול בזמן הקצר ביותר, מכיוון שאז אולי באמת אופני מרתון קצרי מהלך ורחבי צמיג היו יותר מהירים אובר אול, אלא להנות מהדרך ומהחווייה שאופני גראבל מספקים ביכולות המגוונות והרחבות שלהם. אופני גראבל מרגישים בבית בפלוטון מהודק ומהיר בכביש, בטור ארוך וזורם בסינגל ובכל דרך שהיא פחות מטויילת – כפי שניינר מגדירים זאת The Road Less Travelled. הם הכי מתאימים למסלולים שמשלבים את כל אלה יחד לכדי הרפתקה אחת ארוכה ומאתגרת.

12

זורמים בסינגל ביריה

לכל דבר טוב יש סוף

מתקרבים לסוף היום השני והאחרון, השמש נמוכה בשמים ויחד עם אפקט העננים מרגיש שאוטוטו חושך. אנחנו כבר עייפים, שלא נאמר מותשים מיום ארוך של רכיבה מטלטלת, אבל המסלול עוד לא נגמר. בצומת גילון, אחרי ירידה מהירה מבסיס התחמושת של ירכא, פונים חזק ימינה ונכנסים לסינגל אחיהוד. בהתחלה הסינגל זורם ומהנה, אבל אחרי כמה קילומטרים השטח מתחיל להיות סלעי וקשה ועם אופני הסייקלו הקשיחים בטרוף, על צמיגיהם הדקים, החוויה מתחילה להיות מפוקפקת. זה בדיוק השלב שבו המסלול הופך מקשוח למפרק, התחושה של ״שיגמר כבר״ מחלחלת והחוויה מתעצמת.

מגיעים לחוף הים של עכו עייפים אך רצוצים, מתיישבים על כוס בירה ומתחילים לעבד את היומיים שעברו. העליות הקשות, הירידות המטורפות, הסינגלים הזורמים, הנופים, המקומות ובמיוחד האנשים. חבורה נפלאה של רוכבים שלכולם תשוקה חזקה לז׳אנר הזה שנקרא רכיבת גראבל.

3

סיכום

עבר כשבוע מאז האירוע כשאני מתיישב לכתוב את הסיכום שאתם קוראים. כולם חזרו לשגרת יומם, התודות נאמרו, התמונות שותפו והוואטסאפ דומם כבר יומיים. אני מעלה את הזיכרונות על הכתב ומתמלא תחושה של סיפוק ואושר מהזיכרונות שחוזרים וצפים. תחושות שקשה להעביר במילים. רכיבה כזאת במשך יומיים על אופניים קשיחים בטרוף עם צמיגים צרים בדרכים קשות, מייצרת חוויה עמוקה שנשארת לאורך זמן. מסלולים ייחודיים ומגוונים (כביש, שטח, דרדרת, חול וסינגלים), חבורה חזקה של רוכבים שיודעת לסבול ביום ולחגוג בלילה, השאירו אצלי חותם עמוק עם הרבה טעם של עוד. אם זיו יזמין אותי גם שנה הבאה אני מאשר מיד – הרי מסורת לא שוברים!

רכב, כתב וצילם: אורי ניצן

13