בין שיני הסלע הקודרות של מצוקי שראג (kjerag בנורווגית) נכלא באופן מסתורי, לפני מיליוני שנים סלע אובאלי, אדיר מידות. אני מזנק אליו עם האופניים בידי, מחייך לי' המפוחד ומביט למטה בריכוז. אלף מטרים מתחתי משתרע ליסהפיורד (Lysefjorden). ערפל קל וקרעי עננים משוטטים בין המצוקים האפורים מסתירים את מימיו הכחולים של הפיורד. עומקים עלומי יעד, תחושת סחרור קלה ושמחה, רגעית, פשוטה ומזוקקת. לא, לא התירים הרבים שהגיעו להצטלם באטרקציה התיירותית, לא חוסר הטעם שבהליכה אל המקום הרחוק הזה במשך שלושה ימים עם האופניים על הגב (מעשה מטופש וחסר כל היגיון – אני יודע) ולא הדרך הארוכה שמשתרעת לפנינו, רובה הגדול בצעידה סיזיפית בגשם, בנופים אלפיניים קודרים (כמעט בלי רכיבה), אין בהם להפחית מן הסיפוק המתוק הזה.

"מי שמביט אל התהום די זמן – מוצא שהתהום מחזירה אליו מבט"  אני מהרהר במכתם החכם והמסתורי הזה, מביט מהופנט בתהומות העצומים שמתפוגגים אל האויר הקפוא ומכריח את עצמי להתיק מבט ולרדת מן הסלע בקפיצה. Back to reality.

מאת: רועי גלילי

image8ככה לא בונים חומה

כחובב מפות מושבע ופנטזיונר חסר תקנה, שבו אותי פניה הקמוטים והמבותרים של נורווגיה והטופוגרפיה הדרמטית שלה שעוצבה במהלך מיליוני השנים של עידני הקרח. וכך מצאתי במהלך שיטוט בממלכת החלומות של Google earth את תמונתו של הסלע הזה, שבטח ראיתי כבר פעם אבל פתאום התחבר לי והתחוור לי שאני פשוט חייב להגיע אליו עם האופניים. ואולי היה זה הוא בכלל שמצא אותי, התגלגל בראשי בין בלגן התכניות שצריך להגשים והתייצב לבסוף בין המחשבות. ביוטיוב מצאתי סרטון ישן שפירסם איזה נורווגי מנוול שצילם במצלמת קסדה את עשר הדקות היחידות שניתן לרכב בהן אל הסלע והנה יש לי כבר תוכנית. נוסעים לרכב בנורווגיה!

לי' ידידי יש ניסיון רב בתכנון טיולים בעולם ואולם באיזשהו אופן מוזר מדביקה גם אותו האופטימיות שלי ותמונותיו הנפלאות של חבל הארץ ההררי, שאני מקפיד לשלוח לו בדבקות אחת לכמה ימים. וכך תוך כמה שבועות מרגע שראיתי לראשונה את הסלע של שראג אנחנו יושבים כבר מלאי ציפיות במטוס שגלגליו לוחכים את מסלול שדה התעופה בעיר הנמל סטאוונגר, בדרום נורווגיה. מאוד חובבני.

image3ליסהפיורד נראה כמו לוקיישן אידיאלי לחובבי מסעות נודדים: לאורך המפרץ שאורכו כארבעים קילומטרים משתרעים שבילים שמלטפים את קו המצוקים ולעיתים יורדים מהם אל מזחים שבהם עוברת פעם או פעמיים ביום מעבורת. הצוקים  מנוקדים כדרכם של הנורווגים בבקתות הרים חמודות שמאפשרות הצטיידות ושנת לילה נוחה.

במשרד אגודת מטפסי ההרים של נורווגיה (DNT) מקבלת אותנו בחביבות גברת תזזיתית שפניה עכבריים וכוונותיה טובות, יש להניח.  "כן", היא אומרת, ממש לאחרונה היא הלכה במסלול הזה שמקיף את הפיורד ונראה לה ש"הוא עשוי להתאים לאופניים". מושלם. כמה קל להשתכנע כשרוצים. אוי כמה שנקלל אותה, את הגברת הזו במהלך הימים הבאים!

image12גברים במלכודת

בדרך אל "צוק המטיף" מצוק אנכי שמזדקף לגובה 600 מטר מעל לפני הים והפך לאטרקציה תיירותית לכל המשפחה, אנחנו עסוקים בעיקר בניסיון להתחמק מהתנגשות בהמוני התירים שמציפים את השביל הצר. הרבה סחיבה והליכה עם האופניים, אך קטעי הרכיבה הקצרים בנוף חלומי של אגמים כחולים ומשטחי אבן שחורה בהחלט שווים את זה. לא נורא, אנחנו מתנחמים, תכף נתרחק מן ההמון הסואן ויהיה לנו הרבה יותר טוב.…  למה שקורה בשלב שבו אנחנו מתרחקים ממסלול התיירים ומתחילים לצעוד בשביל המטיילים הקשוח שממשיך לאורך גדתו הצפונית של הפיורד אין שם מדויק בעברית: זו איננה רכיבה וגם לא ממש דחיפה או סחיבה של האופניים, מין משמש בלתי נגמר של קפיצות אקרובטיות בין בולדרים ענקיים על שפת מצוקי הענק, התבוססות בביצות רטובות וניסיונות נואשים להעביר את האופניים דרך היער הצפוף במינימום נזק. קצב ההליכה בין חצי קילומטר לקילומטר בשעה. וואחד סיוט. זה גם מה שמצפה לנו ביומיים הקרובים. בדרך אנחנו משתדלים ליהנות מנופיו הפראיים של הפיורד, ממצוקי הענק הקרחים ומכתמי היער שמכסים את מדרונות הענק בפלומה של עצי לבנה וערבה ומרבדים של שיחי אברש ובן אפר מכחיל.

image10בקתות ההרים של DNT הן נחמה של ממש במסע המפרך הזה: מבני עץ מסיביים שנבנו בטוב טעם בעמקים הבודדים שניתן לאתר בטופוגרפיה הדרמטית, של הפיורד, מתוקתקים ומאובזרים במטבח, תנור עצים, שמיכות ומזרונים. בDNT התפתחה מין פילוסופיית טיולים נורווגית שלפיה כולם זכאים לחוות את הטבע ועל כן תמיד יימצא בבקתות המרוחקות מזרון ומקום לישון. אין צורך ובדרך כלל לא ניתן גם להזמין מקום, שכן מרבית הבקתות לא מאוישות ומתופעלות בעיקר על ידי מתנדבים ועל ידי המבקרים שאחראים לתחזוקה בסיסית וניקיון. התשלום מבוסס על רישום עצמי ואמון. וזה עובד – מעורר קנאה והשראה. אחרי יומיים מפרכים של "צעידת אופניים" אנחנו נשברים ויורדים אל הפיורד לתפוס מעבורת אל הכפר ליסבוט (Lyseboth) שבקצהו המזרחי.

image11שראג

י' התמים וטוב הלב מתחיל אולי להבין שעלייה עם האופניים אל הסלע של שראג היא לא משהו שניתן לדון בו ולכן  הוא בוחר אחרי ויכוח קצר לקנות את הבובעמיסעס שלי על זה שניתן אולי לרכב חלק מן הדרך ומתעלם מאזהרותיהם של המקומיים שמסתכלים בנו ברחמים ושעשוע כשאנחנו מתחילים בטיפוס התלול… קצת מביך לספר על סחיבת האופניים המוזרה במעלה השביל התלול והרטוב. סלעים חלקלקים, שרשראות ברזל קפואות, אצבעות, שיניים וציפורניים הם גיבוריה העיקריים של חוית הטיפוס המפוקפקת שבסופה אני זוכה לסיפוק אדיר כשאני יורד מהסלע נפוח מגאווה ועדת תיירים מביטה בי במבטים השמורים בדרך כלל למאותגרים שכלית.מבחינתי סיימנו. מכאן אפשר להתחיל לטייל בנורווגיה כמו שצריך לטייל עם אופניים בנורווגיה.

image2סתיו

בבקתת ההרים לאנגוואטן (Langvathen ) מתפזרים העננים ובליל ירח, קפוא ונפלא אנחנו מתבוננים נפעמים בשמי הצפון הבהירים שהקסיופיאה מופיעה במרכזם. מקסים ומוזר. רולף, פנסיונר נורווגי שמתנדב בDNT, מספר לי שזו העונה בה יוצאים אל הכפרים, על פי המיתולוגיה הנורדית, הטרולים – גמדי ההרים הזדוניים. בסוף אוגוסט הוא מספר, נחגג בדרום נורווגיה, פסטיבל סוף הקיץ. אלפי כבשים, (אותן פגשנו רועות בהרים) מובלות אל העמקים לפני רדת השלג ושם הן צועדות בתהלוכות ענק אל המכלאות, משהו צבעוני ששווה לראות. חותכים אל הכביש שמתפתל על פסגות קירחות בין אגמים ושלוגיות. כאן גם ניתן סוף סוף לרכב קטעי פרירייד ארוכים על צמחיית הטונדרה הצבעונית ומשטחי סלע כמו שדימיינו. כיף. image9

אפילו הדהירה על הכבישים הנידחים היא תענוג (למרות שאנחנו כרוכבי אולמאונטיין מסוקסים מתקשים לצאת מן הארון ולהודות בפדיחה הזו). בסופה של ירידה מתפתלת ואינסופית אני נעצר להתאושש מכל הטוב הזה ליד שלושה טרולים אדמוניים ומזוקנים שיצאו זה עתה מהברושור. הטרולים, מסתבר, הגיעו מאוסטרליה והם חוצים את נורווגיה ברגל כבר כמה חודשים. אני מספר להם על המשך הדרך כשמרחוק אנחנו שומעים את זעקות העונג של י' שדוהר במורד הכביש. Your friend is enjoying מציינים הטרולים or otherwise he lost his bals הם מוסיפים בחיוך זדוני. טרולים. בכפרים שלמרגלות ההר גולשים עדרי כבשים אל הכביש שנסגר לתנועת רכבים. אנחנו מצטרפים לנחלי הכבשים למשפחות הרועים ולכלבי הבורדר קולי שנוהגים אותן במרכז הכביש. שמח.

image5מתגלגלים

טוב. זה לא קל להודות שנהנינו (ועוד ממין רכיבת נפח בסגנון קרוס קאנטרי). בסופו של דבר לא בשביל זה הרחקנו לאימון קשוח עד נורווגיה.  !But a man got to do what a man got to do. את המשך הדרך אנחנו עושים בדרכי עפר וכבישים נידחים שעוברים בעמקים צרים, בתוואי השטח שבהם הפשירו הקרחונים וחצבו בעוצמה את דרכם מערבה אל ים הקרח הצפוני. התנועה בין הפיורדים מתבצעת בעיקר במעבורות – יש ממש הרבה – ותכנון הציר כיפי, מורכב ודי הרפתקני. image7

את חלק ממעברי ההרים הקלאסיים מחליפות מנהרות ארוכות. בדרך כלל אין תנועה והרכיבה בתאורה הקודרת מלהיבה וקצת מפחידה.

במנהרה הארוכה שמובילה אל פרהפיורד (ftafjord) נשמטת מחגורת הבטן שלי כוס הפח בה השתמשתי לשתות מים מן הנהרות. צליל מתכתי מפלח את חלל המנהרה השקט ופתאום אני מרגיש את זה, לידי (וזה לא טרול). ברשימת השירים שהוריד טל, בני, לטלפון לפני שנסעתי, אני מוצא את הקסם האפל  – קולה המהפנט של אמי ווינהאוס מלטף את האויר הקפוא ואת האור החיוור, שוב ושוב בזמן שאני טס על הכביש הריק.

So far removed from all that we went through
And I tread a troubled track
My odds are stacked
I'll go back to black

back to black.

טריפ מטורף ומוזר.image4

הפריפריה הכפרית של נורווגיה מזכירה אזורים רבים באירופה: כפרים מטופחים, נחלים ואגמים, אבל מן הפסגות סחופות הרוח וממצוקי האבן העירומים בגדותיהם של הפיורדים, קורן איזה קסם צפוני. כאילו סלעי הגנייס והגרניט העתיקים שראו כבר יותר מעשר תקופות קרח וגילם כשש מאות מיליון שנה (!) מפזרים סביבם משהו זר, אפל וממכר. התמכרנו.

image6ארץ יצורי הפרא

צריך לחזור הביתה. בבוקר גשום וקר אנחנו משלימים את הרכיבה עד הנמל של סטאוונגר, ממנו יצאנו לפני יותר משבוע. את נופן העירוני, המהונדס והמנוכר של הערים בנורווגיה אינני אוהב (וחוץ מזה הן יקרות להחריד ואין שום סיכוי למצוא בהן כוס קפה ראוי לשתייה). רגע לפני שחוזרים הביתה במוזיאון הארכיאולוגי הקטן של סטאוונגר אני מנסה להבין איך נשביתי בקסמה של הארץ הזו הרחוקה, הצפונית, הקרה, הקודרת, שונה כל כך מן המדבר ומן האור המסנוור שאני כל כך אוהב. עיני משוטטות בין המוצגים כשאני מוצא את תמונותיהם של אתרי קבורה נורדיים בני אלפי שנים, העתק מדהים בפרטיו של אתרי הקבורה המדבריים, החידתיים, אותם אני חוקר כבר שנים רבות. הדימיון הזה מפליא ומעורר מחשבה.

"אין האדם אלא תבנית נוף מולדתו" מהדהדות בראשי מילותיו של טשרניחובסקי , האם טעה המשורר? האם בכולנו "יצוקה אותה אחדות נעלמה" כפי שגרס משורר אחר (אורלנד)?  

ואולי שניהם צדקו לפי דרכם, נופי הפרא של נורווגיה, בודדים ומסתוריים הם תמונת המראה ההפוכה של נופי המדבר, כך נדמה לי. ולמי שהתמכר לקסמן, גם ארצות הפרא  הן סוג של מולדת.

image1תודה לי' – ישי לבנה, הנחוש והסובלני, שותפי לטיול, שהכיל וסבל בגבורה את כל שגיונותי.
רועי גלילי

מתעניינים גם בריצה? כנסו ל RUNPANEL – מגזין הריצה הטוב בישראל: http://runpanel.co.il