באיסלנד יש מישור ויש הרים, אך אקלים שונה לחלוטין,
גשמים ורוחות, וטמפרטורה של אפס מעלות.
אפשר לוותר או לקצר, והאמת – זה לא בושה,
אבל אנחנו בחרנו בדרך הקשה.
מי שלא היה כאן – לא בחן את עצמו במצב קיצוני,
וגם לא ראה את היופי הפראי והיחודי שמציע האי.
אני רכבתי שם, אך נורא מקנא בהם…
אלו, שהמסע באיסלנד עוד לפניהם!image9

שתי מעלות צלסיוס, אור יום – כל היום, המקשה על הבנה באיזה חלק יום אנחנו נמצאים. גשם. רוח חזקה אינה פוסקת לרגע. ביגוד, קסדה, נעליים, כפפות, תרמיל עם מצלמה – רטובים וכבדים. שישה ישראלים עמדו כמעט בפני כל אתגר במשך שבועיים, בעת שעשו את דרכם במסע רכיבה על אופני כביש מסביב לאיסלנד. אשתף אתכם בחוויות מהרכיבה באחת המדינות הכי דלילות אוכלוסין בעולם – על ההעליות והמורדות, האנשים, הכבישים, הרכיבה, מזג האוויר וכמובן הנוף המרהיב. תהנו.

הפיק, כתב וצילם: מקס ביכובסקי

אז איך הכל התחיל

בקיץ, לפני שנתיים, אני ואשתי טיילנו במשך שבועיים מסביב לאיסלנד בג'יפ. כל יום היה יפה יותר ומפתיע יותר מקודמו. הרים, הרי געש, קרחונים, אגמים, מפלים, פיורדים, גייזרים, כבישים, נהרות, שדות הלבה, בעלי חיים – השאירו טעם של עוד. ללא ספק, זו היתה אהבה ממבט ראשון באי, הנמצא אי שם בצפון האוקיינוס האטלנטי.

הרצון לבקר שוב באיסלנד והפעם ברכיבה על אופני כביש, ולהיות הישראלי הראשון שיעשה את זה, גרמו לי כעבור כמה חודשים ליצור בפייסבוק קבוצה בשם "סובב איסלנד" ולהתחיל לחפש רוכב, שיצטרף אלי. התכנון הראשוני היה – שני רוכבים, תיקים עלינו, אוהלים וקדימה לרכב. סוג של בייקפקינג עם אופני כביש.

בזמן החיפושים למדתי משהו מאוד מעניין אצל רוכב הישראלי: אם זה קשה מידי, אם זה קר מידי ואם זה לא איטליה – "לא, תודה. לא בשבילי". רוכבים מקצוענים אמרו לי: "תוריד קילומטרים. לא אפשרי, לא הגיוני, לא ניתן,  חי בסרט, לא תצליח". אבל אין שום דבר "לא הגיוני" או "לא אפשרי" בחלום. כשאתה חי ונושם את החלום, אתה על כל "תוריד" – מעלה, ועל כל "לא הגיוני" – מוסיף. ככה בניתי את המסלול המאתגר סביב איסלנד, שאף רוכב בעולם לא עשה אותו בשבועיים.

הכרתי הרבה אנשים, דיברתי והתכתבתי עם המון רוכבים בנושא. ניסיתי לשכנע, לאתגר, לספר כמה הולך להיות מיוחד. "לרכב ב 10 מעלות? לרכב 150 ק"מ ביום?" – "לא תודה". מצחיק, אך כל בוקר התפללנו לרכב לפחות ב 5 מעלות ולא יותר מ 150 ק"מ ביום…image20

המעזים שהצטרפו

הראשונים שהצטרפו, היו זמיר ואדוארד – שניהם הסכימו להצטרף בתנאי שיהיה רכב ליווי. בלית ברירה הסכמתי וכך ויתרתי על הרעיון של בייקפקינג. בדיעבד זו היתה החלטה נכונה. בנוסף לכלי התחבורה במקרים מסוימים, רכב נתן גם תחושת הבטחון, גם מקום להתחמם בו קצת באמצע "שוםמקום" האיסלנדי, לנוח, לאכול…

לאחר מכן הצטרף ופרש צפריר וגם זמיר החליט לטפס על האוורסט במקום. בכלל רוכבי כביש היו קהל קשה (מפונק יותר?)  אז עברתי לחפש בקרב רוכבי השטח – בקרבם מצאתי את מוטי, רוכב שטח מקצועי, שהשתתף בתחרויות כמו צ'ימיצ'ורי, סמרתון, רכב בייקפקינג בכמה מדינות. יהיה מעניין לרכוב עם רוכב שטח על אופני כביש בפלטון עם כבישונים. בדיעבד, מוטי היה האבא של הקבוצה, בן אדם עם לב גדול, רגוע ושקול, מצחיק בטירוף. מוטי היה אחראי על התנהלות המסודרת של הקבוצה והמכונאי הראשי שלנו.

יום אחד קיבלתי טלפון נוסף מבחור, שראה פרסום באינטרנט. בדרך כלל אחרי שאני מסביר את אופי המסע, התעניינות נעלמת, לא הפעם. באותו ערב נפגשנו בבית קפה והרוכב, יצחק, הוחתם. רק באיסלנד הבנתי באיזה רוכב מקצועי מדובר – בלעדיו לא בטוח שהייתי משלים את המסע. המון קילומטרים משכנו אחד את השני. הניסיון שלו היה הכרחי לקבוצה.

בחיפושי רוכבים נתקלתי בעמוד הפייסבוק של רוכב ישראלי המתגורר בלונדון עם המון עוקבים, המתאר אלפי קילומטרים של רכיבה שעשה בכל העולם – אבי הצטרף לקבוצה! ללא ספק, הצטרפות רוכב עם ניסיון כל כך גדול, נתן לי הרבה דחיפה ועידוד. אבי היה הראשון שאמר לי – "הכל אפשרי!" באיסלנד הוא התוודה בפני, שפשוט לא רצה לכבות לי את הברק בעיניים. הוא עשה מלא בעיות (חיוביות) לתכנון שלי ובזכותו הקבוצה גם נהנתה בין הרכיבות הקשות.

הרוכב האחרון שהצטרף, מצד אחד היה הכי פחות מנוסה באופני כביש. הגיע מעולם הטריאטלון, והתאמן רק על נג"ש וגם אחרי פציעה וניתוח בברך. אבל מצד שני בחור זהב, ולאחר כמה אימונים ביחד הפכנו להיות חברים.  אילן – מקצוען, יסודי מאוד וספורטאי אמיתי. נכון, שלקח לי חצי שנה של שכנועים יום יומיים, שיצטרף למסע, אבל היה שווה כל שניה של שכנוע. בדיעבד, הצלחת המסע כולו היתה הרבה בזכותו. אילן דאג לסדר, למנוחה, לויטמינים ותזונה נכונה. תודות לו, שום חלקי חילוף לא חסרו לנו.

שלושה ימים לפני טיסה, אדוארד מודיע שהוא נפצע ולא יטוס. הייתי המום. הכל כבר סגור, כל התוכנית, צימרים, החלפות בנהיגה, כסף – הכל מתואם לשישה. פתאום, 3 ימים לפני, שוב רק חמישה? פוסט האחרון בפייסבוק, בנסיון למצוא רוכב שישי, תפילות בלב… ותגובה מיידית של… זמיר. אותו זמיר, שהיה הראשון לפני שנה וחצי שכתב לי "היי מקס.. אני מעוניין בטיולי אופני כביש לכל מקום מתי שאפשרי. תודה זמיר". אותו תותח שרכב באלפים, בסלוויו, בבורטורלו, עשה טראנס אלפ. אותו מטפס הרים שלשמחתי סיים לפני מהמתוכנן את הטיפוס לאוורסט. אותו רוכב שהיה הראשון שהצטרף לפני שנה, הפך לרוכב האחרון שהצטרף אלינו שוב. בדיעבד, זמיר היה הלב של הקבוצה. במצבים קריטיים ידע להרגיע, לעודד ולתת תחושה של רוגע ואופטימיות כל כך חשובה במדינה כל כך קיצונית. אז, כבר באותו יום זמיר רכש כרטיס, ארז את התיק – והנה, ששת המופלאים בדרך לאיסלנד!

image2הנחיתה בכוכב אחר

מרגע שנחתנו באיסלנד, היה ברור שהרכיבה כאן תהיה שונה מכל הרכיבות הקודמות של כל הרוכבים בקבוצה. אבי ויצחק רכבו כבר בכמה מקומות די מעניינים. אבי חצה את כל רוסיה (10,000 ק"מ ב 48 ימים נון סטופ), מסלול מטורף משיקגו לאלסקה, מלוס אנג'לס לשיקגו. יצחק חצה שלוש פעמים מחוף אל חוף את ארה"ב, משתתף קבוע בתחרות היוקרתית Haute Route… אבל כאן, באיסלנד – זה הרגיש כאילו נחתנו על כוכב אחר לגמרי.

איסלנד, ארץ הקרח והאש, היא באמת עולם משלה. מדינה בחלק העליון של כדור הארץ, איפשהו בין בריטניה לבין הקוטב הצפוני. האי מעוצב בצורה מרהיבה על ידי כוחות גיאולוגיים עתיקים והרי געש לוהטים. זוהי ארץ של קיצוניות ודי מאתגר להגיע למקום כזה עם האופניים. יללת רוחות, טמפרטורות קיץ נמוכות יותר מטמפרטורות חורף שאנו רגילים בארץ, גשמים בלתי נסבלים ואור יום מתמיד, בהחלט הופכים את איסלנד למקום מאוד ייחודי לרכיבה.

אם אתם מחפשים חופשת רכיבה מרגיעה, אני באמת לא חושב שאתם יכולים לבחור יעד פחות מתאים. אבל מבחינתנו (בעיקר מבחינתי ומבחינת יצחק) – זה בדיוק מה שרצינו. אקשן!

image16

התחלנו

המסע לאיסלנד היה מתוכנן לחלוטין. תכננתי מתי ואיפה בכל רגע אנו אמורים להיות. אין ספק שכבר בשדה התעופה, באווירת ההתרגשות המטורפת, התכנון המוקדם היה מאוד חשוב.

ב 23 במאי, ב 18:57, לאחר שהרכבנו את האופניים, יצאנו משדה התעופה של Keflavik ברכיבה. כל כך הרבה זמן חלמתי על הרגע… התחלנו את "החוויה של פעם בחיים"! האופניים של מוטי לא הגיעו איתנו במטוס, ולכן הוא היה נהג הקבוע שלנו ביומיים הראשוניים.

בבלוג של שני רוכבים אוסטרלים, שלפני כמה שנים עשו את הסיבוב הקצר סביב איסלנד באופני כביש, חזרו כמה פעמים על הטיפ: "לאן שלא תרכב, תוודא שאתה רוכב בכיוון השעון". המשפט הזה גרם לנו ל 13 מתוך 15 יום לרכב נגד הרוח. לדעתי, באוסטרליה לא רק הנהיגה בכיוון ההפוך, אלא גם השעון.

הרכיבה הראשונה היתה קשה: רוח, גשם, התרגשות, עייפות אחרי טיסות. טמפרטורה ממוצעת של 5 מעלות בלבד. כקבוצה עוד לא רכבנו יחד, כל אחד גם ניסה את הקצב שלו וגם בכל זאת ניסינו לרכב יחד. היה די מוזר.

לרייקייביק (Reykjavík) הגענו מאוחר. בחוץ אור יום, אך חנויות, מסעדות – הכל סגור. בסוף מצאנו איזו המבורגריה. כבר בארוחה הראשונה שלנו באיסלנד הבנו שהטיול הולך לעלות לנו הרבה מעבר שתכננתי… כי גברים, כשרוכבים, אוהבים לאכול, ולאכול עולה כאן הרבה כסף. ובכלל, איסלנד מאוד יקרה.

לפני כעשור, אחרי פשיטת רגל, היא הפכה להיות די אטרקטיבית, כמדינה יחסית זולה, אבל בגלל כמות התיירים  ששולשה בשנים האחרונות, גם המחיר שולש בהתאם. תיירים מכל המדינות שפגשנו, אמרו אותו דבר – אתה משלם גרושים לטיסה, אך את כל ה"בובום" הם מכניסים לך דרך האוכל.

לפני המסעדה קפצנו אל Sun Voyager, פסל לסירת החלומות, אודה לשמש, המסמל הבטחה לגלות שטחים שמעולם לא התגלו, חלום של תקווה של התקדמות וחופש – תיאור מושלם של המסע שלנו.  בלילה, כאשר הגענו למלון, בדקנו מזג אוויר למחר – מחכה לנו גשם.

image37חורף עדיין כאן

ביום השני התחלנו לנוע צפונה. מרחק שהיינו אמורים לעבור ביום זה –192 ק"מ (וזה לא היה המרחק המתוכנן הכי ארוך במסע). הרכיבה התחילה בכביש סוער מאוד. לא, לא בשוליים, ממש בכביש, כי באיסלנד אין בכלל שוליים. בהתחלה היתה כמות גדולה מאוד של מכוניות (יותר מחצי אוכלוסיה שלהם גרה ב Reykjavík), אך ככל שהתקדמנו, כמות ירדה וברגע שפנינו להקיף את הפיורד הראשון שלנו, נשארנו ממש לבד על הכביש. מדי פעם עבר אותנו איזה רכב של תיירים, אך בגדול היינו בודדים.

הפיורדים באיסלנד הם פתחי ים צרים וארוכים, יפים להפליא. אולי הם קצת מתסכלים, כאשר כל מה שאתה צריך, זה להגיע לעיירה בצד השני, אבל הנוף שווה את המרחק. האוקיינוס מצד אחד, צוקים מרהיבים מצד השני, כמעט ללא מכוניות שיהרסו את השלווה – הרכיבה סביב הפיורד הזה היתה מושלמת.

image33בדרך ראינו כמה מפלים קטנים, אך המטרה היתה להגיע למפל הגבוה באיסלנד – Glymur, כמאתיים מטר של שכרון חושים. למפל עצמו היה נדרש לטפס רגלית עוד 5 ק"מ, אך הסתפקנו בכמה בודדים, והמשכנו לרכב.

כאשר ב11 בלילה נכנסנו לצימר, ומאחורינו 192 ק"מ, יצחק, שטיפס בחייו ללא מעט פסגות הכי מטורפות, אמר ששום דבר לא משתווה עם רוח פנים האיסלנדית. ואת זה הוא אמר אחרי 70 ק"מ של רוח נגדית קרה וחזקה מאוד. רק למחרת הבנו, שזה סה"כ היה חימום, למה שמצפה לנו בהמשך: אותו דבר אבל עם גשם…

באותו ערב למוטי הביאו את האופניים. מחר בבוקר גם הוא סוף סוף מתחיל את המסע שלו.

ביום השלישי התחלנו להקיף את חצי האי הצפון-מערבי סנייפלסנס (Snæfellsnes). המסלול עובר למרגלות הקרחון סנייפלסיוקול (Snaefellsjökull), אולי הר הגעש המפורסם באיסלנד. הסופר הצרפתי ז'ול ורן, בחר את ההר סנייפלסיוקול כשער הכניסה למרכז כדור הארץ בספרו "מסע אל בטן האדמה". בתחילת הרכיבה היה נראה, שנכנסנו לשגרה וידענו למה לצפות. גשם כבר לא כל כך הפריע, גם הרוח היתה רגועה מעט וזה גרם לחברי הקבוצה להיות במצב רוח מצוין. מוטי ברכיבה הראשונה שלו על אדמת איסלנד ברח קדימה. סוף סוף התחלנו גם קצת להינות מהנופים. והנופים היו מדהימים.

image32

אבל האופטימיות הזו לא נמשכה הרבה זמן. ברגע שהכביש התחיל להתקרב לכיוון החוף, הרוח התחילה להתחזק. אני זוכר את המבט של מוטי, כאשר באתי עם הרכב לאסוף אותו. זו היתה פעם הראשונה שהוא הרגיש את הרוח האיסלנדית, שפשוט לא אפשרה לו להתקדם.

אבל אם הרוח נגדית כל עוד מתקדמים ממזרח למערב, אז כאשר נעלה צפונה ונפנה לכיוון המזרח, נקבל רוח גבית! הגיוני. רק לא באיסלנד. כבר כאשר הכביש עלה צפונה, קיבלנו רוח פנים בלתי נסבלת עם גשם, ותופעה מעניינת – אדיי מים עולים מהכביש הקר. בנוסף לסיוט הזה, היה גם ערפל כל כך חזק, שלא ראינו זכר לקרחון הענק, שמתפרס על כל החלק מערבי של חצי האי. גשם ורוח המשיכו להכות אותנו בפנים, עם טמפרטורה של מעלה אחת בלבד.

image23באיסלנד כבישים מתחלקים לשלושה סוגים: כביש אספלט, דרכי עפר ודרכים עם חציית נהרות. כל דרכי ההר והכבישים הפנימיים של איסלנד הם דרכי עפר, כבישים לא סלולים אך די מיושרים. כבישי אספלט ללא ספק כבישים בין היפים, המסודרים, הנקיים והמושלמים ביותר שפגשתי. ללא חריצים או פיצוצים באספלט, מים נספגים בהם בשניה. לשמחתנו, גם בראות מינימלית, יכולנו לסמוך שבכביש לא נתקע באבן או בבור, או בלכלוך כלשהו.

כביש הטבעת סביב איסלנד ברובו סלול, אך עדיין שני קטעים באורך כ 55 ק"מ כל אחד, נותרו בלתי סלולים. בתכנון המסע יש לשים לב, שרכיבה על אופני כביש בקטעים האלו לא נעימה ומאוד איטית.

image34

עליה צפונה

אני חייב לציין כי הנופים, שרכבנו בהם עד עכשיו היו פנומנליים לחלוטין. לפעמים, בגלל מזג האוויר, לא היינו במצב רוח כדי באמת להעריך את זה. ידענו שיהיה קשה, ובכל זאת די הופתענו מכמה קשה זה היה. לא, בלילה, לפני השינה, לא היינו מפורקים מאפיסת כוחות, אך הרכיבה נגד הרוח היתה מאוד מתישה את הגוף והנפש. גילינו והרגשנו היטב איך הגוף מבזבז אין סוף קלוריות ואנרגיה ברכיבה במזג האוויר קר. בזכות התזונה הנכונה והאיכותית, לה דאגנו בבואנו לרכוש מוצריי מזון ברשתות המזון, שמרנו על הכוחות והתאוששות הגוף מהמאמץ הפיזי.

ביום החמישי, סוף סוף ראינו קצת שמש, שהצליחה "להקפיץ" את הטמפרטורה הממוצעת ל 6 מעלות. רוב הדרך היתה מישורית, עד למעבר הרים.

image5יום קודם, את הרכיבה סיימנו כמה קילומטרים לפני, כי נכנסנו עמוק לתוך הענן, ועם אפס ראות אי אפשר היה להמשיך. גם כאן חששנו, אך למזלנו את 400 מטר של המעבר עלינו וירדנו דרך העננים:

זו גם סוג של "בעיה" עם הרכיבה באיסלנד בקיץ – אור יום אף פעם לא נגמר. ולכן זה הופך להיות כל כך קל לרכב כל היום ולהתעלם משינה לגמרי. יש משהו באור יום מתמיד ובאוויר הצח של איסלנד, שלמרות הקושי ועייפות, מספקים לך זריקה נוספת של אנרגיה.

ממזרח הגענו לצפון, המאופיין בעיקר בפיורדים ארוכים יותר. הרים גבוהים מהאזור ההררי של מרכז איסלנד מסתיימים בצפון ונחסמים בים בשיפועים תלולים ובמראה מהמם.

image4ביום השישי עמדנו להקיף את הפיורד הצפוני הארוך והררי ביותר באיסלנד – פיורד אייאפיורד'ור (Eyjafjörður). מרחק של 177 ק"מ, 15 מתוכם בתוך 4 מנהרות. בצדדיו של הפיורד מתנשאים הרים בגובה של עד 1500 מטרים, עם פסגות מושלגות. הנופים היו עוצרי נשימה, כמו גם רוחות הפנים הממושכות.

הרכיבה בתוך המנהרות הייתה די מעניינת: מנהרות באורך של 4 עד 6 ק"מ, בהן נתיב אחד לכל כיוון ואי אפשר לעקוף. מכוניות נוסעות אחריך, במהירות שלך, בלי צפירות, בלי הבהובי אורות. תרבות הנהיגה של האוחזים בהגה (בעיקר התיירים) ממש מעוררת קינאה לעומת מה שקורה בארצנו.

image7

עוד עובדה מעניינת שצריך לקחת בחשבון, זו מהירות הרכיבה נגד הרוח האיסלנדית, 12-16 קמ"ש (בדומה לעליות לשיפוע של כ 8-9%, ולפעמים אף יותר). כיוון הרוחות באיסלנד משתנה ואין מגמה של רוח קבועה עם או נגד כיוון השעון.

בדרך אל בירת הצפון של איסלנד, Akureyri, לראשונה קיבלנו רוח גב, שהטיסה אותנו לאורך רצועת החוף של הפיורד, עד שעצרנו להפסקת גלידה. כאשר כעבור 10 דק' חזרנו לכביש, היה נדמה שאנו כבר לא באותו מקום שעצרנו. הרוח היתה בכיוון הפוך לחלוטין, השמש נעלמה וטיפות גשם החלו ליפול מהשמים. בחירת תאריכי המסע הסתמכה על נתונים של שנה שעברה, בה התקופה זו היתה יבשה לחלוטין. למדנו, שכל שנה באיסלנד לא דומה לשנה קודמת. הפעם היינו עדים שתוך 5 דקות הכל מתהפך כאן.

image24

מוקד היופי של צפון איסלנד

את יום השביעי התחלנו בטיפוס של 300 מטר. מהעלייה היה אפשר לראות את הנמל של Akureyri וברקע הרים מושלגים של פיורד Eyjafjörður שהקפנו אתמול. מראה מטורף.

image21בהמשך ביקרנו במפל Godafoss "מפל האלים" בעל מקום מיוחד בהיסטוריה של העם האיסלנדי. במקום, לפני אלפי שנים, השליכו למים את כל פסלי האלילים ואיסלנד הפכה לנוצרית.

image10טיפסנו לגובה של 410 מטר מעל פני הים, ל-Hverir הנראה כמו ביצה גאותרמית עם בריכות בוץ מבעבעות וגייזרים קטנים. קיטור ועשן מהאיזור נראים ונשמעים בכל עבר.

image27

המשכנו לעלות להר געש Krafla (וולקן שעד שנת 1987 התפרץ 10 שנים רצופות), המתנשא לגובה 818 מטר. האזור פעיל מאד מבחינה גאולוגית ובמקום נמצאת תחנת כוח גיאותרמית, המספקת חשמל לכל האזור. אחרי כ 90 ק"מ הקבוצה החליטה לפרוש מרכיבה ולחזק את הגוף במרחצאות מיוואטן, בבריכה גיאותרמית שזכתה לכינוי "הלגונה הכחולה של הצפון".

image11אני המשכתי לרכב באיזור הכי יפה בצפון איסלנד, סביב האגם המפורסם Mývatn,האגם ובו חמישים איים ומיליארד ברחשים. (שמו של האגם לעברית הוא אגם הברחשים).

בערב המכונאי שלנו, מוטי, החליף לאופניים שלי שרשרת. למקרים ותגובות הבאנו המון חלפים. היו לנו במלאי צמיגים, פנימיות, גלגלים, ברקסים, שרשרות, כבלים להילוכים וברקסים, אוזניים, שמן. במשך שבועיים היו לנו שני פנצ'רים, כאמור, החלפת שרשרת וגלגל קרבון שנשרף בירידה. באיסלנד, בגלל המרחקים הגדולים בין העיירות, עדיף שיהיה הרבה יותר ציוד, מאשר קצת פחות ממה שצריך. בגלל הגשמים, שמן ונוזל ניקוי לשרשרת היו הכי הרבה בשימוש.

יש עוד – בכתבה הבאה… ובינתיים – תרשמו:

מנוי חינם על מגזין BIKEPANEL!

נהנה מקריאת הכתבה? זו לא האחרונה...
הזן את כתובת הדוא"ל שלך והצטרף להמוני המנויים למגזין של בייקפאנל.





הפיק, כתב וצילם: מקס ביכובסקי

להרפתקנים בלבד – אל פרק ההמשך לחצו פה