המשך עלילות הרוכבים באתיופיה. חוויה לא פשוטה למטיילים מתקדמים מאת עזרא שהרבני. לחלק הראשון לחצו פה.
מאת: עזרא שהרבני
צילום: אילן ביגן ועזרא שהרבני (במחשב: לחצו על התמונות להגדלה)
לליבלה
בלליבלה יש חיים מתחת לאדמה. כאן באמת מרגישים בבית ולהגיד שאתה מירושלים פותח דלתות. הקיסר לליבלה בנה 11 כנסיות קבורות בסלע. השמות הם משלנו: הנהר נקרא Jordan’s river למתחם הכנסיות Jerusalem, בכנסיה הכי גדולה יש מתחם המוקדש לשלושה קברים ריקים לאברהם, יצחק ויעקב, ממש כמו כוס היין שמחכה לאליהו הנביא. המתחם נראה כמו פארק לחובבי פארקור, כשמעליו גגות שנבנו להגנה משחיקה לאחר שהאתר הוכרז אתר מורשת עולמית על ידי אונסק”ו. קשה להבין את הבנייה כי כשאנו בונים אנחנו בונים מלמטה למעלה וכאן זה נבנה מלמעלה למטה. נראה שאת ההשראה קיבל הקיסר מחוג קרמיקה כי הדבר שהכי דומה לכך הוא פיסול בחימר, בו מקבלים גוש ומפסלים בגריעה.
גונדר
הדרך לטייל היום בעולם במדינות בהם למדריכים אין אנגלית מי יודע כמה היא לבדוק לאן נוסעים מחר, להקיש בגוגל, לצלם את ההסבר בscreenshoot, ולמחרת באתר גם כשאין קליטה אפשר לקרוא הסברים.
בקטע הזה לגונדר יש בעיה: הערך הראשון שקופץ שמקישים על החיפוש הוא “גונדר פלוני מואשם בהטרדות מיניות”. ולענייננו גונדר היא העיר המרכזית של יהודי אתיופיה ממנה החלו מבצעי משה ושלמה. בתחילה הלכו אל הים ומשם עלו לסירות בעזרת השייטת. אחר כך פתחו במסע לסודאן ומשם על גבי הרקולסים ולסיום כשהתקבל האישור המיוחל הגיעו לארץ דרך אדיס אבבה. פגשנו טיול שורשים של בנות שעלו לארץ והגיעו לפגוש שוב את הכיסא בבית הספר ואת בית הכנסת השכונתי. ההתרגשות הייתה גדולה, קשה לתאר את הפער התרבותי, את המקום ממנו הם באו ולאן הם הגיעו. פרט לכך גונדר היא קרש הקפיצה להרי סימיון.
הרי סימיון
הרכיבה בהרי סימיון היא אחת המרתקות שיש לטבע להציע! לודג’ היציאה לרכיבות נמצא בגובה 3260 הוא אחד המקומות היפים ביותר שישנתי בהם בעולם.
אין רכיבה מישורית בהרי סימיון, דיי מהר פותחים בעליות, השיפועים כבדים, אבל למזלנו תמיד יש טוקטוק להיאחז בו… מזל שלא היינו בפורמט של ה HLC אחרת הייתי פסול…
הרכיבה מאובטחת, המאבטחים היו לוחמים במלחמה נגד אריתראה וקיבלו רשות לקחת את הקלאצ’ניקוב הביתה. הם מצויידים בשמיכה בלבד, בלילה הם מתכסים בה על הבוש והולכים לישון, במהלך היום הם נעטפים בה.
קופי הגלדה בבון הם סימן ההיכר של ההרים. הקופים ישנים על קו מצוק של תשעים מעלות להגנה מצבועים ונמרים, הם חיים במשפחות גדולות להגנה ומאוד מאוד ווקלים כשיש סכנה. בבוקר הם עולים אל חלקות העשב לאכול שורשים. הרכיבה היא על קו מצוק מה שנותן תרתי משמע ללוגו של בוץ “שתספיק להינות בגלגול הזה”…
המתח עולה בהדרגה, בהתחלה רואים את הקקי שלהם ורק אחר כך הם מגיעים; משפחות משפחות, גורים מתקבעים לאם זנב לזנב ומתיישבים על הגב. פה ושם חושפים שיניים. על עצים הם לא משהו – יש להם נטיה ליפול. בירידות הם משתובבים נוטים להתגלגל 360 מעלות, מהתלהבות אנחנו שולפים מצלמות ומצלמים, ולאט לאט משפרים את התנאים: בהתחלה בצל, אחר כך בשמש, יותר מאוחר על קו המצוק ולסיום מביאים גם את האופניים.
בשעת צהריים כבר אנחנו אדישים אליהם, אף אחד לא שולף מצלמה, הם מתקבלים כחלק מהנוף הטבעי. הסבלניים שבינינו ממש ראו סרט טבע אמתי בשידור חי, מאבקי טריטוריה, שליט אחד כמה אמהות כשכולן מטופלות בצאצאים.
לגובה כאן יש משחק, את כדורי הוויטמינים מחליפים כדורי גובה (אורמוקס). לפעמים נראה שאין אוויר ומורידים הילוך, פותחים פה גדול ככל האפשר לנשום כי פרט לעליות הנוף עוצר נשימה. רק תזכרו שתופעת לוואי לכדורים היא השתנת יתר, אז שימו לב זה לא הפרוסטטה. תופעת לוואי נוספת זה תחושת נימול ברגליים. הנימול נע מהאצבעות לעקב ואז לרגל שניה. בקיצור אל תיבהלו אם תורידו את הנעל, למרות הריח היא עדיין לא מתה…
אוהבים אופניים? הכניסו את המייל שלכם מטה ותקבלו אחת לשבוע עידכונים על כתבות מעניינות ב BIKEPANEL:
פוביצר חילק חולצות רכיבה של בוץ לפני הרכיבה. לחולצות חיסרון גדול: הם בצבע האדמה, הסוואה מושלמת, לצלם רוכב רוכב זה ממש כמו לצלם מקומי בלילה.
סיום אחד הימים הוא בקמפינג בגובה 3600 מטר כשהאטרקציה היא המקלחות: מיכל ריסוס של עשר ליטר עם צינור וטוש בקצה. האידיאל הוא לגייס מישהו שיפמפם ויחזק לך את הזרם. בלילה הקור מקפיא. אורמוקס משפיע ואין ברירה אלא לקום להשתין, אלא ששם לפני האוהל ישן לו השומר עם הקלאץ’…. חמש פעמים קמתי להשתין שלוש פעמים כמעט דרכתי עליו ופעמיים כמעט השתנתי עליו.
הטיפוס אל הפסגות מתחיל בכפר צ’נק, בגבהים האלו כבר אין עצים, מחליף אותם צבר קקטוס מקומי, במקום אוכלוסיות הקופים רואים את היעלים המקומיות- Wayla. פוביצר נותן שלוש אופציות לחבורה: לעלות באופניים לרדת באופניים, לעלות בג’יפ לרדת באופניים, לעלות בג’יפ ולרדת בג’יפ. שישה נענים לאתגר, שלושה מהם בוגרי אפיק ישראל, חמישה קילומטרים, חמש מאות גובה מצטבר, עשרה אחוז שיפוע – בדלילות החמצן הזו זו עליה של כבוד. אבל הגובה לא נותן כבוד הוא יודע רק לקבל, חמצן זה מצרך מבוקש ולא רק על האופניים, כל קימה לצילום, כל מילה שמוציאים מהפה, הכל עולה והתשלום במזומן.
one shot – הפעם החפירה היא לא אל שריר התאומים כי אם אל נאדיות הריאה. שעה של עליה מתנשפת, הנוף משכר, בגובה 4100 יורדים מהאופניים ומנשקים את האדמה, מסביב הפסגות המשוננות בגובה 4100 פלוס כמה מטרים, מלפנים העמק בהפרש גבהים של מעל לאלף מטר, מתחיל להיות קר, מעיל רוח והיידה הבייתה.
שביל הולכי הרגל חותך טכנית בין הסלאלומים של הדרך העולה, ומתחבר לצד הנחל עד לכפר, השביל סלעי ולא מפרגן ופה ושם יורדים מהאופניים. מה שכחנו חוץ מלפתוח בולם? כמובן, קרם הגנה, בגובה הזה השמש לא ממש לוקחת שבויים. לוקח יומיומיים להסדיר את הנשימה ולהתאושש, עוד כמה ימים לאף להפסיק להתקלף, אבל אנחנו כבר בסרט אחר, אקסום פינת דברה דמו.
הרי טאנג’רי
באקסום בגובה 2130 סטורציית החמצן עולה חזרה ל96%, רמת הקשיחות עולה גם כן. האזור מאובק, שבילי הרכיבה סלעיים והקרבה לסודן מורגשת עם יותר מוסלמים. התקשורת כאן היא בשפת האבנים: מארבים של ילדים שמטווחים אותנו מגבוה ונמצאים תמיד מגמה אחת לפנינו. מימד נוסף מצטרף לרכיבה, תנאים מעניינים של אינתיפאדת נעורים. מנעד התגובות שנע מ”צריך להבין אותם” ועד “צריך להרוג אותם” הזכיר לנו מאיפה באנו. מכאן כבר שום דבר לא יהיה אותו הדבר, אבדנו את האמון. כל התקהלות מתקבלת בחשדנות, אגרטל שבור הרי אי אפשר לתקן…
ובכל זאת בשם הנצרות נתמקד בכמה אטרקציות ואנקדוטה: בכנסיה עתיקה אחת מצאנו קבר שהנזיר הונצח בקראנק מיושן.
דברה דמו
דברה דמו הוא מנזר הממוקם על גוש סלע מעגלי בסגנון table mountain. רובצים שם כמה נזירים שלא מרשים לכל מה שהוא ממין נקבה לעלות. הראשון שטיפס אומרים עשה זאת בעזרת נחש פיתון, מאז התקדמנו: הטיפוס הוא בחבל בכח ידיים, מאובטח על ידי שני נזירים ברצועת עור כבש, ומי שלא החלטי מעלים אותו מהבטן. למעלה ישנה כנסיה מהמאה השישית, כמה קופים, קצת בקר, בורות מים קדומים במרכז השטח הסלעי. העליה עולה 20 ביר, הירידה 600… כולם משלמים, אף אחד לא רוצה להעביר שם לילה…
בתחתית מגרש שעשועים סטייל פטרה הקטנה, גושי סלע גדולים בשיפועים שונים, האחיזה מושלמת, סתיו ממועדון אולרייד ואני משתעשעים. טיפוסי קירות אנארובים וירידות ללא חשש, התפאורה מושלמת, המאהל למטה ודברה דמו מעלינו, שחרור לחצים, לונה פארק אחד גדול. הדה-ז’ה-וו כל כך גדול שכמה פעמים קראתי לסתיו יפתח, מומלץ בזריחה ובשקיעה.
אבונה יאמאטה
עוד מנזר להתעכב אליו נמצא סמוך לעיר האוזן. הרכיבה אליו היא על הכביש מול צעדה אינסופית של אנשים, לכולם יש משהו ביד, מתרנגולת ועד חבית, כולם הולכים קילומטרים על קילומטרים. פה ושם יורדים לרכוב בין החושות, המראה לא מוכר, שובל תמידי של ילדים מלווה אותנו, קריאות give me pen מלוות אותנו לכל פינה. באיזשהו שלב עוברים לנעלי הליכה ומתחילים לטפס, מסביב גושי סלעים הרריים סטייל מואב, ירדן.
יש לנזירים קטע כזה, הם תוקעים את הפינה שלהם בקצה הכי גבוה, להגיע לשם צריך חבל ועוד חבל, ועוד כמה אתיופים שיעזרו, כל מטר שמטפסים נראה שמגיעים, אבל לא, יש עוד סכין עם תהום תלת מימד מסביב והליכה על שביל צר שבנפילה ממנו גם חילוץ מוסק לא יעזור. לאורך השביל מערות קבורה, גולגלות על גולגלות, קבר אחים של נזירים או מטיילים עם פחד גבהים, לעמוד כבר אי אפשר, רעד רגליים בלתי מוסבר, זה בדיוק הזמן לפתח סגנון של דוגי סטייל כדי לשרוד ולא להישאר למעלה, בפעם הבאה מכסימום בית כנסת במישור החוף.
אל מדבר דאנקיל-הירידה הגדולה אל המדבר
הירידה אל מדבר דאנקיל מטיגריי, היא ירידה אל השבר הסורי אפריקאי שלנו. הירידה מגובה 2300 במזג אוויר סגרירי, אל מתחת לאפס משנה את האווירה. האוכלוסיה עפרית, יודעת לקשקש ערבית. מבחינתם אנחנו הפרנג’ים – הזרים. פה ושם בניינים צבועים, מכניסים צבע לנוף המדברי, חצאי סהר, מסגדים בכל כפר, אורחות גמלים עולות מן המדבר. כל מוליך מוביל עשרים גמלים, פה לזנב, עשרים פלאטות של שבע קילו, 140קילו לגמל, 2800 קילו לאורחה. הלבוש שונה, הבנים לבושים בלונגי מקומי, שמו סמרנדה, הנוף הוא נוף ערבה, לרגע אתה בנחל עתק, כמה שניות אחרי אתה בפארן. ממשיך הלאה לרמת ברק, הר עומר…
הירידה היא בכביש מקום בו השמנים שולטים. אתה נכנס למצב, רגל חיצונית יורדת למטה, עקב למעלה, ניצב לכביש משכיב את האופניים ו… שמן על אופניים חותך אותך משמאל ומחייך אליך בחיוך דבילי. בירידות האלו אין מה לעשות שומן מנצח טכניקה… כדי להתגבר על החיסרון הזה מדי פעם אנחנו מתלבשים על שבילי הגמלים, שם אנחנו מרגישים יותר בבית.
הכביש ממשיך במגמת ירידה ומרחוק פאטה מורגנה: השתקפות, מראה של ימה ענקית, הנוף הופך אט אט למישורי, כל כך קל לאבד גובה.
ולפתע בשעת אחר הצהריים הכביש נגמר. הגענו לקצה העולם, קוראים לו חמאדללה. כמה ילדים מריצים בשבילנו מיטות קש על מצע אבנים. ארבעים מעלות בצל, מאה ומשהו מטר מתחת לאפס, הכי נמוך אחרי ים המלח שלנו. זוהמה מטורפת. הלבן היחידי באזור הוא עצמות הבקר והצאן שמסביב, חזון העצמות היבשות – אפשר להרכיב פה עדר שלם!
סופת חול מתחילה, המזרנים עפים וכל מזרן מקבל סלע. בשם האיסלאם אין אלכוהול להטביע מצוקות. בעצם יש, מאתיים מטר משם בסיס צבאי, בשמו של ישו מוכרים בירת סנט’ ג’ורג’ ושומרים על השפיות. נדמה שמכאן אפשר רק לעלות.
אחרי לילה רדוף רוחות עולים שוב על האופניים לרכיבת מישור במדבר המלח. מתיישבים על אחד משבילי הגמלים, לאט לאט השבילים האלו מתכנסים לשביל רחב החוצה את הימה, השביל חום מסביב הכל לבן. העיניים מתחילות לבעור, האף לנזול, השביל משנה גוון וגם המדבר – צורות צורות של משושי מלח בחום לבן, עשרים וחמישה קילומטרים של מישור. קדנס גבוה במיוחד נותן תחושה של בוקרים על סוסים במערב.
פתאום למרגלות הגבעות נגמר השביל ונפתח הסרט האמיתי של היום: בריכות הגופרית של דלול – הר געש תת קרקעי. מדריך עפרי לוקח אותנו לסיור, צריך לדעת בדיוק איפה לדרוך… הצבעים פסיכודלים, נראה כאילו אלוהים לקח פה L.S.D ושיחק עם הטבע. גוונים של צהוב, כתום, שחור במצבי צבירה שונים. המדריך מאמין שרוחו של עבדול רחים שולטת בשטח, זה מציל אותו מלצלול לברכות החומצה, גם אנחנו נוטים להאמין, מתאסלמים לדקה, ממלמלים “ביסאללה אל רחמן אל רחים ומוחמד רסול אללה”. לא משנה אלוהים של מי, רק תוציא אותנו מפה.
שתי אצבעות משם חוצבי המלח מתחילים את יום העבודה. האחד מצוייד בגרזן שובר את שכבת המלח, השני מחלץ את החתיכות והשלישי מסתת אותם לחתיכות סימטריות בגודל אחיד. סנדלי גומי, בלי כובעים, שום אמצעי הגנה, אפס הוראות בטיחות אבל הרבה שירה ושמחת חיים.
פתאום מחשבות נוגות על החיים. המסכנות נמצאת פה בכל פינה. איזה סיכוי יש לילד שנולד פה? במקרה הטוב יגדל להיות לחוצב במלח או מוליך גמלים. לפני שלושים שנה עזבתי בעצב את אפריקה, קראנו לה אז the black magic היום אני עוזב בשמחה.
נ. ב ובכל זאת אם תצאו לאתיופיה באופניים, ממליץ בחום לעלות על המשקל בשדה התעופה, אחת הבשורות הטובות מהדיל הזה הוא לגלות שהשארתם כמה קילוגרמים שם באפריקה.