“המייסדים” היא סדרת התוכן של BIKEPANEL על האנשים שיזמו והקימו יש מאין בענף האופניים הישראלי. הפעם נפגשתי עם ירון דרעי, מייסד כל מה שקרה על אופניים באזור סמר בשנים האחרונות: סמרתון, סמר בייק הוטל והתשתיות המדהימות לרכיבה באזור. לא מעט מניות תרומה לענף האופניים יש לירון, ואם יש מייצג נאמן לרוח סדרת כתבות “המייסדים” של BIKEPANEL, הרי זה הוא. ההוכחה שתרבות האופנים בישראל מונעת במידה רבה על ידי יוזמה של מעטים שמשפיעים על רבים. בזכותו לא מעט מחוויות הרכיבה הטובות ביותר שלנו בשנים האחרונות קרו במקום המדהים שהוא ארח אותנו בו.
הקבוצה השקטה של בייקפאנל בווטסאפ, כנסו לראות את זה:
לכל כתבות סדרת “המייסדים”:
- המייסדים – אביעד יזרעאל מייסד ג׳ינגה (Jinga) ומנהל סייקלינג אקדמי
- המייסדים – עם ירון דרעי – יוצר ומנגיש מסלולי האופניים באזור סמר
- המייסדים – עם מייסדי קבוצת BikeTalk בפייסבוק ועל אתגרי הניהול שלה
- המייסדים – עמית לביא מסינגלטרק: מתאונה קשה לשינוי קריירה לאופניים
- המייסדים – המהפך של אלון שפר מסינגל טרק
- המייסדים – אייל הרשטיק מייסד “אופניים לכולם”
- המייסדים – ארנון פישר מייסד גורדון בנט ו MIDDLEASTA
- המייסדים – רוני ענר מייסד RUDY PROJECT ישראל
- המייסדים – אצל ארז מנור בלה מדווש בבארי
- המייסדים – ביקור אצל אורון והילה מייסדי PILO
מימין: ירון דרעי וגדי וילצ’בסקי (צילם: יואב לביא septAA)
מתי ואיך החל החיבור שלך לאופניים?
בתור ילד כמובן. ובשנת 2001, אז היתה התנסות שלא קרבה אותי לעולם האופניים: ראלי m100 עם בולם תקול שאחרי הרכיבה עליהם לא חזרתי לאופניים 7 שנים. אז הגיע רון גלעד, חבר טוב שהביא ב 2007 לסמר אופני Yeti 575. ג’ופיס הקפיץ אותנו למעלה סיירים ורכבנו 60 ק”מ חזרה לסמר. מאז הבנתי שזהו – אני מתחיל לרכוב that’s fucking it!
קניתי אופני K2 (חברה שנעלמה), התחלתי לרכוב ומהר מאוד הבנתי איזה אזור רכיבה מטורף יש לנו בידיים. ישר חשבתי על זה כיעד לאירופאים – זה צריך להיות כמו באלפים.
הייתי מדריך ומגמל – בחוות ממשית. מגמל זה תפקיד “הבדואי” – האחראי על עדר של 40 גמלים, נאקות, אילוף והכל. חייתי ונשמתי עם גמלים שנה – לא סתם זה הלוגו של סמרתון. כשראיתי מה עושה את זה לרוכבי אופניים אמרתי לעצמי: רוכבים אוהבים לרדת את מה שגמלים אוהבים לעלות. התחלתי לחקור את הנאקבים אצלנו במרחב, ויש המון – עתיקים (צאלה, זוגן, יתרו) וגם חדשים מתקופת חאן הגמלים בשחרות, והקו המחבר בינם נפתח על ידי ספי הנגבי משחרות לפני 35 שנים.
מימין: ירון דרעי, גיאחה
סמר – קיבוץ מאוד מיוחד…
ספר עליו קצת? כמה זמן אתה שם? איך החוויה של לגור בקומונה גדולה? ולמה הוא שונה?
הגעתי בשנת 2000 כמדריך נוער 3 שנים, דרך האהבה שלי לטבע והטיולים – הדרכתי את כל המרחב בטיולים רגליים וב 2003 הכרתי את זוגתי, התחתנו, קצת חו”ל, תקופה במרכז הארץ וב 2007 הגענו לסמר והתחלנו תהליך קליטה.
הוא שונה משום שהוא קיבוץ שהוקם על ידי גרעין של בני קיבוצים לא של “עירניקים”. היה גרעין ירושלמי וגרעין בני קיבוצים. הם אמרו שהם רוצים לעשות קיבוץ שונה מהקיבוצים של ההורים שלהם. הקיבוץ הישן מבוסס על שיתוף ושוויון, ואילו סמר (להגדרתי) הוא שיתופי על בסיס שוני. לכל אחד יש יכולת וצריכים שונים, אתה נותן כפי היכולת שלך ומקבל לפי הצרכים שלך. אבל לדוגמא, אם בכל הקיבוצים יש סדרן עבודה – שהוא יגיד לך איפה לעבוד, בסמר אין – כל אחד והאחריות האישית שלו. מצד אחד זה יוצר פרזיטיות, ומצד שני זה נותן צ’אנס לאנשים כמוני שיש להם הזיה לעשות מלון אופניים במדבר. או לגדל תמר מג’הול לח לפי 30 שנה כשכולם אמרו ליזם של זה שהוא משוגע, אבל הוא ראה את זה בקליפורניה והאמין בחזון הזה, והיום אנחנו המטע האורגני הגדול ביותר בארץ, אולי בעולם…
סמר הוא מיוחד כי הוא קיבוץ שמקדש את האינדבידואליזם. זה מצב מאוד מורכב ומעניין לחיות בו. יכולתי להיות עצמאי בחוץ ולחיות אולי טוב יותר או טוב פחות, אבל רציתי חיבור למשהו יותר אמיתי. רציתי להיות חלוץ אבל הרגשתי שנדפקתי כי נולדתי בשנות ה 70…. כשחזרנו מחו”ל רצינו להקים משהו חדש, ובמסע חיפושים שלנו הבנו בסוף שחלוציות אמיתית ב 2007 זה לחזק ישוב קיים קטן שכבר קיים ולא להקים חדש. אגב, במדריך הישובים של ישראל זה הישוב היחיד שמוגדר כקיבוץ אנרכיסטי. התקנון הוא קיבוצי סטנדרטי ומשפטית הם חלק מהמערכת הקיבוצית, אבל ההתנהלות היומיומית שלנו שונה.
זה עובד?
זה עובד, לא בלי קשיים. הגרעין קם כשאני נולדתי – בן 42, ויש קשיי התבגרות. האם זו מכונה אפקטיבית ומתקתקת? אין ניהול אבל זה מתנהל. ההגדרה שלי לסמר באה מספר הטאו (מסתבר שהוא עם ירון תמיד והוא קורא בו כבר כ 12 שנים מדי פעם): “כשלא מתלוננים מתגלה המהות – לא הפגמים“.
ירון מימין- בסמרתון 2016
ייסדת את “סמר תשתיות אופניים” – ספר לי על הפעילות הזו. היא עוד קיימת?
לקראת אירוע שכרון חושים בתמנע 24 שעות, לפני שמונה וחצי שנים, פנה אלי דן בזנר (דרך איל ינובסקי מתגובת שרשרת באילת) – וביקש הקפה של 10-15 ק”מ. חיפשנו מסלול שמתאים לרוכבים ולא מצאנו משהו מתאים במסלולים המשפחתיים של הפארק, אבל מצאנו נאקב מגניב, והבנו שפתרנו את הבעיה: מהפטריה לגן עדן הנופי. התארגנו כעשרים רוכבים מאילת והסביבה ובנינו במשך 4 שבתות, פרויקט התנדבות קהילתי של 12 ק”מ מתוכם 7 ק”מ סינגל.
אחרי שסיימנו בא הפקח המקומי ואמר שהשביל היה בלי אישור, למרות שהפארק (תמנע) בקש מאיתנו לעשות את זה! כמעט קבלנו דו”ח ובסוף החליטו לסגור את השביל אבל לא נתנו לנו דו”ח. הדברים פורסמו בתפוז והשביל התחיל לפרוש כנפיים. לא מעט רוכבים אמרו שזה השביל הכי יפה בארץ. אחרי כשלוש שנים קיבלנו הזמנת עבודה רשמית, הביאו את רמי גולד שיפקח ויתכנן, ופלוגת עובדים מסמר בניהולי לבנות את תמנע.
אנקדוטה: ביום שרמי לא היה חפרנו והמשכנו לחפור בכיוון לא נכון – והגענו לאמבטית חול מטורפת- רמי אמר: “זה או צל”ש או טר”ש פה” – והתקדמנו ביחד. רמי נתן את פתרון הברמים ואנחנו הופקדנו על הביצוע וכך בנינו את זוג הברמים המטורף שהוא 75 מטר מרובע מרוצף.
מה הגישה העקרונית שלך לבנייה? במה היא שונה משל בונים אחרים?
אולי זה נובע מכך שאני בונה במקום שאני חי ורוכב בו בעצמי, ומתוך חזון של מימוש המקום המופלא הזה – לכוון לאירופה לתיירות – כיוונתי בבניה לרמה של חו”ל. שברם יהיה ברם – לא היו הברמים האלה כמו בתמנע עד שבנינו אותם. בזכות פעולות כאלה גם בונים אחרים (לא כולם…) העלו את הרמה. ברור שמקבלים השפעות וניזונים אחד מהשני – כשאני רוכב אצל וורן אני לומד דברים שמעלים אצלי את הרמה.
אצלנו – האזור הקשה מגדיר שהצורך הוא אבי ההמצאה. הוא מכתיב איך השביל ייראה. התפיסה שלי היא שלשביל יש רק מקום אחד נכון – אין המון אופציות! אם הוא במקום הנכון הוא ינקז את המים טוב, הוא ייראה טבעי בשטח והוא יהיה כיף לרוכבים… זאת השאיפה שלי – למצוא את המקום האחד הנכון לסינגל, ולתת פאן ואיכות גבוהה למשתמשים, וכך זה היה אצלי מהיום הראשון.
בתמנע שלמו על סובארו וקיבלו מרצדס. במעלה קטורה רצו מרצדס וקיבלו פורשה… רמת הבנייה הזו נובעת מאדריכל טוב: ארז לוטן, מפקח מקצועי: רמי גולד, ומנהל פרויקט טוב: הלל זוסמן – וכולם שואפים למוצר מצוין. לכן סביבת העבודה שלי קשה יותר והרף שהציבו לי גבוה יותר, וגם אני לקחתי את זה במלוא הרצינות והתשוקה והרצון לתת משהו שהוא אחר.
איזה סינגלים בניתם? מה אורכו של כל אחד, ומה מאפיין אותו?
- סינגל תמנע – 14 ק”מ שביל מתוכם 10 ק”מ סינגל. הוא מאופיין בכך שכולו בפארק סגור וניסינו לתת חוויה של bike park: חוץ מהברמים יש שם את גשרי העץ והחבלים בנחלים שאנחנו מחזירים אותם כל פעם אחרי שטפון למקומם.
- מעלה קטורה – 7 ק”מ שהוא מעלה שבהגדרה הראשונית היה אמור להיות להליכה (בק”מ התלול), ואני רציתי לעשות את זה כמה שיותר רכיב כנגד דעות של רבים שלא נתנו לזה סיכוי. יש כ 100 מטר מדרגות עם פס גלגול בצד וכל השאר רכיב (שיפועים קשים אבל רכיב). בבניה בקטורה פיתחתי תו”ל בנייה לעבודה עם אבנים גדולות ופחות אנשים… לכל שטח יש לו שפה והוא אומר לך מה אתה יכול לעשות בו ומה לא: למשל, אני לא אביא ריצוף אבן למקום ללא אבן.
- נאות סמדר – כסוי – יתרו (קו מצוק) – שחרות: כ 26 ק”מ מתוכם 20 סינגל. זה הסינגל הקלאסי עם מעלה כסוי והסרפנטינות ולאחר מכן הזרימה היפה לאורך הבקע.
אם מעלה קטורה היה קשה, אז מעלה כסוי היה מורכב והיה צריך לבנות אותו מאוד חכם. במקום הזה יש חולות נודדים – והמעלה עצמו היה פרויקט הנדסי מורכב שלקח לנו זמן לעשות אותו. עבדנו שם בסביבה איזה חודשיים, וכל הזמן ניסיתי לפצח את אתגר החולות הנעים שמכסים כל סינגל ומשמידים אותו. יום אחד הייתי שם בסופת חול והבנתי את הפתרון – היה מדף סלע שגילינו שהוא נשאר תמיד חשוף! זו היתה ממש חידה שהטרידה אותנו – למה הוא נשאר חשוף וכל השאר מתכסה? הבנו בסופה שהוא כמו רמפה שמחליקה את החול בשיפוע הזה – וגורמת לחול שלא יישאר עליו. אז הבנו שאסור לחפור בהר – כי זה יתמלא בחול, וחייבים לבנות החוצה מההר ולמלא: צריך לבנות “דרגש חולות”. עשינו מכרה בואדי שטשטשנו אותו אח”כ 70 קוב חומר ובנינו את הטרסה שלו והשיפוע שלו – הוא שונה מהשיפוע הרגיל של שביל כדי שחול לא יתמלא. אגב, 100 מטר אחרי כן מגיעים למקום עם בעיה דומה, אבל שבו אין חומר מוואדי לחפור – על ראש ההר. הסתכלנו סביב וראינו שהאזור משופע בפלטות אבן דקות – אז פה במקום למלא ריצפנו את זה בחומר של המקום.- מצפה רמון אילת – זכינו בפרויקט של סינגל נקרות, ויישור קו של כל הסינגלים בשביל ישראל (שחרות אילת נבנה על ידי דורון אמיץ, והשאר על ידנו או מתנדבים) – עברנו על כל מה שנבנה שם ושיפרנו. בהר ברך הוכנסו המון שינויים. יש דברים שהידע עליהם וההיכרות וההבנה שלנו את השטח, הם שאפשרו לתת לו את הדבר הנכון לו תוך כדי שמירה על עקרונות: בטיחותי, מנקז ובר קיימא, ושיהיה כיף לרוכב!
- סינגל נקרות – סינגל על גדת הנחל, שם התמודדנו עם סלעי ענק ופיתחנו שיטה של שינוע סלעים עם כריות אוויר המיועדות לחילוץ הרקולסים שנוחתים במדבר מחריצת הקרקע! הזזנו סלעים של עד 120 טון!
הניוזלטר הסודי של בייקפאנל, הצטרפו פה:
איפה אתה עומד היום בתחום?
במסגרת מכרז מצפה רמון-אילת היה חוזה תחזוקה לחמש שנים ממרץ האחרון. נכנסנו לתחזק את שביל ישראל שלא תוחזק, וממאי הזה קיבלנו גם את תחזוקת תמנע לשנתיים הקרובות. בגדול שביל ישראל אמור להבנות מצפון לדרום וכל מה שנוגע לחלק המדברי שלו: מצפה-ערד, הוא משהו שמעניין אותנו להמשיך ולנסות להיות הקבלנים שלו.
סמר בייק הוטל
ייסדת את סמר בייק הוטל – מקום שהפך ל-Cult. מה ייחד את הדבר הזה ולמה, לפחות בראיית החוויה של הרוכבים הוא כל כך הצליח?
בגלל המוצר שהצענו שהיה שונה וחדש ואחר ממה שהכירו כולם. האווירה שייצרנו היתה שונה. איך מייצרים אווירה? זה להביא את עצמך.
בנינו שם פאמפטרק, והשארנו את זה בקיבוץ. נתנו את כל המעטפת לרוכבים, והדבר המהותי שנתן את האווירה – זה החלטה לא לשים טלוויזיות בחדרים אלא לבנות זולה גדולה עם מסך שכולם יבואו אליה. בחופשת רכיבה באילת – כל אחד בחדר מזפזפ. פה החדר לא אטרקציה (זה היה בעבר העיקרון של קלאב מד מתוך מטרה לייצר אינטראקציה בין האורחים).
זה אפשרי ורווחי בכלל לבסס מקום כזה על סופי שבוע חצי שנה בלבד?
מה ראיתם באקסלים של התוכנית העסקית לפני ההקמה שלא בא לידי ביטוי במציאות אחרי ההקמה?
לא – זה לא רווחי. הקיבוץ לא בדיוק עבד עם אקסלים… הרעיון היה שכדי לייצר משהו, צריך תנועה, ולעשות משהו. לאחר 6 השנים האלה, גם אם זה לא היה רווחי, חבל אילות עלה על מפת רוכבי האופניים הישראלית. המלון היה הכרחי כדי לעשות את זה.
השאיפה שלי היתה שהקיבוץ יראה שתיירות זה לא נורא וייתן לי להתרחב לתחומים נוספים שיעבדו בקיץ ולאו דווקא באופניים, אבל הקיבוץ לא רצה וזה לא אפשר לרעיון התיירותי להתקדם. אז העברנו את זה לאליפז, ואנחנו נותנים את כל השירותים בשטח, כולל הדאגה להכל. באליפז יש עסק שעובד ממילא כל השנה, ב 24 חדרים, ויש מתחם נפרד לבייק הוטל וחווית החברותה עוברת גם לשם. יש באליפז אנשים מדהימים עם זולה והכל, והשנה זה כבר עבד ומשתפר ומתקדם ממש טוב.
לעתיד רואים פוטנציאל גדול יותר עם שדה התעופה הבינ”ל שעומד להיפתח. אנחנו על הסף של הפנטזיה של האירופאים שיבואו לפה. אם יגיעו 200-300 רוכבים לשנה בתוך שלוש שנים זו תהיה הצלחה אדירה. היום אנחנו בעצם הופכים להיות סמר בייק הדרכות שנותנים את המעטפת של האופניים, ההדרכה והשטח למלון.
סמרתון
כל כך הרבה נכתב על הסמרתון… אירוע של קיבוץ סמר בשותפות עם עז הרים. ספר קצת על החזון המקורי של התחרות הזו.
החזון המקורי מתחיל מעט אחרי ה 60 ק”מ הראשונים האלה שסיפרתי לך עליהם על הרכיבה הראשונה שלי באזור סמר. אמרתי לעצמי שיום אחד אצא מהבית וארכוב במלא סינגלים 120 ק”מ. אצא מהבית ואחזור אל הבית. זה חלק מהרצון שלי להביא תיירות אופניים לחבל אילות. הבנתי שצריך מדריכים – ועשינו קורס מדריכים ייחודי בדרום ויצרנו מדריכים בנגב. אז המשכנו לתשתיות – שבילים ומקומות אירוח כמו Bike Hotel. היום רוב אתרי ההלנה באילות יודעים לקבל רוכבי אופניים (וזה לא היה קודם – פינות שטיפה, מקפיצנים…).
השלב האחרון – אירוע: יחסי ציבור והמשך קידום תרבות האופניים במרחב שלנו. זו תוכנית שנכתבה לפני 6-8 שנים ומקיימים אותה לאט לאט עם לא מעט קשיים.
זה אירוע מדהים ואגדי, שמשום מה אין לו ספונסר ראשי. למה?
אין לי מושג. אולי מישהו יקרא את הכתבה וירצה? אני ונימי פנויים לטלפון שיגיע… אבל האירוע מקבל יותר ויותר הכרה מהמוסדות הציבוריים: משרד התיירות, ומשרד הספורט, ובעיקר מועצה אזורית חבל אילות באמצעות החברה הכלכלית לפתוח חבל אילות, ועוד גורמים.
כשרציתם להמשיך לכיוון החזון נתקלתם בהפתעה מעניינת
שלא לאמר מרתקת – התנגדות הרוכבים!
היה לי רגע מאוד קשה השנה. ברגע הראשון נעלבתי – אמרתי “מה? כל המאמץ שאנחנו נותנים אין תמיכה מהקהל?” אנשים משקיעים לא מעט כסף וזמן בטראנס אלפ, בקייפ אפיק… רק אני רוצה אירוע של 5 או 7 ימים? כרגע הסמרתון ימשיך במתכונת של 3 ימים, אבל לא נטשנו את החלום – אם שדה התעופה יביא רוכבים מאירופה שירימו את זה, אז נחכה שנתיים שלוש.
בתור היותי רוכב אני מוותר על חופשות הרכיבה שלי בחו”ל כדי לקדם את הדבר הזה פה. זה קצת לא נעים לקבל תגובה כזו מהקהל, אבל הלקוח תמיד צודק, בעיקר כשהוא טועה – זה דורש עוד אורך רוח ואני מקווה שזה יקרה. זו הייתה נקודת שבר מבחינתי. אכזבה. זו הייתה סתירה לחזון שלי, וזה כאב לי. כל הכסף שהרווחנו משבילים זורם היום חזרה לתוך סמרתון כדי להמשיך לפתח, כלומר חוזר חזרה כדי לקיים את המיזם הזה. אנחנו מאמינים שיש לו עתיד מאוד גדול. זה רק נותן לי יותר כוח – כשהחיים “מכפכפים” אותי. כעת אני מבין שאני ממש חייב להביא חול”ניקים כדי לממש את הדבר הזה שאני מאמין בו בשמונה שנים האחרונות. זה הגיוני – חו”לניק יבוא ל 4 – 5 ימים ולאירופאים זה יהיה יותר טוב, וזה יקרה: נחצה את המדבר ברכיבה!
הסמרתון הוא אחד האירועים עם פוטנציאל הצמיחה מהגדולים בעולם- ככה כל מרכזי האופניים הגדולים החלו: עם תשתיות ייחודיות שהשקיעו בהן. יש לנו רצועת מדבר שבאיכות שלה שונה מהאלפים, אבל בתשתיות אנחנו לא פחות טובים מאירופה ובעתיד בתקווה שהתשתיות ימשיכו להתפתח, ושביל ישראל יבנה, המוצר יהיה אמיתי ומתאים לרכיבה של כמה ימים במדבר. היום גם משרד התיירות מקדם רעיון שנקרא “Desert Land” – להדגיש את המדבר, וזה נובע בהקשר האופניים לרמת השבילים – גם משרד התיירות הבין שיש פה מוצר תיירותי ברמה גבוהה.
לסיכום: ירון דרעי, מבטא את כל מה שמאפיין Founder אמיתי
יש לו ראייה אסטרטגית, מנוע סילוני בהקמת דברים מאפס וכן… קצת אופטימיות ולא מעט שאפתנות ודרייב חסר תקנה שגורמים לו להיות עיוור אל החסמים הרבים שבדרך. מצד שני השגרה פחות עושה לו את זה והוא מאבד עניין אחרי שלב ההקמה. “נכון. אין ספק שאני יזם, וטיל בליסטי למרחקים ארוכים, וכן השגרה היא לפעמים משמימה. אבל יש בה גם קסם כשלומדים לאהוב אותה. למזלי כשאתה עובד בתיירות ובנית שבילים אין באמת שגרה: יש ימים שאנחנו מובילים קבוצות, יש ימים שאנחנו עובדים בשטח, ויש ימים שאנחנו יושבים וחולמים”.
והעתיד של סמר וסמרתון כמרכז אופניים? אני מעריך שהוא אופטימי – השילוב של שדה התעופה הבינ”ל, טיסות זולות וישירות מפריז לתמנע, ועניין גובר של גורמים בינ”ל במקום, עוד יכולים לגרום לדבר הזה להתרומם הרבה מעבר לשרידתו בזכות החברים מ-4Epic BikeWay CCC ונוספים. דברו איתנו בחורף הקרוב, או בעוד שנה שנתיים – נראה אם התחזית שלנו תתקיים…
מאת: גיאחה
צילום: גיאחה, יוג’ין לויט, יואב לביא
אהבתם את הכתבה? שתפו אותה עם הכפתורים האלה פה למטה: