המקצוענים מגלחים בגלל שזה הגיוני עבורם: נוח יותר ואפקטיבי יותר במסז’ הכמעט יומי שהם עוברים, מפחית חומרת שפשופים בהתרסקויות, ומשפר החלמה בכך שזה מקל על ניקוי ומפחית זיהומים. הם גם סוג של שלטי פרסומת לספונסרים שלהם ומצטלמים לקטלוגים וכתבות. אבל למה לחובבן הטיפוסי לגלח?
מאת: גיא חלמיש
לגלח?
כמו כל דבר המאפיין מקצוענים – אנחנו בסה”כ רוצים גם. המקצוענים והלוק שלהם הוא האידאל של רוכב האופניים המושלם: רזים, עם בגדים צמודים, אפס אחוזי שומן, שרירי ארבע ראשי ותאומים להתקנא, ורגליים מגולחות. מי שרוצה ציוד כמו שלהם, רוצה לגנוב זמן-מקצועני באמצעות חווית הטיולים ומחנות האימונים בהם חיים סביב הרכיבה, רוצה לדעת מה הוואטים שלו, לנצח בתחרויות פורמליות או לא פורמליות, ולהיות מהיר יותר – כל מי שנמצא בקבוצת הייחוס הזו מתמודד (או שפתר כבר) עם הדילמה. אנחנו משקיעים הון תועפות בתחביב הזה, וגם הרבה מאוד זמן שאין לנו. אז למה בעצם לא לגלח? מה מונע את הצעד האחד הנוסף הזה?
האם זה הניג’וס והמחויבות של הגילוח, שברגע שמתחילים צריך לעשותו לרוטינה כמעט יומיומית ומעיקה? האם זה הלחץ ההומופובי שלנו? או אולי התנגדות בת הזוג? למה מכל סממני הרכיבה המקצועניים הסממן הזה נשאר כשומר הסף החזק ביותר בין רוכבים מתחילים למקצוענים? ומיהם אותם חובבנים שבכל זאת עברו לצד המבריק והמוחצן של גילוח הרגליים הגברי?
מה המוטיבציה של חובבנים לגלח והאם יש מהירות סף או יכולת רכיבה מינימלית שעושה את זה לאקט טיפה יותר סביר?
שעיר אבל לפניך
ברכיבה קצרה עם גל צחור, רוכב מקצועי, בעלים ומאמן משותף של CCC, והאיש שיצר את אפיק ישראל – מירוץ מרתון אופני הרים תלת יומי כהלכתו, שאל אותי בפליאה (בסביבתו החריג הוא הרוכב הלא מגולח, לא המגולח…) מדוע איני מגלח. עניתי לו: “כי אני לא מקצוען, ואני רוצה להזכיר את זה לעצמי”. אז הוא אמר במהירות “ואני בדיוק ההפך”. הגילוח הוא חלק המהמקצוענות על האופניים. היא מחייבת.
באמצע שנות ה 2000 היינו חבורה של רוכבים די רציניים שעשתה במשך שנה וחצי, כמעט בכל יום שישי, לפי תוכנית רכיבות שהוכנה מראש, את כל המסלולים היפים והאתגריים שיש למדינת ישראל להציע. תפרנו את המסלולים שלנו תוך הקפדה על קריטריונים נוקשים של חיפוש כבישים שקטים ונידחים, מרחקים מכובדים של כ 100-120 ק”מ וגובה מצטבר משמעותי (למעט בנגב המערבי). היינו די חזקים ודי מטפסים, ואף אחד לא גילח. שם החיבה של הקבוצה היה: “שעיר אבל לפניך”… שם שמקפל בתוכו את בעייתיות הגילוח לכל מי שאינו מקצוען ברכיבה.
יש משהו בגילוח שעושה אותו לביטוי קיצוני למחויבות לרכיבה: הוא מעיק, הוא יומיומי, הוא מוזר מאוד לכל מי שאינו רוכב, והוא הצהרה דרמטית על השתייכות לכת הרכיבה. מי שמחוץ לכת יזלזל או יצחק עליך. מי שבפנים – יקבל את זה בהבנה, ואם הוא לא מגלח, אולי אפילו בקנאה חבויה. האם יש מקום לביטוי שייכות קיצוני כל כך למחויבות לרכיבה כאשר רמת הרכיבה שלך אינה הטופ של הטופ? האם לא מדובר פה למעשה במעשה הכי לא cool והכי פחות מושך ומחובר למציאות שיכול אדם לעשות? שכן אם אתה כל כך מחויב, איך זה שאתה לא כזה רוכב חזק? אם היית רוכב חובב שמודע למצבו הכל היה בסדר, אולם אם אתה מעיד על עצמך, באמצעות אותו הגילוח כעל כרוכב בכל רמ”ח אבריך.
אורי גרוס, רוכב מרתון, איש רוזן ומינץ נתניה לשעבר, הוא עוד רוכב מחוייב שלא יגלח כנראה: “כשרוצים לקדש מטרה כלשהי, מגוחכת ככל שתהייה, תמיד אפשר לגייס טיעונים מדעיים ואחרים גם אם אין להם כל אחיזה במציאות. הרי אין שום הוכחה לצורך האמיתי בגילוח – מסז’ יש גם כאלה שמבצעים מעל לבגדים (שיאצו), אני לא חושב שיש הוכחה מדעית לעניין היתרון של זה בפציעות, ואווירודינמיות זה טיעון מופרך כשמדובר במהירויות של חובבנים. הגילוח בא לשרת קודם כל את הצורך הקמאי שלנו להשתייך לשבט. כמו הקעקוע של M על השוק למי שסיים איירונמן, מדבקת ה-42.2 על רכב הליסינג, וההתעקשות על הסתובבות בחוגים חברתיים עם משקפי רודי פרוג’קט על הראש ושעון גרמין מגושם על היד, אפילו שהאימון הבא שלך הוא רק בשבת הבאה. זהו ביטוי לרצון להשתייך לשבט הרוכבים החזקים, המהירים, אבל כמו אופניים של 100,000 שקלים, אם אתה לא רוכב על, הגילוח הוא לא מה שיהפוך אותך לכזה. זה ה Wanna Be האולטימטיבי. אם אתה איטי ושמן, עדיף כבר שתשאר שעיר ולא מגולח, זה פחות תחזוקה.”
האם זה לא פתטי כאשר בכל עליה מזדמנת מתבררת יכולתו האמיתית של המגולח כשעובר אותו שעיר (אבל לפניו) בעלייה? לפתע באווחת סכין אחת, הופך בכך הגילוח לעדות של חקירה נגדית בידי פרקליט אכזר במיוחד, שמצביע על עירום רגליו כעל ההוכחה הניצחת לבינוניותו.
או שדווקא הגישה הזו היא השגויה? אולי היא הלוקה בפטרוניות, הטפה, קולקטיביזם ואי כיבוד האינדבידואלים השונים שנמצאים סביבנו? אם מישהו רוצה להתרכז ברכיבה, היא תופסת חלק ניכר מעולמו ומאוויו, מדוע שלא יגלח גם אם הוא לא הרוכב החזק בעולם? ואתם יודעים מה, אם בא לו על זה פשוט מסיבה אסתטית, מה זה עניינו של מישהו ולמה בכל פעם שרואים מגולח, או שעיר, מישהו חייב להעיר משהו או להשליך על הזולת את תפישת עולמו הצרה מבלי שהוא בכלל התבקש להביע את דעתו בנושא? יש פה משהו עמוק יותר שקשור להתיחסות הישראלית לזולת – לא מכבדת את הפרט, את המרחב האישי, ואת הזכות להיות חלק מקבוצת ההתיחסות שהפרט בוחר – ולא זו שאתה, הצופה, בוחר בשבילו…
רועי קאפח, חי ועובד בענף האופניים מגיל 20. כיום הוא בן 33, חי עם אביגיל והלל בן השנה ושלושה חודשים. רוכב כביש בלבד ועל אופני פיקסד גיר. בשנים הראשונות רכב בכלל דהון-היל ואחרי שהחל להתאמן אצל גל צחור כאימון משלים, ניצח ב 2004 באליפות ישראל בXC בקטגורית גיל. הוא מספר: “בשנת 2004 ביליתי כמה שבועות באיטליה עם אופני ההרים והכביש שלי, גם בתחרויות וגם סתם על הכבישים, זה הדהים אותי שלא משנה רמת הרכיבה של הרוכב, אם על אופני קרבון או אופני פלדה ישנים, רוב מוחלט של אנשים שפגשתי היו גלוחי רגליים. בסוף הטיול שלי התחרתי במרתון אופני הרים קורטינה-דוביאקו, מתוך כ 2000 מזנקים, לא ראיתי רוכב שעיר אחד (שנת 2004, הייתי מהרוכבים הבודדים עם בלמי דיסק ושיכוך מלא…).”
גם עומרי זרח, היזם והאיש שמאחורי חברת האופנה Caravan Collective העוסקת בתרבות הרכיבה הוא פלורליסט: “זו שאלה מתבקשת שיוצא לי לא מעט לחשוב עליה בעיקר כשאני נתקל ברוכבים שמנמנים וחלשים בעלי רגליים מגולחות. חלק מהסיבות שבגללן הפסקתי לגלח היו החלטה שאני מוריד מעט הילוך, מפסיק להתאמן מסודר וללכת לכל תחרות. זה לגמרי מעיד על קצב אחר ו”קשר פחות מחייב” וטוטאלי שהחלטתי לקחת עם הרכיבה. אני מאמין שכל מי שרוצה לגלח שיגלח, גם אם הוא רוכב חלש שרוכב שעה בשבוע. כל אחד שיעשה מה שנכון וטוב לו כל עוד הוא מרגיש עם זה טוב.”
עוד נוצה במניפת הטווס
אם אתה חזק מאוד, ובד”כ משיג ומנצח, הגילוח הוא עוד נוצה במניפה המפוארת שלך – זו שמתחילה בציוד המושקע, הביגוד האיכותי וממשיכה אל סממני הגוף. הגילוח הוא שלט חוצות בולט לכולם, והוא מאפשר לרוכבים לצדך למדוד ביתר קלות עד היקף הארבע ראשי שלך. אתה רוכב חזק וכולם צריכים לדעת את זה.
בפרדוקס יפה, מעין היפוך מוזר, אותו מופע טראנסג’נדרי בעולם החיצוני הופך למחזה של דומיננטיות גברית בלהקת הרוכבים. פה, בתוך גבולות השבט שהפך לקבוצת הייחוס העיקרית שלך בחיים, לרגליים המגולחות יש משמעות הפוכה בדיוק: אתה האלפא מייל, וכדאי שיראו את זה כל האחרים, כמעט יש לאמר יריחו זאת מאחור, ושלא יחשבו אפילו לנסות ולהלחם על המיוחמות בלהקה… למרות שאין כמעט נקבות בלהקה הזו (לצערם של רבים רכיבה היא עדיין ספורט גברי מאוד, ואם בחורות אתה מחפש, נודה לך על זמנך ונפנה אותך, באדיבות, לריצה…)
הנרקיסיזם היא תופעה שרואים הרבה אצל ספורטאים ההישגיים ובהחלט לא רק בתחום האנדיוראנס או האופניים. “יש משהו בעיסוק הזה בגילוח הרגליים שמתעסק קצת יותר מידי לדעתי בפולחן הגוף- סטייל יוון הקדומה או בודי בילדרים שמתאמנים בחד”כ ורצים לעשות פוזות מול המראה. אני לא מכיר מישהו שמגלח רגליים ולא נהנה מידי פעם להסתכל עליהם בטייץ מול המראה. מי שמכחיש- שקרן!” מאבחן בכנות עומרי זרח.
למרות היותם חובבנים יש לא מעט שהפכו את גופם למקדש והם חוגגים אותו, וכמובן לא שוכחים להדביק סטיקר מרתון על הרכב ולקעקע על עצמם את אישורי ההצלחה. הגילוח נראה המשך ישיר וטבעי בתהליך הזה.
בתוך כך כנראה שהתגמולים והחיזוקים החיוביים חזקים מההערות השליליות והתגובות המזלזלות שמקבלים המגלחים: “הומו!” , “זה בשביל האוירודיאנמיות נכון?”
במסע לחיזוק המוטיבציה הפנימית לקראת תחרות מטרה
כמעט כל מי שדיברתי איתו מקשר בין תקופת הכנה לתחרות מטרה לבין גילוח רגליים. רבים מהם מפסיקים לגלח אחרי שהאתגר מסתיים וחוזרים לשגרה השעירה, והנוחה יותר מבחינת תחזוקת-גוף. לפני תחרויות מטרה כאלה הרוכבים מבלים יותר ויותר שעות על האופניים, ובקונטקסט הזה, אין עוררין שהרגליים המגולחות נראות טוב יותר. אם אתה נמצא שעות על שעות בתנוחה שמביאה את המבט שלך אל הרגלים, והתלתלים שלך מבצבצים בניגוד לכל התמונות שהיוו את ההשראה עבורך, יגיע כנראה הרגע שבו תשאל את עצמך לפשר הפער הזה, וספקות יתעררו בלבך.
הראל נחמני, הוא ללא ספק רוכב חובב למרות שאופניים הם העיסוק שלו – האיש שהביא את תחרויות הגראן פונדו לישראל וחתום על ההפקה המתקרבת של גראן פונדו ים המלח, ועל הוצאת עשרות רוכבים למחנות אימונים (“כוכב הצפון“, “כוכב הדרום”) וכמובן לטראנס אלפ במסגרת “משלחות” אינו מגלח. יש לאמר אינו מגלח למרות היותו עוסק בתחום. מדוע? “לדעתי זה עניין של סטייל, לא ממש קשור לצורך אמיתי, אבל באופן כללי לאנשים שמתאמנים למטרה מסוימת או נמצאים בקבוצה מסודרת, יש נטייה לגלח. אני מתכנן לעשות ב- 2015 את 3ALPS, כלומר את הטור טראנס אלפ, טראנס אלפ שטח וטראנס אלפ ריצה בשנה אחת, וללוות את זה בקמפיין לחברתי להעלאת המודעות ל- ALS. מאחר ואהיה שותף לקמפיין מתוקשר, אני מניח שגם אגלח ואעשה עוד כמה דברים שאני לא עושה היום: עבודה מסודרת עם דיאטנית, מסאז’ים וטיפולים, תרגילי קרוספיט וחדר כושר וכו’.”
גם נמרוד כהן (נימי), עז הרים, פאנליסט, ומוביל דעה בתחום האופניים משייך את זה לאירוע מטרה. אם תעיפו מבט ברגליו השריריות תגלו שהן שעירות בד”כ, ולא בפלומה בלונדינית עדינה דווקא. “עד היום התגלחתי במשך שתי תקופות: לפני ההשתתפות במרתון הקיים אפיק דרום אפריקה ב-2006 ולפני אליפות הארץ בקרוס קאנטרי ב-2007. מאז התחריתי רק באירועי דאונהיל/אול מאונטן או באירועי סבולת לא רשמיים, לא ממש אירועים תומכי גילוח.
לאחרונה שבתי לגלח כי פתחתי בתוכנית אימונים רצינית לקראת פרויקט ה-B.C.Bike Race, בו אני וחברי נשתתף ביולי 2014. חלק מהתוכנית כולל דברים שלא עשיתי מחיי או הרבה שנים כמו אימוני משקולות, פיזיותרפיה, עיסויים וכולי. הגילוח הראשון היה בטיפול אוסתיאופטי, על מנת לאפשר שימוש מיטבי בטייפינג סביב הברכיים. אבל כנראה שבהמשך הייתי מגלח בלי קשר. בעיני גילוח = רצינות רצינית… אז מחד רק מי שרוכב באופן רציני אמור לגלח, מאידך, אם כבר לקחתי את הצעד המחייב וגילחתי, אז אני אמור לגבות את זה, לא לעגל פינות באימונים וביעדים, וזה עוד משהו שיעזור לי לצאת מהמיטה ומהפוך השכם בבוקר יום סגריר”.
עומרי זרח מקראוון קולקטיב מתגעגע: “היום כשאני כבר לא מגלח אני בהחלט יכול להעיד שזה חסר לי. אין על התחושה של לרכב עם רגליים מגולחות! זה מבליט את השרירים, אתה מרגיש כמו מקצוען (גם אם אתה לא), יוצר מחוייבות רצינית יותר לרכיבה. זה מקים אותך מהר יותר מהמיטה בבוקר כשבחוץ קר וגשום, יוצר מעין ברית בינך לבין הרכיבה. זה סוג של עוד צעד שאתה עושה לטובת האהבה הזו.”
בד”כ כאשר עוברים את היעד, חוזרים לשגרה, ולשערות. רועי מעריך שיפסיק לגלח רק יפסיק לרכוב על אופניים: “אני אוהב את ההרגשה ולא נראה לי שאוותר במהרה עליה”.
שעירים וחזקים במעלה עקרבים – נמרוד כהן מוביל את ברק הרשקוביץ בתלתלים חינניים מעל 4 ראשי מפותח. ברקע התלתלים שלי דולקים אחריהם…
זה יעשה אותי מהיר יותר?
לכאורה לא. אבל מתברר שדווקא כן!
מאחר ואנחנו לא הולכים להפסיד או לנצח ב Track במהירויות של 60+ קמ”ש אווירודינמיות היא לא העניין, אבל אנחנו בני אדם, ויותר מכך (או פחות) גברים, כלומר אורגניזמים הניתנים למניפולציה והשפעה פשוטה ביותר. עד כדי כך שיתכן שגילוח יוסיף לנו יותר וואטים ממגוון של שיטות מדעיות לשיפור תפוקת הכח באימונים כירוגיים ייחודיים, כי הפסיכולוגיה שלנו היא כלי רב עוצמה ורב השפעה. לפי כל התגובות הגילוח דווקא יוסיף לכם מהירות אבל השפעתו היא בעיקר התנהגותית – מוטיבציונית. אתם תצאו ליותר אימונים, תתאמצו יותר ליד רוכבים שעירים כדי להוכיח שאתם ראויים לגילוח שלכם, ובסופו של דבר יש מצב, שגילוח של עשירית גרם השיערות שלכם מהרגליים תשפר אתכם בעליה הרבה יותר מאשר 200 הגרם שתורידו מהציוד שלכם בהשקעה כספית ניכרת.
נמרוד כהן (נימי): “ההשפעה הפסיכולוגית מורגשת. גם בגלל המשוואה שהוזכרה לעיל (גילוח = רצינות רצינית), אבל גם בגלל שהגילוח מבליט מאוד את כל המבנה הפיזיולוגי של הרגל: שרירים, גידים, בליטות וכולי, במיוחד כשהרגל עובדת ואם היא שרירית… אתה רוכב עם הפנים מטה, נגד הרוח, בעלייה קשה, ורואה את הבוכנות פועמות, המכונה עובדת. אם זה נראה טוב ובמקביל אתה גם מתאמן ומתחזק ומרגיש טוב – זה עוזר לחוסן המנטלי ולהרגשה החיובית. זה גם קצת אימתני בהשפעתו על הסביבה אם יש לך קוואדס או תאומים כמו של נועם סטרשנוב נגיד.”
גם רועי מרגיש השפעה דומה: “ההשפעה שיש לגילוח היא פסיכולוגית, כאשר אני על האופניים מגולח, מסודר ולבוש בבגדי הקבוצה שלי, אני משדר לעצמי “אתה בענינים”, יש משהו במחויבות הפנימית שלי למול האופניים קשר לרכיבה-בתקופות של כושר טוב ועומס אימונים. אני מגולח כמעט תמיד, אבל בתקופות שהאופניים ואני לא מצליחים להפגש באופן סדיר (בעיקר בתקופות מבחנים), אז הרגליים לא מסודרות.”
הפעם הראשונה – בחיפוש אחר טקסי שייכות
בתוך קבוצות רכיבת הכביש והטריאתלון הלחץ קיים ומורגש. שעיר שיגיע לקבוצת גלוחים יחוש זאת מייד. זה יכול לבוא בקריאות ישירות, בהומור או בעקיצות קטנות, אבל בסוף, בקבוצות היותר רציניות – הלחץ קיים ואפקטיבי.
צביקה עינב עשה תואר אמריקאי יוקרתי באוניברסיטת מישיגן הקפואה – מדובר גם באחת מהמעצמות המובילות של ספורט המכללות עם קבוצת הפוטבול הטובה בהיסטוריה, אחת מקבוצות הכדורסל הטובות ביבשת, נבחרת השחיה הטובה בעולם (על מייקל פלפס שמעתם?) ובין השאר, קבוצת אופני כביש לא פראיירית בכלל. הוא מספר: “אני לא אשכח את אותו בוקר מקפיא במרוץ באינדיאנה שהופעתי בגאווה עם מכנס קצר לצד כל ילדי המיד-ווסט שרגילים לקור המקפיא וכבר השילו את המכנס הארוך שבוע או שבועיים לפני. מה שהלך אותו בוקר היה הרבה מעבר להגנבת מבטים. לא רק שהייתי הרוכב היחיד הלא מגולח, אני חושב שרבים מהרוכבים חזו לראשונה בחייהם ברגלי קוף אמיתיות לצידם על קו הזינוק. אין מה לעשות… על אף היותי אשכנזי לפלף במושגים ים תיכוניים, אלוהים שבירך אותי בפלג גוף עליון חלק למדי, ‘פיצה’ אותי על כך בסוודר מכובד באזור הרגליים. לא דבר חריג במחוזותינו אבל בהשוואה לילדי המיד-ווסט, שרבים מהם הם יוצאי מדינות סקנדינביות, גרמניה ובנות דודותיהן, מדובר בהחלט במחזה חריג. אני חושב שכמה רוכבים כמעט נחנקו תוך כדי בליעת הג’ל האחרון שלפני המרוץ. כמובן שאני התלוצצתי שאפשר לחשוב שאנחנו מקצועניים אבל את המבטים שספגתי כתגובה להערה אשמור לעצמי. החברה שם רציניים. הארד קור אמיתיים. גילוח רגלים הוא עניין ברור ובסיסי.
כחצי שעה לאחר המרוץ שהיה אגב די בינוני מבחינתי (עוד מרוץ קריטיריום מטורף בו סתם נדבקתי לאחורי הדבוקה המובילה) לפתע ניגשים אלי קפטן ומאמן הקבוצה ומבקשים שאצטרף אליהם לאחד מרכבי הוואן של הקבוצה. אני מודה שלרגע נבהלתי שמא אני עומד בפני נזיפה על זה שניסיתי לעלות קלאס מהר מידי, שאני פסיבי מידי במרוצי הקריטיריום או משהו דומה. בכלל, כזר היחיד בקבוצה וכנראה מהיחידים בסביבה, שלא לדבר על עצם היותי ישראלי, ובנוסף היותי הרוכב המבוגר בקבוצה וכנראה מהמבוגרים בכל ליגת המכללות, אמרתי לעצמי שהנה באה השיחה של “תשמע חביבי, פה זה לילדים רעבים ורציניים… אנחנו לא צריכים גמלאים פה בקבוצה שלנו, ועוד כאלה מהמידל איסט”. כשהתישבנו הם ממש הסתכלו זה על זה במבוכה, כאילו ממש מתחננים אחד לשני “הפעם קח את זה אתה”… בשלב הזה כבר באמת ידעתי שאני בחוץ. ואז נפלה הפצצה. ” תגיד צביקה, יש סיבה לזה שאתה לא מגלח רגליים? משהו רפואי? זה לא טוב בשבילך, אתה יודע. ושלא לדבר על מה שזה מקרין לחברים בקבוצה ואיך שאנחנו נראים בפני אחרים”. בעודי מתאושש מהשוק עניתי להם בציניות ישראלית אופנית “אתם צוחקים עלי, נכון?”. “לא” היתה התשובה בפליאה וברצינות תהומית. “אתם רציניים? אתם מבקשים ממני שאתחיל לגלח רגליים?”. “סוג של” היתה התשובה. “ואתם לא צוחקים, נכון?” “לא”. מפה כבר הבנתם…
האמת, שהיה מביך למדי לשני הצדדים. ואני מודה שבאמת הרגשתי קצת ליצן כשכולם סביבי היו חלקים כמו בלרינות, עם הורידים וכל הלוק הנלווה. מאותו היום אכן לא הופעתי יותר למרוצים לא מגולח גם באותה עונה וגם בעונה שלאחריה בה אגב המשכתי להתקדם בדרוג ואף הקבוצה שלנו העפילה לאליפות ארה”ב, כאחת מ-16 הקבוצות המובילות בליגה (מתוך למעלה מ-1000).”
או שאתה מגלח או שאתה בחוץ! נבחרת האופניים של אונ’ מישיגן. צביקה בשורה שנייה חמישי מימין.
רועי קאפח מספר ש”הרעיון וההחלטה לגלח את הרגליים היה חברתי בעיקרו, מאז גיל 21, עת עבדתי בחנות אופניים המיתולוגית “סינגל טרק” שבקיבוץ בית אורן, לצידי בחנות עבדו אושיות אופניים כמו גל צחור, האחים צ’פרק ועוד. בתקופה זו הסקתי שרוכבים שרואים את דרך החיים שלהם דרך כידון מגלחים רגליים ובעצם ככה הם מסמנים את עצמם-אני רציתי לסמל עצמי כחלק מהסצנה והתחלתי לגלח רגליים מאז אותה התקופה”.
לחץ חיצוני ישיר הוא דווקא לא הרגיש. אבל בגיל 21, צעיר ומגבש את עצמו, הספיקה נוכחותם של האחרים המשפיעים והסטייל שלהם אליו כדי לייצר את ההשפעה. “את הגילוח עשיתי על דעת עצמי מרצוני, אפילו ההורים קיבלו את זה יחסית מהר בלי הרבה ביקורת.” מצד שני, אין ספק שלחץ מהמגולחים על המתולתלים קיים גם קיים. רועי מספר על תקופת בלגיה שלו: “יש לי סיפור מצחיק משנת 2006, הייתי עם קבוצת CCC בבלגיה בסבב תחרויות, על המסלול הבלגי אפילו הכלבים בקהל מגלחים רגליים, אל המחנה הגיע רוכב שלצורך העניין נקרא לו דני, דני לא היה מגולח וכאשר הוא זינק לתחרויות, תלתלי רגליו משכו הרבה עניין מצד הבלגים. אחרי כמה ימים, אנחנו כל הרוכבים במחנה עשינו עליו לחץ חברתי שיגלח את רגליו, אחרי שוחד של תבנית פיצה אישית, הוא הסכים. כמה דמעות ירדו לדני הצעיר אחרי הגילוח…הוא הרגיש כל כך רע עם עצמו שהתחרטתי ששכנענו אותו לכך.”
נימי: “גילחתי בפעם הראשונה בחיי בעת צילומי פרק לפינת האופניים בתוכנית 10g לערוץ 10 ב-2003. ברכיבה ובחיי היומיום ההרגשה ברגליים הייתה נפלאה. מרגישים יותר: יותר רוח, יותר חרקים…, יותר מגע. השערות, במיוחד במקרה שלי (בחור שעיר משהו) מהוות מגננה על הרגל ואיתן מרגישים פחות. המוזרות היא גם בגלל התגובות מבחוץ, במיוחד מצד חברים קרובים, גבריים, שלא לומר הומופובים קמעא, וגם בגלל שפתאום כל הצלקות והשקעים נחשפים (לצד השרירים) – אתה ממש רואה את כל סיפור הדרך וההיסטוריה של הרגליים שלך – ואצלי זו היסטוריה של אלימות לא הכי יפה” (נימי הוא פריריידר בעברו ופיתח תחביב צד של ריסוק חלקי גוף בטבע. הבהרת מערכת).
עומרי זרח, מקראוון קולקטיב גילח רגליים שש שנים בערך. בשלוש שנים האחרונות הוא כבר לא מגלח אבל מתגעגע לתחושה של רגליים מגולחות. הוא מספר על ההתחלה שלו ומאושש את אחת הסיבות המובילות לכך שמקצוענים מגלחים: “לפני שהתחלתי לגלח הייתי ממתנגדי המנהג מכל הסיבות רגילות (התעסקות מיותרת, פאקין גייז, למה??? וכד’). באחת מרכיבות הכביש הראשונות שלי עפתי מהאופניים במהירות גבוהה ונמרחתי בצורה רצינית על הכביש- בגדים קרועים, קסדה מרוסקת והמון המון דם… בעיקבות החוויה ובעת הטיפול בפצעים הבנתי “על בשרי” את המשמעות של השיער (המכובד במקרה שלי…) שמושך את העור בהחלקה על הכביש ואח”כ בתהליך הזיהום של הפצע. החלטתי לחכות שהפצעים יגלידו ולתת לגילוח צ’אנס והאמת שהתמכרתי!
גם הקזחים, קבוצת הרכיבה הפרטית של נימי, לא מגיבה טוב במיוחד לגבר החדש: “אצלנו בחבורה, ״הקזחים״, הלחץ הוא הפוך. מי שמגלח לוקח את עצמו ברצינות מדי, ומהווה מטרה מיידית ברורה וגדולה לחיצי הביקורת והירידות של כל השאר. אם הגעת מגולח פתאום לרכיבה, כדאי שתהיה הכי חזק בחבורה…”
רוני כהן דיגמן ל BIKEPANEL את ה”קיט הזוהר” ברגליים שריריות ומגולחות במיוחד
זה בכל זאת הפיך, אז אולי לא כדאי להתרגש מזה כל כך?
אתמול שאלתי את הבת שלי מה דעתה, אם כדאי לי להוריד את השיער מהרגליים, והיא מייד אמרה לי “מה פתאום – אתה תראה כמו בת!”. זה אולי מסביר הכל – עד כמה בסיסי ותשתיתי הפחד מגילוח הרגליים ומה עומד מאחוריו, כאשר ילדה בת חמש וחמישה חודשים בלבד, והיא כבר מסמנת את המסר המטריד, שמרחיק את כל מי שמתלבט (אלא אם כן מה שהיא אמרה הוא האפקט שהמגלח רצה להשיג מלכתחילה).
יש רוכבים שנדבקו לכך וכבר אינם מסוגלים לראות את עצמם שעירים. בשביל אלו השיער הופך להיות משהו לא אסתטי, שלילי. מצד שני אולי הפחד מגילוח שאני חווה בעצמי, הוא גם משהו בלתי סביר? האם דם שערותי יזעק אלי מרצפת האמבטיה ויכבד עווני מנשוא, לו אגלח? הקושי הזה מצביע בברור שיש פה משהו חבוי ועמוק יותר: הטקס הזה מחייב חצייה של קו משמעותי בתפישה העצמית, בשיוך החברתי, וגם במוכנות של הרוכב לסבול את הגיחוכים וההסתלבטויות עליו בסביבה שאינה הארד-קור רוכבת. הומופוביה? למה זה כל כך קשה לרבים? אחד הרוכבים המגלחים שדיברתי איתם לפני הכנת הכתבה הזו אמר לי חצי בצחוק, חצי ברצינות: “יש דברים שאני מסרב לדבר עליהם”… ממש טאבו חברתי.
בהתאם התגובה הנגדית של המגלחים: הם יהיו קולניים לפחות כמו אלה שאינם ויגערו במי שלא מגלח בסביבתם, במיוחד אם הוא תופס מעצמו רוכב. כן, חוסר הבטחון הזה קיים אצל שתי הקבוצות, וכולם מחפשים חיזוק להחלטתם ופתרון לדיסוננס הקוגניטיבי שלהם – מי שמנסה מדי פעם, או ניסה, ממליץ בחום לגלח.
לשאלה האם תמליץ לגלח עונה נימי: “ברור שכן… לגלח זו אחת מצורות הביטוי והזיהוי של החלק ההארדקוריסטי של שבט הרוכבים. מדי פעם אנו החובבנים, יוצאים מכורסת ה״וואנאביס״ הנוחה, ובודקים איך זה מרגיש באמת להיות בהארדקור: נרשמים לאיזו תחרות ארוכה ומפרכת בחו״ל, מחליטים להשתתף ב-HLC המטורף, מתאמנים עם בן-זוג לאפיק ישראל וכולי. בדרך אנו קונים אופניים וציוד כמו מקצוען, מנסים לאכול כמו מקצוען, אז למה לא ללכת גם עם זה עד הסוף? מי שלא ניסה שלא ישפוט… “
אולי הצורה הבריאה והנכונה להסתכל על זה היא שבסה”כ מדובר בשיער ובסה”כ זה גדל אח”כ. הדיעות והתגובות לדבר הזה חורגות בהרבה ממה שהיתם מצפים בפעולה שהנה הפיכה כמעט לחלוטין בתוך כמה שבועות.
בחלק השני – כל הטיפים והעצות של בעלי הנסיון…
מה דעתכם על גילוח? הגיבו בתגובות לכתבה!
מאת: גיא חלמיש