שבת בבוקר, יום יפה. הרגע סיימת רכיבה עם החבר’ה, ואתם יושבים בקפה כלשהו. בזה אחר זה, נכנסים לחנייה מולך: וולוו XC70 עם סנטה קרוז בוטצ’ר פול XT, אאודי A5 עם אינטנס ספיידר פול XO וב.מ.וו 535 עם YETI SB66 חדשים מהניילון. מיד נדלקת לך נורה, והמשפט מהפרסומת של הלוטו, מהדהד בבלון קומיקס מעל ראשך: “בואנ’ה, זה אחלה כסף!”
אבל, מספיק לדבר עליך. בוא נדבר קצת עליי.
את האופניים ה”רציניים” הראשונים שלי, קניתי אצל אריק ב”כל-נוע”. לצורך העניין, היו אלה TREK 4300, עם רוקשוקס JUDY קצר מהלך ו-8 הילוכים. אפילו לא עשיתי השוואת מחירים. כל כך “נדלקתי” על אריק וגבי, ועל הווייב של החנות שלהם, שבאותה מידה הם יכלו למכור לי אופני מדבקה, בלי ברקסים, ולא היה מאושר ממני. באותה תקופה, יכולת לספור את חנויות האופניים בארצנו, על אצבעות ידיך ורגליך, וכולם הכירו את כולם. או לפחות זאת הייתה ההרגשה. כזאת השפעה עצומה הייתה לווייב של ‘חנות האופניים המקומית שלי’, שאפילו כשעברתי לגור בחיפה – חזרתי וקניתי אצלם את האופניים הבאים שלי.
באותם ימים, אם גרת בחיפה – הלכת ל”סינגלטרק”, ולי לא הייתה ברירה אלא להידלק שוב על החנות המקומית הזאת, על מיקומה הקסום ועל האנרגיות הטובות של רון, אור-גולן ואנריקה. לא חלף הרבה זמן וזה התחיל לחלחל אליי – אני חייב לעבוד בחנות אופניים. פשוט חייב! רצה הגורל, ובדיוק רן ואיציק היקרים, היו נחמדים מספיק לתת לי הזדמנות להצטרף אליהם, אל גבסו, וורן ועופר ואל “סלאלום חיפה” – המוסד. עשרות גלונים של גריז, מאות רכיבות, אלפי לקוחות מרוצים, מיליוני שקלים, שלל תהפוכות ושבע שנים אחר-כך – והחנות הידועה בתור “סלאלום חיפה” נסגרה. לא כיף.
בוא נחזור אליך, איינשטיין.
אתה, יש לך טביעת עין לדברים האלה, ומתחיל להריץ מספרים וחישובים בראש: “הסנטה קרוז זה 20,000 שקל, האינטנס – לפחות 30, וה-YETI בטוח 25,000!”, “בטח מרוויחים שם הון עתק!”, “חיים טוב, החארות האלה!”, וכמובן איך אפשר בלי הקלאסיקה של כל הזמנים: “בוא נפתח חנות אופניים?”
כבר שמעת על ההוא-הגיס-של-הזה-אח-של-מה-שמו, שפתח חנות באשקלון, או שקר כלשהו, ומצליח לו בטירוף(!) כבר על החודש הראשון הוא שם בחנייה פאג’רו/לנד-קרוזר/X6. אין, אני אומר לך – זה עסק בטוח ו’כל הרוכבים האלה’, שופכים אלפי שקלים בחודש על הספורט הזה. כמה סיפור זה כבר יכול להיות? תעזוב את הג’וב שלך, קח משכנתא נוספת, קח חנות של 200 מ”ר עם שכ”ד 12,000 ש”ח בחודש (לא כולל ארנונה וחשמל), שים קיר ציוד, קיר ביגוד, כמה הרדטיילים, כמה שיכוך מלא ואיזה ארבע שלדות בוטיק, ואתה בעניינים, לא?
או כמו שחכם סיני, (שהיה בעלים של עוד חנות מצליחה שנסגרה), אמר פעם: “אם אתה באמת רוצה לעשות מיליון שקל מענף האופניים – תתחיל עם מיליארד…”
מספיק לדבר עליך. בוא נחזור לדבר עלי:
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=owGykVbfgUE&feature=player_embedded[/youtube]
אחרי 4-5 שנים בחנות אופניים, אתה חוזר ושואל את עצמך שאלות קיומיות. האמא הפולנייה שלך בטח לא עוזרת, ובארוחת שישי בערב, ולפעמים גם בערבי חג, היא שוב מציקה: “אז מה, עד איזה גיל אתה מתכוון לתקן פנצ’רים בחנות אופניים?”, וגם, “לא חבל על התואר? אתה לא זורק אותו לפח? לא חבל?”
ואז, אחרי חודש של תהיות, אתה מחזיר את המפתחות לרן, אומר תודה רבה לאיציק ויוצא לדרך חדשה.
האמנם?
כבר שנה שאתה “נקי”, ולא באמת התנתקת מהאופניים כמו שחשבת. מעבר לעובדה שאתה מכור ודי הלך עליך. בנוסף, התזמון שלך תמיד היה על הפנים ופרשת בדיוק בתקופה של שפל כלכלי, כך שאף אחד שם בחוץ לא באמת צריך אותך. החלום על הסטאז’ בחו”ל הולך ומתפוגג אל מול עיניך, ואתה נשאר עם טעם-מר-של-חומר-טיובלס-JOE’S-בפה.
עד שבוקר בהיר אחד, שני חברים טובים מהענף, פונים אליך בהצעה שכדאי לך לסרב לה – בוא נפתח חנות אופניים…
בפרק הבא: מי חשב שזה רעיון טוב לפתוח חנות אופניים? Stay Tuned.
—————————————————————————————————-
רוצים לא לפספס את הפרק הבא? תנו לנו קצת אהבה ב Facebook (בקישור זה), ונעדכן אתכם בשנייה שהכתבה הבאה של יואב תתפרסם BIKEPANEL!
—————————————————————————————————-