באוגוסט האחרון שרון שחר ומישל הנדרן השתתפו באירוע אופני הגראבל Rebecca’s Private Idaho.
למי שלא מכיר, רבקה ראש היא אחת מספורטאיות האולטרה-אנדיורנס הטובות בעולם, מספונסרת של חברות רדבול וניינר, מנצחת מירוץ לידוויל 100 כמה פעמים, אלופת עולם במירוצי 24 שעות כמה פעמים, בעלת השיא בשביל הקוקפאלי, ובאופן כללי היא אחד מספורטאי הסבולת הקשוחים והמוצלחים בעולם, גבר או אישה, מושא להערצה עם אחלה גישה לחיים ואחלה וייב. האירוע שלה מציג לעולם את השבילים בהם היא רוכבת ומתאמנת כשהיא בבית, ויש לו חסות של שתי מבשלות בירה ושל טקילה פטרון…
נתחיל בוידאו, כדי שתכנסו לאווירה:
הנה הדיווח של שרון מהאירוע:
רק על עצמי לספר ידעתי
היי לקוראי BIKEPAENL. אני שרון ואני Gear Head רצינית, או בעברית חולת ציידת. אני מאמינה, ומקיימת, שמספר האופניים הנכון בבית הוא N+1… ועכשיו קצת יותר ברצינות: כיום אני טריאטלטית ואיירונוומן פעילה, אך בשלבי חזרה לשורשים. התחלתי לרכוב על אופני הרים בשנת 2000 ותוך זמן קצר התאהבתי ברכיבות אול מאונטן טכניות, אפילו שלא קראנו להן בשם הזה אז (תודה נימי על עידוד הצד הזה שבי). תחשבו על דרופים ל-flat, מגני דינייז לבנים בייבוא מחו״ל, צלעות סדוקות, טיולי מדבר עם דני גנות האגדי, והכל על אופני הסנטה קרוז סופרלייט הירוקים שלי, עימם אף הופעתי על שער מגזין אופניים בשנת תרפ״ט.
מימין – שרון. במרכז – רבקה. Good luck to us all! (צילום Nan Doyal)
בשנת 2002 עברתי לניו יורק לצרכי תואר שני, התאהבתי ונשארתי. שם גיליתי שאם אין לך מכונית, רכיבת הרים זה אתגר רציני, וכך הפכתי לכבישונית גלוחת רגליים (או רגע, זה היה כבר קודם). במטמורפוזה רצינית הפכתי משונאת עליות לרוכבת שמחפשת רכיבות עם כמה שיותר טיפוס אנכי. משם המשכתי לתחום הטריאתלון, סיימתי 2 איירונמן ועשרה חצאי איירונמן, מספר מרתונים ורכיבות אפיק בכביש (The Death Ride בקליפורניה, Bicycle Tour of Colorado ו-Marathona De le Dolomitis באיטליה), אבל אהבתי לשטח תמיד נשארה, אז בoff season אני מתבלת קצת בתחרויות סייקלוקרוס, אופני הרים ורכיבות גראבל.
אחרי שחייתי ורכבתי בניו יורק במשך 10 שנים ואף אירחתי את גיאחה ונימי ב-2011 כשהשתתפו בגראן פונדו ניו יורק הראשון, עברתי לפני שנתיים וחצי לשיקגו. שיקגו היא לא ניו יורק, והיא שטוחה כמו פלטה, אז נאלצתי לצרף למשק הבית מכונית, וכך, לצד הטריאתלון אופני ההרים התחילו את ה-comeback שלהם. בשנה האחרונה הצטיידתי בספשלייזד Epic 29 והכנסתי ללוח התחרויות שלי את תחרות ה-LA RUTA DE LOS CONQUISTADORES בקוסטה ריקה בתחילת נובמבר. ה״לה-רוטה״ בקיצור’ הוא מירוץ השטח הרב-יומי הכי וותיק, זה שהחל את האופנה בטרם היות הטראנסאלפ והקייפ אפיק.
Giddy Up בנות
Rebecca’s Private idaho
על האירוע ״איידהו הפרטית של רבקה״ (Rebecca’s Private idaho) קראתי לראשונה דווקא כאן ב-BikePanel בכתבה על טרנד הגרבל. כבר מהשורות הספורות שנכתבו על האירוע התעוררה סקרנותי, בעיקר כי עבורי רבקה ראש (Rebecca Rusch) לא צריכה הצגה מיוחדת, והסרטון שלה המתעד את שבירת שיא ה-kokapeli trail שמור ברשימת המועדפים שלי. סימנתי את הרכיבה הזאת כ-must ל-bucket list שלי, וכאשר הקבוצה שאני מתאמנת איתה בשיקגו (Vison Quest Coaching) הודיעה על מיני מחנה אימונים באיידהו הכולל את האירוע, לא חשבתי פעמיים. אז מה אם המירוץ הוא שבועיים אחרי האיירונמן אליו אני מתאמנת, איך אומרים קטן עלי, הרי אחרי הכל I’m an ironman…
אז הגיע הזמן לבחון האם יש באיידהו משהו נוסף מעבר לתפוחי אדמה. האירוע נקרא ״איידהו הפרטית של רבקה״ ולמרות שבמהדורה השנייה של האירוע השתתפו בו מעל ל-300 רוכבים, ההרגשה הייתה שאכן רבקה מציגה לכל אחד מאיתנו את החצר האחורית הפרטית שלה עם יחס אישי.
הנה סרט מהאירוע של שנה שעברה כדי שתכנסו לאווירה ותוכלו להתאמן על המבטא המקומי לפני שאתם מגיעים:
על רבקה ראש (מבטאים כמו rush)
רבקה ״מלכת הכאב״ ראש היא אחת מהספורטאיות האנדיורנס הידועות בעולם. היא התחילה את קריירת הספורט המקצועי שלה דווקא בטיפוס, ב-adventure racing (בסגנון האקו-צ׳לאנג׳), קרוס קאנטרי סקי ורפטינג (white water rafting). לאחר כעשר שנים של פודיומים ותארי אלופת ארה״ב ועולם בתחומים אלו, בגיל 38 עמדה בפניה ההחלטה לפרוש או להמציא את עצמה מחדש (כמו שהיא כותבת בספרה החדש).
ברור שמלכת הכאב בחרה באופציה השניה וכך בגיל 38 הפכה לאלופת עולם שש פעמים ברכיבת אופני הרים ל-24 שעות. בין הישגיה הנוספים 4 פעמים מנצחת Leadville 100, וגם השתתפה 4 פעמים בלה רוטה שאני עומדת לעשות בנובמבר הקרוב. בזמנה הפנוי היא מתנדבת ככבאית בעיירה בה היא גרה (בשיחה עם רבקה היא סיפרה לי שזו היתה קריירת הגיבוי שלה, למקרה והקטע הזה של ספורט מקצועי לא היה עובד עבורה). כמו כן היא מדריכה את הנוער המקומי ברכיבת כביש, הרים וגראבל. WOW. עוד על רבקה תוכלו לקרוא בספרה המרתק Rusch to Glory.
התארגנות/הגעה/הימים הראשונים
באתר האירוע נאמר שהמסלול רכיב עם כל סוג אופניים: סיקלוקרוס, הרים ואפילו כביש עם צמיגים רגילים (המממ….). עבורי לא הייתה כל התלבטות, הרעיון היה שהרכיבה באירוע תהייה רכיבת הכנה ראשונה ללה-רוטה, ולכן בחרתי לרכוב על אופני ההרים שלי. רוב הקבוצה כמובן בחרה באופני הקרוס. העצה שקיבלנו מרבקה לגבי אופני קרוס היא לרכוב עם גלגלים בעלי חישוקים ברוחב של 25 מ״מ וצמיגים רחבים במיוחד, משהו סביב ה-38 מ״מ. לגבי הילוכים, ובכן אופני הרים הם כנראה over kill למסלול כזה, אבל עם אופני קרוס ניתן לרכוב עם קראנק קרוס קלאסי וקסטה 28 מאחור, או קראנק כביש קומפקט למי שמחפש עזרה בעליות.
כיוון שבחרתי באופני ההרים, השלב הבא מבחינתי היה למצוא פתרון לאחסון המזון שאצטרך במשך הרכיבה ( כיסי החולצה חסומים ע״י הקאמלבק, ואני מעדיפה שלא לעצור בתחנות ההאכלה). הפתרון שמצאתי הוא לרכב עם תיק הריצה שלי שיש לו כיסים מלפנים, אז התנצלות מראש למשטרת האופנה מהטריאתלטית הזאת, אני מבטיחה למצוא פתרון יצירתי יותר עד הרוטה בקוסטה ריקה (אגב, עצות יתקבלו בברכה).
ההשתתפות שלי באירוע אורגנה על ידי הקבוצה, ביחד עם יומיים מקדימים של רכיבות קצרות, אז כל מה שהייתי צריכה לעשות היה להקפיץ את האופניים שלי לנקודת האיסוף כשבוע לפני הנסיעה, להזמין את כרטיסי הטיסה ולהזמין את המלון שנקבע מראש עבורנו. האירוע מתרחש ב-Ketchum, איידהו, שם ממוקם גם אתר הסקי הידוע Sun Valley. זוהי עיירה קטנה באמצע שום מקום במערב ארה״ב, מה שאומר שאין טיסות ישירות מהמזרח או מה-Midwest, ונדרשת טיסת ביניים לשדה תעופה קטן. כיוון שזו עיירת סקי אופציות הלינה מגוונות, החל ב-Sun Valley Lodge המפורסם ועד לדירות שניתן להשכיר למספר ימים. בעיירה עצמה ניתן להסתדר ללא רכב כי הכל במרחק הליכה קצר. לעיירה אווירה קלאסית של עיירת בוקרים, אז כמובן שארזתי את מגפי הבוקרים שלי (-:
ביומיים שקדמו לאירוע אורגנו לנו שתי רכיבות קצרות. בראשונה רבקה דאגה שאחד הרוכבים המקומיים יוביל אותנו למסלול גראבל קצר שאינו חלק ממסלול התחרות, אבל כולל מאפיינים דומים של שטח. אלו שבחרו לרכוב על אופני ההרים שלהם, ביחד עם בחור אמיץ שניסה זאת על אופני הקרוס שלו, זכו לטעום מהסינגלים המדהימים של האזור, ברכיבה על סינגל כיפי וזורם, המתפתל על צלע ההר בין עצים ונפתח לוואדי מדהים ביופיו. הרכיבה השניה הייתה עם רבקה ומטרתה הייתה מעין הכרת מסלול קצרה, שכללה את הטיפוס הראשון והעיקרי של האירוע הקרוי Trail Creek באורך 16 קילומטר. הרכיבה לוותה בהסברים על המסלול, טיפים ללחץ אוויר מומלץ בצמיגים (40 PSI לאופני קרוס למי שמתעניין), הסברים על תחנות ההאכלה, נקודות מדידת הזמנים, קו הסיום וסתם דיבורים על רכיבות, ציוד וכו׳.
תחילת הרכיבה עם רבקה היתה בקבוצה אחת גדולה, אבל כבר אחרי מספר דקות התפרקה הקבוצה. לצערי הרב אני לא חזקה מספיק כדי להחזיק עם רבקה והקבוצה הראשונה. כיוון שהמסלול הוא ״הלוך ושוב״, כשהייתי לקראת סוף העליה, רבקה חלפה על פני בדהירה למטה, ולא יכולתי שלא להתפעל מהמהירות שהיא רכבה, ממש ראש בראש עם רובי (ראש הקבוצה שלנו, רובי וונטורה, לשעבר רוכב US Postal, מאמנו של פלויד לאנדיס, ופרשן הטור דה פראנס עבור NBC Sports). יש לה שליטה מדהימה על האופניים. לאחר שהווסט האדום שלה חלף על פני סיימתי את העלייה והתחיל הקטע הכייפי של הירידה (למרות הגשם). לשמחתי באמצע הדרך חזרה אנחנו רואים את רבקה בצד הדרך מנופפת לקבוצה שלנו לעצור. היא מסבירה שכאן יהיה קו הסיום מבחינת מדידת הזמנים וכו׳. לאחר ההסבר אנו ממשיכים לרכוב, הפעם עם רבקה, ויצא לי לשבת על הגלגל שלה למשך ארבעת המיילים האחרונים. אומנם על הכביש ורכיבה ב-chill, אבל one of the smoothest and stadiest wheels I’ve ever ridden on (סלחו לי על תיבולי האנגלית, אבל כמה ביטויים שלמדתי פה בחיי ככבישונית, פשוט אינם ברי המרה לעברית, בטח לא לעברית שלי…). לקינוח אף יצא לנו להחליף מספר בדיחות על מועדון הירי המקומי שלידו מוקם קו הסיום, טוב נו אחרי הכל פה זה המערב הפרוע, לא?
בערב שישי הוזמנו לארוחת ערב VIP עם רבקה והמוזמנים האישיים שלה שכללו את אנשי ספשלייזד, סראם, טקילה פטרון, עוד ספונסרים של רבקה, ועוד סלבס מעולם הרכיבה והמדיה האלקטרונית בארה״ב. מייק סיניארד, מייסד ומנכ”ל ספשלייזד, היה שם בכבודו ובעצמו ואף רכב על אופני Crux S Works מדוגמים באירוע ביום ראשון. על אף רשימת המכובדים המרשימה, רבקה דאגה לבלות מספר דקות עם כל אחד מהאורחים ואף בילתה כעשר דקות עם מישל ואיתי בנתינת טיפים ללה-רוטה שבנובמבר, והמלצות על מירוצים נוספים באותו סגנון כמו ה-Trans Andes (מישהו אמר האתגר הבא?).
האירוע מתקיים באותו סוף שבוע שבו מתרחש פסטיבל הכרכרות (Wagon Days Festival) שבזכותו זכינו לטעום קצת מאווירת המערב הפרוע (ראו תמונות) ואירוע הרכיבה של רבקה זכה אף הוא להכרה במצעד.
האירוע עצמו
מבחינת המסלול ניתן לבחור בשני אורכים: המסלול הקצר שנקרא ״הצ׳יפס הקטן״ או The Little Fry, הוא באורך של כ-56 מייל (90 קילומטר) וכ-1,300 מטרים של טיפוס מצטבר, ואילו המסלול הארוך שנקרא ״תפוח האדמה הגדול״ או The Big Potato (באנגלית זה נשמע יותר טוב, מה לעשות) הוא באורך של 93 מייל (כ-150 קילומטרים) וטיפוס מצטבר של כ-1,800 מטרים, הכל על דרכי עפר מרעידות עצמות, הזרועות אבנים בגודל אגרוף ומלאות washboards (אותם חריצים עמוקים באדמה שנגרמים מהגשם) שגורמים גם למי שבחר לרכוב על אופני הרים עם שיכוך מלא לרעידות בכל הגוף. הוסיפו לזה את העובדה ש-Ketchum, העיירה בה מתחיל ומסתיים המירוץ, ממוקמת בגובה של כ-1,800 מטרים מעל פני הים ונקודת המקסימום של המסלול היא בגובה של כ-2,500 מטרים מעל פני הים, והרי לכם מתכון שיגרום לריאות ולארבע ראשי שלכם לצרוח מכאב, בין אם אתם באמת מנסים להתחרות ובין אם אתם שם רק כדי ליהנות מ״רכיבה סבבה״ ומהנוף.
הזינוק מתוכנן ל-8 בבוקר במרכז העיירה. הטמפרטורה בהתחלה קרירה למדי (כ-4 מעלות), הצפי לטמפרטורת מקסימום של 18 מעלות, אך הטמפרטורה מתקררת ככול שעולים למעלה. לפחות אין גשם בתחזית. מבחינתי ההיערכות כללה שרוולי ידיים, ווסט וגרבי צמר. זה קצת מינימליסטי ולא-מפנק בחום, אבל המסלול מתחיל בטיפוס אז לקחתי את הסיכון. בתדריך הבוקר מסבירים שבגלל הגשמים הרבים מצב הדרך מצויין, ועל כך נאמר: הכל יחסי… ביחד עם הטמפרטורות הנוחות, התנאים מושלמים לרכיבה מהירה ולשבירת שיא המסלול על ידי המקצוענים והמקצועניות שעל קו הזינוק.
לקראת 8 בבוקר מתחילים להסתדר בשדרת הזינוק. הכל מתנהל על מי מנוחות, כל כך שונה ממירוצי הכביש שעשיתי או מעולם הטריאתלון בו אווירת התחרות מורגשת באוויר וניתן לחתוך את המתח בסכין. זה בדיוק מה שאני אוהבת באופני הרים וגראבל. אל השורה הראשונה לזינוק נקראים אותם מועמדי פודיום, זוכי השנה הקודמת, כמה סלבס מתחום האופניים, ביניהם גם ראש הקבוצה שלנו, רובי’ וכמובן רבקה עצמה. שאר ה״עמך״ מתחילים להסתדר ולתפוס עמדות מאחוריהם, אבל שוב, במעין נינוחות שלווה שכזו, שמאוד זרה לכבישונית שבי. כמובן שכ-gear head רצינית אני בוחנת בפרוטרוט אילו אופניים העמידו המשתתפים האחרים. אני מבחינה באופני הרים נוספים, כמה אמיצים עם אופני טנדם, מספר לא מבוטל של סינגלספיד, ואף כמה Fat Bikes אבל הרוב הברור היה על אופני קרוס/גראבל. אציין, שלמי שאין בבעלותו אופניים מתאימים למירוץ מסוג זה (ואינו אמיץ מספיק לרכוב על אופני הכביש שלו, וכן, היו גם כאלו), ספשלייזד העמידה מספר לא מבוטל של אופני דמו לאירוע, חלק מליין אופני הקרוס שלה, Crux Carbon Disc מדוגמים, וחלק מליין אופני ההרים, והכל מדגמי 2015, כולל כמה אופני נשים כמו הספשלייזד Era עם מנגנון הבריין החדש שלהם. הכל כמובן בחינם ללא תשלום, first come first serve, כחלק מהתמיכה הטוטאלית של ה-Big S ברוכבת העל שלהם ובאירוע שלה. עוד הבחנתי בנציגות לא מבוטלת של נשים על קו הזינוק. רבקה ציינה כי כ-30% מהמשתפים היו נשים, וכמישהי המקווה לקדם נשים בספורט, היא שואפת שהנתון הזה יגדל בשנים הבאות.
הספירה לאחור מתחילה והנה אנחנו מתחילים לזוז. המייל הראשון מנוטרל, וכל הפלוטון עושה את דרכו בנינוחות מהעיירה אל עבר ההרים, מלווה בעדר סוסים שעמד באחו לצד הדרך והתחיל לדהור לצידנו, ממש הרגשה של טור דה פראנס. רכבי הנטרול המובילים זזים הצידה והפלוטון מתחיל לדהור. המסלול הארוך אותו רכבתי הינו בצורת סוכריה על מקל: מתחילים ב-Ketchum במגמת עלייה מתונה, מספר המיילים הראשונים הוא על דרך סלולה, אבל איך שהדרך מתחילה לקבל שיפוע חד יותר, מתחיל העפר והטיפוס הראשון לעבר פסגת Trail Creek. זו העלייה הארוכה והתלולה שבמירוץ, וזו גם נקודת מדידת הזמנים הראשונה לתחרות מלך/מלכת ההרים. כבר עם תחילת הטיפוס אנחנו נחשפים לנופים המדהימים של המערב הפרוע. פה אכן מתחילה התחרות האמיתית, ומיד עם תחילת הטיפוס הקבוצה הגדולה שרכבתי איתה מתפרקת, חלק פורץ קדימה, חלק נשאר מאחור, ואני איפושהו באמצע עם מישל ועוד מספר בנות מהקבוצה. אני מטפסת בקצב טוב, הרגליים מרגישות טוב, בהחלט הפתעה, כנראה שהגוף התאושש מהאיירונמן, לכן אני מחליטה להגביר קצב ונותנת לתוכנית העל של ״לקחת את הרכיבה באיזי״ להתנדף… משאירה את הקבוצה מאחור, מקווה שמישל לא תכעס, אבל תחרות זו תחרות, לא טיול שנתי. אני מחליטה לפסוח על תחנת העזרה וההאכלה הראשונה שמוקמה על יד קו סיום מדידת הזמנים לטיפוס הראשון, ומתחילה בדהירה למטה. כאן היתרון הברור של הרכיבה על אופני הרים (בכל שאר הפרמטרים הם בעצם בחיסרון די גדול מבחינת מהירות ממוצעת על דרכי העפר). עם סיום הירידה מעיין פנייה ימינה של הדרך ואני מוצאת את עצמי לבד, בוואדי עצום מימדים ומוקף בהרים, ועדר פרות שרועות באחו. אני מרגישה כמו בסצנה מהסרט ברוקבק מאונטן, cowgirl רכובה על סוס, רועה עדר פרות ענקי. בשביל זה באתי הנה… מרחבים אינסופיים של ירוק והרים, ובאמצע מתפתלת לה דרך עפר אכזרית.
אני עושה דרכי על ״מקל הסוכריה״ לכיוון Copper Canyon, שם מתחיל החלק של המסלול הידוע בכנוי ״הסוכרייה״. עצירה מהירה בתחנת העזרה השלישית למילוי מים, ואני ושאר הרוכבים זוכים לעידוד מצד רבקה בכבודה ובעצמה, שבחרה לרכוב עד לתחנה זו ולעצור לעודד את שאר הרוכבים (היא הייתה שם גם לאחר כשעה וחצי, כשחלפתי על פני אותה התחנה עם סיום קטע הסוכריה). בתחנה גיליתי שאכן השמועה נכונה וכי בנוסף לפחיות רד בול ניתן למצוא בה גם פחיות של PBR (מותג בירה אמריקאית נפוץ מאוד, שנתן חסות לאירוע, אמנם זו בירה ״של העם״, משהו בין ״נשר״ לבין גולדסטאר הישראליות, אבל בירה זו בירה non the less). בנוסף לכל האוכל הרגיל שניתן למצוא ברכיבות מסוג זה העמדה כללה גם תפוחי אדמה קטנים אפויים ברוזמרין, מלח ושמן זית (טוב אחרי הכל אנחנו באיידהו), כמובן שהייתי חייבת לטעם. אגב אחד הרוכבים מהקבוצה שלנו שם לו למטרה להוריד לפחות חצי פחית בירה בכל תחנה, אני שמחה לדווח כי הוא סיים בשלום וכמתחרה רציני על תואר הכבוד של מסיים המרוץ האחרון.
הלאה. הדרך ממשיכה להתפתל, לעלות ולרדת, ומעבר לכמעט התנגשות עם פרה שהחליטה לחצות את הדרך בדיוק כשדהרתי בירידה, וחארקה מחרישת אוזניים שהפרה את הדממה, רוב הזמן עבר בעיקר בשיחות נעימות עם רוכבים אקראיים שפגשתי בדרך, והנאה מהנוף המיוחד. חלפתי על יד לא מעט רוכבים עם פנצ’רים, בינהם גם רוכב אמיץ שהחליט לרכוב על אופני הכביש שלו (כששאלתי אותו אם הוא צריך עזרה הוא סיפר שזה הפנצ׳ר השלישי שלו. כמובן שהוא חלף על פני אחרי מספר דקות, רק כדי לראות אותו שוב לצד הדרך עם פנצ׳ר נוסף אחרי כמה ק״מ), או רוכבים עם תקלות אחרות, שהמתינו לרכב התיקונים של סראם שתמכו באירוע. כ-35 קילומטרים לסיום מתחילה העלייה האחרונה, תחילה בשיפוע רגוע, אבל הפעם עם רוח פנים חזקה, מה שהפך את הרכיבה למאתגרת יותר. זה היה החלק הקשה ביותר ברכיבה, גם בגלל הקילומטרים שכבר נאגרו ברגליים וגם בגלל שהייתי לבד, כמעט לא רואה רוכבים אחרים, רק אני, ההרים, שביל העפר והרוח, והנחמה היחידה שיכולתי לחשוב עליה היא ש-16 הקילומטרים האחרונים הם כולם בירידה… כשהשיפוע מתחיל להיות תלול אני שמה לב לנקודת מדידת זמנים נוספת, כנראה מקטע הטיפוס השני שנמדד לתחרות מלך/מלכה ההרים. בשלב זה הרוח נחלשת מעט כי אנחנו בין העצים ויותר מוגנים, ואני מתחילה לראות רוכבים נוספים, והנה אני מגיעה לשלט ״מייל 1 לפיסגה״. ״יש, הסיוט נגמר״, אני מגבירה קצב בציפייה לירידה הארוכה שתבוא למרות רוח הפנים הצפוייה. לקראת סוף החלק התלול של הירידה אני תופסת חברה לקבוצה ואנחנו מחליטות לעבוד יחד עד קו הסיום עם מטרה סמויה של לעקוף את הרוכב שלפנינו. תוך מה שהרגיש כמספר דקות של עבודה מאומצת משותפת, נתגלה לעיניים השלט המשמח ״מייל 1 לסיום״. אנחנו מגבירות קצב ומקוות לשבור את קו 7 השעות, ומחליטות לחצות את קו הסיום ביחד. הגרמין שלי מראה 7:02 שעות. לא רע ל״רכיבה באיזי על אופני הרים״. קו הסיום של מדידת הזמנים מוקם במרחק של מייל אחד מהעיירה, ואנחנו ממשיכות ברכיבת שחרור לתוכה, פונות ימינה ועוברות מתחת לשער הסיום הרשמי ממנו מתחיל מתחם הסיום, המסיבה, הבירות וכל מה שהאמריקאים יודעים לעשות כל כך טוב.
בשטח הסיום מוצעות מספר אופציות לאוכל והכי חשוב, יש דוכן של טקילה פטרון ובירת Lagunitas. עכשיו הם מדברים! מדובר על Micro Brewery מעולה מקליפורניה, כיאה לכל רכיבת גראבל שמכבדת את עצמה.
המשקה המומלץ כמובן קרויי Head Rucsh תחשבו על שילוב של טקילה פטרון, ורד בול וליים. הכל זורם חופשי וכלול במחיר המירוץ.
טכס הפרסים נקבע לשעה 4 וכלל פודיום גברים, פודים נשים, פודיום נוער ומלך ומלכת ההרים. הזוכה בקטגוריית ה״גברים״ הוא בחור מקומי בתחילת שנות העשרים שרכב על אופני כביש! כבוד! יש לי הרגשה שעוד נשמע עליו כרוכב בפלטון המקצועי בעוד מספר שנים. רובי וונטורה, הקואץ׳ שלנו, לקח מקום שני בהפרש של כ-30 שניות, ועד עכשיו אוכל את עצמו… המקום הראשון בכל קטגוריה ומלך ומלכת ההרים קיבלו כובע בוקרים אופנתי עם לוגו המירוץ עליו. לצערי הרב הכובעים האלו הם הזמנה מיוחדת עבור המנצחים ומספר מקורבים, כך שנאלצתי להסתפק במגפי הבוקרים שלי. 75 המסיימים הראשונים בפחות מ-6.5 שעות קיבלו Bolo Tie (כן כן, אותה ״עניבה״ שרואים את הבוקרים לובשים בסרטים) עם לוגו המירוץ. וגולת הכותרת, הפרס למקום האחרון במירוץ, פסל תפוח אדמה שהוכן במיוחד עבור האירוע על ידי אמן מקומי (הפסל היה כ״כ מגניב שלא אכחיש שעברה בי המחשבה למספר שניות לנסות ללכת על הפרס הזה).
אחרי טכס הפרסים, מתחילה המסיבה העיקרית ועימה התחרות העיקרית: אליפות Guelande Quaffing, האמת שאין לי מושג מה הפירוש אבל מדובר בכייף לא נורמלי שעיקרו בהחלקת בירות על מעיין “שולחן”, תפיסתן מהצד השני והרבה שוטים של טקילה וכוסות בירה, הכל לצלילי מוסיקה של להקה מקומית וריקודים לתוך הלילה. כמו שלו”ז האירוע מצהיר “הרי אחרי הכל אנחנו ספורטאי אינדוראנס”
ה״סוכריה על מקל״ של ״תפוח האדמה הגדול״
לסיכום
הרכיבות באיידהו השאירו אותי עם טעם של עוד. די ברור לי ששלושה ימים של רכיבה באזור ממש לא מיצו את מה שיש לאזור להציע, בטח שלא בתחום רכיבת ההרים. הטעימה הקטנה של הסינגל המשובח השאירה רצון עז לחזור ולבחון מקרוב את רשת השבילים המקומית וללא ספק אני אחזור לפה שוב הן בקיץ והן בחורף. לגבי האירוע עצמו, ״איידהו הפרטית של רבקה״, אני לא יכולה לחשוב על שם יותר מתאים לאירוע. רבקה ליוותה אישית כל שלב באירוע וניכר היה שהיא השקיעה בו את מלוא הקריאטיביות והנשמה שלה. מעניין יהיה לראות מה יקרה כאשר האירוע יהיה גדול יותר בעוד מספר שנים. האם היחס של רבקה יישאר אישי, והאם אופי האירוע יישאר משפחתי ולא מכופתר. משהו אומר לי שהתשובה היא כן.
רובי וונטורה, ראש הקבוצה שלנו שבזכותו אני הגעתי לאירוע, היטיב לסכם זאת: “האירוע הזה ייחודי בכך שהוא דורש מכל משתתף להיות רוכב אופניים שלם. עליו להיות בכושר טוב, להסתגל מהר להשפעות הגובה, להיות מטפס טוב, דאונהילר טוב, בעל יכולת שליטה ממש טובה על האופניים, להיות רוכב סולו טוב ולהיות רוכב בקבוצה טוב. אירוע “איידהו הפרטית של רבקה” דורש סט כישורים ויכולות יותר מכל אירוע אחר שהשתתפתי בו בעבר. המסלול מהמם ביופיו, והאווירה האינטימית של האירוע, הופכים את כל הסבל לשווה!”
לגבי, הרכיבה באירוע היוותה את הפתיחה הרשמית של האימונים ללה-רוטה בנובמבר. אופני הטריאתלון נוקו ואוחסנו לחודשים הקרובים, והספשלייזד אפיק שלי זוכים כעת לראות אבק ובוץ באופן קבוע. אבל חברים, הטריאתלטית הזאת לא אמרה עדיין את המילה האחרונה, ורשימת המטרות של רכיבות גראבל, כמו ה-kanza 200 למשל, רק הולכת ומתארכת וכמוה גם אירועי ההרים. בשנה הבאה אולי אשלב בין השניים ואתבל לראשונה עם מספר תחרויות Xterra (טריאתלון שטח). נראה (-:
Rebecca’s Private Idaho – העתיד
נתחיל בזה שבשנה הבאה האירוע יתקיים ב6 לספטמבר 2015, אז רשמו ביומנכם ותכננו חוויה בלתי נשכחת. תוך כדי כתיבת הכתבה עלו במוחי מספר שאלות לגבי עתיד האירוע בפרט ורכיבות גראבל בכלל. שלחתי מייל לרבקה ששמחה לשתף אתכם ואותי במה היא חושבת:
ש: בשנה שעברה האירוע היה בהזמנה בלבד, מה הניע אותך לפתוח אותו לקהל הרחב השנה, ומה בתכנית לשנים הבאות?
ת: גם בשנה הראשונה האירוע היה פתוח לקהל הרחב. התחלנו בהזמנה של התקשורת, VIPs וחברים כדי לייצר התלהבות ולתת להם הזדמנות להירשם לאירוע לפני פתיחתו לכולם. כחודש מאוחר יותר פתחנו את ההרשמה לכולם ואכן הייתה היענות של רוכבים מכל צפון אמריקה. השנה האירוע גדל בכ-100 איש. החזון שלי היה להעמיד אירוע שיהיה מסביר פנים ופתוח לכולם, ותמיד רציתי לשתף רוכבים מכל העולם ביופי של ביתי וחצר האימונים האחורית שלי, איידהו. המטרה שלי היא שהאירוע יגדל כל עוד האווירה האינטימית נשמרת וכל עוד הרוכבים יקבלו חוויה איכותית. שיגדל, כל עוד הוא ממשיך להיות אותנטי, ונשאר חגיגה של רכיבה, בה שאר הרוכבים נחשפים למקום מדהים ביופיו, מתארחים במסיבה גדולה ובסופ״ש מלא חוויות.
כיוון שאף פעם לא העמדתי אירוע מסוג זה, השנה הראשונה הייתה מעיין מבחן שהצליח מעבר לכל דמיון, והשנה השנייה הייתה אפילו יותר טובה. עוד אני שואפת לחזק את הצד התחרותי של האירוע מחד, ולעודד את הצד של רכיבה כיפית מאידך.
ש: אמרת שהשנה 30% מהמשתתפים היו נשים, ושאת שואפת להגיע ל-50-50. לאן את חושבת שעתיד הנשים בספורט יתפתח, ואיך את רואה את עצמך תורמת לזה?
ת: לעודד נשים לרכוב ולקחת חלק באירועי רכיבה למיניהם זה דבר מאוד חשוב לי. כיום יש יותר נשים רוכבות מתמיד, הצעד הבא הוא לתת להן את הביטחון העצמי להירשם לאירועים מסוג זה ולאתגר את עצמן. סדרת SRAM Gold Rusch נבנתה במטרה לעודד עוד נשים לרכוב ולתת להן את ה-skills והביטחון העצמי לעשות זאת. ״איידהו הפרטית של רבקה״ הוא שלב בתהליך גידול נשים ברכיבה. כיום יש הרבה תכניות מעולות לנשים רוכבות, מוצרים ספציפיים לנשים והרבה יותר נשים על אופניים. המטרה שלי היא להיות חלק מזה, על ידי עידוד, הדרכה והעמדה של אירוע מוצלח שכולן יכולות לקחת בו חלק. כמו כן, האירוע שלנו ב-2015 שם לו למטרה לעודד כמה שיוצר נוער להצטרף, בעיקר לאור פתיחתה של ליגת הנוער של איידהו.
ש: רכיבות גראבל are all the rage (הן מאוד אין) עכשיו. איפה את רואה את ״איידהו הפרטית של רבקה״ בתוך המיקס הזה?
ת: כן, הן אכן ״מאוד אין״ עכשיו ומסיבה טובה. הסיבה שיצרתי אירוע גראבל היא לא בגלל שראיתי גידול בסוג זה של רכיבות ומירוצים. יצרתי את הרכיבה הזאת היא כי אני אוהבת לרכוב על גראבל וכי זה אחר הדברים הטובים שיש לאיידהו להציע. כמו כן ידעתי שעל ידי יצירת רכיבת גראבל אני יכולה להביא רוכבי הרים וכביש למפגש משותף שיהיה מאתגר לשתי הקבוצות. הבחירה במסלול גראבל מקדמת בברכה רוכבים ללא קשר על איזה ״כלי״ הם רוכבים, וגם כדי שאוכל לקחת את הרוכבים לאיזורים נידחים יותר של איידהו.
האמת שהתזמון של השקת האירוע לא היה יכול להיות מוצלח יותר. יש התלהבות רבה מאירועים מסוג זה, ואני חושבת שזה חלק מהזרימה הטבעית של רוכבים הרוצים לצאת מהשגרה, להתרחק מהמכוניות ובאמת ללכת ולגלות דברים חדשים. אני רואה את ״איידהו הפרטית של רבקה״ מתפתח לרכיבה תחרותית של רוכבי עילית בקדמת הפלטון, ובמקביל לטיול שבו רוכבים יכולים לעצור לאורך הדרך, ליהנות מתפוחי האדמה האפויים ולספוג את הנוף ברכיבת סבבה. בשתי השנים של האירוע הגיע מגוון רחב של רוכבים, וכולם מאתגרים את עצמם בדרך שהם בחרו לעשות זאת. המסלול עצמו מתאים לכל רמת רכיבה, וכולנו בסוף מתרכזים למסיבה אחת גדולה בסופו של יום.
אני חושבת שמה מבדיל את ״איידהו הפרטית של רבקה״ משאר רכיבות הגראבל הקיימות הוא תחושת היופי הרחוק והמבודד. יש מעט מאוד מקומות שאתם יכולים לרכוב לצד עדרי אנטילופות הרועים בנוף של הרים, ללא בית או כל מבנה אחר ברקע לאורך של כמעט 100 מייל. זוהי בריחה מיוחדת, והכל מתחיל ונגמר ב-down town של Ketchum/Sun Valley.
מאת שרון שחר
צילום: לינדה גורטה
* תמונות באדיבות הצלמת לינדה גורטה (Linda Guerrette) – מצלמות האירוע הרשמיות. היא גדלה בצפון מיין והרפתקאות היו חלק מחייה בכל יום. לאחר הקולג׳ לינדה עברה להתגורר בקולוראדו דווקא לפיתוח קריירה הקשורה לסקי. כיום, בנוסף לסקי, היא מצלמת, רוכבת, מורה, מאמנת ואוהבת וחובקת את החיים, והצילומים שלה מראים את זה. המוטו שלה הוא ״החיים הם הרפתקאה, חיו אותם!״ היא מצלמת אירועי אופניים בקולוראדו וברחבי ארה״ב. לחובבי הצילום שבכם, הינה לינק לאתר שלה ולעמוד הפייסבוק.