שבוע לפני אליפות ישראל באופני הרים, ואופיר גלאון – פאנליסט ומאמן מוביל (נבחרת ישראל בהרים, בין השאר), מפרסם בפייסבוק שלו פוסט נרגש, עתיר סימני קריאה!!!
ושלוש נקודות… התגובות (זעומות ככל שיהיו) לא איחרו לבוא. בין המגיבים הנלהבים, היה עוד אחד משלנו – יואב מאור (שאמרנו עליו כבר שהוא דעתן משהו), ש”פינק” את אופיר בפוסט משלו. פינג פונג מהיר ועצבני בין השניים שטף לרגע בהתלהבות מאליפות ישראל ב XC. אין לנו ספק שבגלל נדירות השיחה הזו, הופעלו כל ההאזנות בסוכנות ההאזנה האמריקאית NSA וסוכנים מיוחדים נשלחו לבדוק את איזור הצפון. משהו חריג קרה ברשת – מישהו התעניין באליפות ישראל ב Cross Country!
וכך, במהלך השבוע התעורר מעל גבי הרשת החברתית דיון קטן וחתרני בנוגע לענף אופני ההרים הישראלי, מהות קיומו, עתידו והקשיים אותם עוברים הרוכבים המובילים בענף, בדרכם לאליפות. בבייקפאנל לא יכולנו להישאר אדישים לדיון המעניין, והחלטנו “להפגיש” בין השניים ולקיים כאן מעין דו-שיח בנושא, ששיאו סיקור תחרות אליפות ישראל באופני הרים.
מאת: אופיר ויואב
צילומים: הילטון מאייר
אופיר: כמה פה ממש רוצים לדעת מה קורה ב-XC הישראלי?
יואב: אם חשבתם פעם “מה זה לוקח להיות רוכב עלית” (בתרגום מאנגלית), אז הבוקר על מסלול אליפות ישראל, קיבלנו תשובה.
אם דמיינתם שצריך להיות רזים, דלי שומן, מגולחים ובעיקר…חזקים אש, זה כבר לא מספיק. פשוט כי צריך להיות אל של טכניקה ברמות הגבוהות. כמו שהמסלול הנ”ל דורש. נדמה שבין בוני המסלולים, קיימת בשנים האחרונות תחרות “של מי הכי גדול”, או מי יעשה את המסלול הכי מאתגר, הכי תלול, הכי טכני. הפעם, גלי רונן רקח פה את אחד המאתגרים שהיו במסלולי אליפות ישראל (לעלית ולפרו, כמובן). אם נשים רגע בצד את הקירות הקטנים, או את הקיר הארוך והתלול בדרך לג’ימבורי, אין ספק שגולת הכותרת הוא הסינגל הטכני בירידה מהבקתה. חלקו העליון מדורדר ומחורץ, חלקו השני רצוף פניות וירידות סלעים, ובלי ספק – שני המקטעים דורשים ריכוז גבוה, קווים מדויקים ושליטה מעולה. עכשיו תוסיפו לזה דופק 100 אחוז, אטרף של תחרות, ואת הרצון לתפוס את זה שלפניך/לברוח מזה שאחריך, וקיבלתם חתיכת קטע מטורף לחלוטין.
התרסקויות – כנראה יהיו שם, אך בטוח נוכל לראות מי השקיע השנה גם בטכניקה… אז מי שרוצה קצת אקשן הסופ”ש – שכחו מהטור דה פראנס המשעמם! בשישי הקרוב, פאקינג אליפות הארץ בקרוס קאונטרי!
אופיר: רואה ת’סטייג’ בטור עכשיו ומבין עד כמה הטור הארוך, מלא הקילומטרז’ והטיפוס המצטבר יכול להיות דומה לאליפות ישראל ב- XC מחרתיים – לשניהם יש יכולת משותפת, והיא היכולת להפוך אירוע ספורט למשעמם! כל שצריך הוא כמה פעולות אקסטראורגינליות, גדולות ומשמעותיות בשלב די מוקדם. גם בטור של השנה וגם בתחרות XC, ישנן התפתחויות שבהן בשלב מוקדם מאוד נקבע המוביל בעזרת אותם רגעים גדולים. מאז, ולמעשה את מרבית זמנו של האירוע, הוא מוביל (גם אם הפער ניתן לסגירה, עדיין הוא מוביל) ולא שומט את ההובלה עד לסיום. זה קשה נורא ורק הגדולים באמת יכולים בכלל ליצור משחק ספורט מצ’עמם הודות לשליטה מוחלטת ויכולת שלא להיגרר לקרב חפירות עם המתחרים – אבל בכל זאת, הביקורת בעיתונות ובשיחות הסלון תאמרנה: “היה משעמם הטור השנה”.
Anyway, יש המון תחרויות XC ישראליות בהן ההובלה מהתחלה ועד הסוף היא בידי המנצח. אני כמעט ולא זוכר אליפויות של רותם (פרט לבית היערן 2010, שבה גם הוא וגם שלומי רכבו מעפן… אך עדיין סיפקו מותחן, והאליפות ששלומי לקח ב- 2009), שבהן היה מעניין…די וויגנס סטייל גם אצלנו. האם גם השנה יהיו כאלה? בג’וניורס בעונה החולפת יורי גולדשטיין, עשה סדר מההקפה הראשונה, וגם נגה. השנה ניל יעשה סדר במאסטרס פרו? ענבר בנשים? מה יהיה בנוער? (הם בסוף לא מזנקים עם העלית). טוב נו אוונס תוקף- אולי לא מצ’עמם, אולי הוא בורח באמת. חייב לזוז.
יואב: שעמום הוא בעיני המתבונן (ודווקא היה סטייג’ מעניין היום, בעיניי. שמת לב שלווקלר אין שרשרת סביב הצוואר ושהוא נטול מניירות “קו סיום” א-לה סאגאן או קונטי? טוב, אולי הוא גמר לחלוטין את קסטת המניירות בקילומטרים הקודמים…). מסכים איתך שדווקא כל השנים האלה – כשהמשחק היה “מכור”, כשענקים כמו לאנס וג’ורדן וטייגר ניצחו, הענף היה בשיא פריחתו. אולי כי באמת כולם אוהבים לראות ווינרים.
אגב, בנשים עשוי להיות מעניין – נגה חזרה ממחלה וענבר החליטה לא להשתתף בהכנה בשבוע שעבר… ואם נחזור רגע להתחלה, למה נדמה שרק קומץ זעום בכלל מביע עניין בענף הקשה והמפרך הזה, XC תחרותי.
אופיר: זה רק נדמה מתוק שלי, זה רק נדמה. ממתי המזרח התיכון מעיד על נכונות של תהליך או על מגמת שוק? בכל גביע עולם ברחבי אירופה, קנדה וארה”ב, בכל אליפות אירופה, בכל מירוץ בונדליגה יש ים של קהל, דוכני אקססוריז מוכרים בטירוף, ה- EXPO מפוצצים וכך גם דוכני האלכוהול. חברות כמו סקוט, BMC, מרידה ועוד ועוד, משתמשות בפלטפורמה הזו לקידום ועיצוב דעת קהל- יותר מקומץ זעום מבין בספורט הזה, הרבה יותר מקומץ. זהו קהל רחב שגם שווה כלכלית. מסכים איתך שפה העניין תקוע, אבל פה גם יש איום אירני, ומהפכה בסוריה, ואביב ערבי וחיזבאללה על הגדר- יו קנואו…פה זה לא שם…
יואב: הייתי שם ובעיקר נדמה שנשפך עליהם כסף בכמויות. אפילו בקטגוריית הביניים (המקבילה לפרו שלנו), 50 המדורגים הראשונים מקבלים מימון מלא. אז מה חסר לנו? סיקור טלוויזיוני? ספונסרים? (כאלה תמיד חסרים בעצם, כולם רוצים ספונסר, לא?) מה יגרום לענף הזה לעוף למעלה, אולי לא בשורה הראשונה עם כדורגל/כדורסל, אבל משהו באיזור טניס, שייט? אגרוף? ענף עם קצת יותר הכרה. “כוכבים” הרי לא חסרים לנו -רותם ושלומי באגף התוצאות. גם רן מרגליות הביא תוצאות באגף השיווק והפרסום, לא?
אופיר: דומני כי בעיקר חסר לנו זמן שבו נעבור השתרשות תרבותית והטמעה של הענף. באירופה ובארה”ב, הספורט הזה כבר וותיק. יש בו מסורת, רומנטיקה, הירארכיה של קבוצות ורוכבים, סיפורים, סטטיסטיקות ואולימפיאדה שלישית בה הספורט הזה משוחק. אנחנו בדרך. היום יום חמישי ומחר האליפות- אני מקווה כי נוכל לקחת את הזמנים של גיא ניב להקפה ולומר כבר בשבת בבוקר, כי העתיד לפנינו וכי נכון עשו יבואני ג’אינט ושימאנו שתמכו בו כבר מעכשיו- הוא הולך עם זה עד הסוף ואינשאללא אליו יצטרפו עוד תוצאות איכות מהבנות, הקדטים ושאר רוכבי עתיד.
יואב: כן, אבל…שלא כמו אופני הכביש שקיימים איזה 100 שנים, ענף אופני ההרים צעיר גם בעולם (הלא האמריקאים המציאו אותו בשנות ה-80). ברור, האמריקאים אוהבים אקשן, וגם להם כבר יש גיבורי תרבות והיכל כבוד של רייסרים שכבר מלא באייקונים, שהספיקו להיטמע בתעשייה (אם זה נד אוברנד בספשלייזד, סטיב לארסן מצמיגי מקסיס ועוד). אבל גם כשהם מגיעים לאליפות העולם באופני הרים (ספורט שהם המציאו, כן?), האירופאים נותנים להם בראש. מה הסיכויים שלנו, כאומה, להתברג איפשהו שם במקום ריאלי? אתה אומר לי “זמן, זמן”, אבל אין לי סבלנות ואני רוצה תוצאות עכשיו! הרי ברור שעם הסבב שלנו (מכובד ככל שיהיה), עם ארבע תחרויות בשנה, לא נצליח להציב רוכבים באולימפיאדה הבאה, הלא כן?
אופיר: צודק, עם 4 תחרויות בשנה לא תוכל לנצח אפילו תחרות יריקת סמוחטות ברמה בינונית למרות שלכל ילד נתנייתי יש יתרון גנטי מולד. פה מתחיל עניין הכסף, התקציב והגיבוי הממלכתי/ממשלתי. ברגע שהכסף שלנו ילך למקום הנכון נוכל לדבר על מקום ריאלי. הילדים שלנו צריכים להתיישב יותר באירופה. צריך לשכור עבורם בית, עם רכבים, מכונאים ושאר תשתיות. ברגע שזה יתייצב, צמרת רוכבינו תתחרה יותר ברמות הגבוהות ותסתגל למהירויות הנהוגות שם. הצעירים יפגשו תנאי בוץ באופן תדיר יותר וקצב תחרותי חזק יותר מקצב הטיול שכרגע מספיק להם לנצחונות בסבב המקומי. השיפור שנראה שם ב-4 חודשים בין אפריל לאוגוסט, לאחר תקופת בסיס בחורף הישראלי הנוח יהיה עצום. אבל בשביל זה צריך תקציב, משמעת קבוצתית/נבחרתית ענפית, אסטרטגיה ודרך- נבחרת שכזו תצבור ניקוד מדינתי מספק כדי להיכנס למשחקים האולימפיים. שים לב מה עשה האיגוד הבריטי ב-DH, וולודרום ועכשיו גם בטור עם קבוצת SKY- זו תוצאה של תקציב ותוכנית ממשלתית למשך 10 !!! שנים. יש פה ת’כשרון, התנאים והיכולת- צריך רק כסף, אמונה, רוח גבית ותוכנית טובה שדובקים בה ולא מתחרטים באמצע…
יואב: טוב, אם אנחנו אמורים “לשלוח” את טובי רוכבינו ליורופה, זה צריך לצאת מאיזשהו כיס, לא? כרגע זה יוצא מכיסם המתדלדל של הרוכבים והוריהם. תכל’ס, הם היו מעדיפים שהילדים שלהם יבחרו ספורט קצת פחות כואב לכיס. אולי ריצה. מעניין כמה סטים של נעלי ריצה נכנסים בהרדטייל קרבון פול XTR? אם אנחנו רוצים שהם יבלו שם על תקציב הנבחרת/המדינה, צריך להכניס כאן בעלי עניין גדולים ומשמעותיים. נראה לי שזה יכול לבוא רק מיח”צון מסיבי, שצריך לבוא מסיקורים טלוויזיוניים ועיתונאים, ורעש גדול בתקשורת. או למשוך איכשהו ספונסרים חוץ-ענפיים. כמו, מכבי “אלקטרה” תל-אביב. אז כמו ששואלים: “איפה הכסף?”, ולמה אין לנו כזה?
אופיר: יש לנו קצת כאלה. עיין ערך רשימת תומכי הנבחרת והקבוצות הפרטיות בארץ. זה לא בהיקפים מספקים כי הענף עדיין לא מצא את הדרך הנאותה והכלכלית להחזיר לתומכים את השקעתם, כלומר לעצב את דעת הקהל בדרך שתהיה כדאית ובהתאמה לגובה ההשקעה בספורטאי. כשלברון ג’יימס חתם על חוזה ה-90 מליון $ עם “נייקי”, היה ברור לשני הצדדים שהעסקה משתלמת.
יואב: אוקיי, כסף גדול אין, אז למה גם אין אצלנו קהל? למה אף אחד לא בא לצפות בתחרויות, לעודד, לשתות בירה קרירה ב-0730 בבוקר? למה הקהל היחיד בתחרויות מורכב ממשפחות הרוכבים, וממאמני הקבוצות, שעסוקים גם בהגשת בקבוקי מים לרוכבים? איך יוצרים עניין לענף המרתק הזה, או איך הופכים אותו לשווה שעת פריים-טיים בערוץ הספורט?
אופיר: לא יודע וזה ממש מחרפן אותי גם. אולי צריך לצלם טוב יותר ולהקרין על מסך גדול באיזור מוצל?
יואב: טוב, אז מה עוד אפשר לעשות? אולי נתאמן ממש חזק? בכל אופן, דיברתי קודם על בוני המסלולים שלנו. יש איזושהי מגמה בשנים האחרונות, לייצר מסלולי אליפות קשים ומאתגרים במיוחד, כחלק מהמאמצים להשתוות למסלולי האליפות האירופאיים. הנה, המסלול של האליפות השנה הוא טכני לאללה. אני רואה איך חבר’ה עם אופני שש אינץ’ ומוט כסא מתכוונן שוברים עליו את השיניים…אולי באמת כדאי לנו לתת דגש על טכניקה? הרי לאמן יכולות פיזיולוגיות ומנטליות אנחנו, וכולם, כבר יודעים. אולי בטכניקה טמון היתרון?
אופיר: אימון ממש חזק? זה לא הקטע. צריך להתאמן חדשני, ממוקד ונכון – לא באטרף. נינו שורטר (אלוף עולם ומוביל סבב הגביע העלמי) לא עובר את רף 20 שעות האימון השבועית – זה לא אטרף למקצוען – השעות הללו נכנסות ל-3 אימונים ביום ואף אחד מהם לא עולה על 3 וחצי שעות. תמיד יהיה כלול ביניהם גם אימון ריצה (בדאונהיל!!!), כוח, פילאטיס, יוגה ועבודה פלאומטרית- החבר’ה שלנו עוד לא נחשפו עד הסוף לרמות הללו, גם אם ישנה קפיצה במתודיקה של האימון לפי וואטים בארץ.
לעניין הטכניקה- תמיד אפשר להתקדם ואתה צודק בהחלט למרות שזה לא בהכרח עקב אכילס שלנו. השיכוך המלא שמגיע כיום גם על זוגות אופניים קלילים שלא עוברים ביום רע את ה-9 וחצי קילו, עושים לנו חיים קלים בצמצום הפערים הטכניים וכך גם גלגלי ה-29′ וה-27.5′.
הטכניקה שלנו נדפקת בתנאי חורף קיצוניים- אין לנו מספיק שעות טיסה בתנאים שכאלה (להוציא את שלומי) וכשמגיעה תחרות גדולה, בה הושקעו תקציבים, הושכרו רכבים, הוזמנו טיסות וחדרי מלון, אך נפל משמיים יום חורפי, מה שקורה די בקלות בגולה, כל הציפיות ואיכויות הביצוע יורדות לטמיון, כי הקרקע נשמטת מתחת לגלגלי רוכבינו, תרתי משמע.
יואב: ובעניין המסלולים באמת, אם נחזור רגע למעגל הקהל-רייטינג-כסף, אולי נאמץ מתכונת סטייל מירוצי SHORT TRACK, או סייקלוקרוס – הקפה קצרה יחסית, על תא שטח קטן ומרוכז, שניתן לראות את המסלול והרוכבים בכל נקודה, מבלי לזוז יותר מדי, או לטפס גבעות בחום? ואגב חום, למה עונת התחרויות שלנו מגיעה לשיאה בפאקינג סוף יולי? למה לא להתחרות במהלך העונה הנעימה – נובמבר עד מאי, נגיד?
אופיר: תא שטח קטן, בהחלט ירכז יותר קהל וייתן יותר אנרגיה ו-ווייב. בעולם מוסיפים בקטעים כאלה גם טריבונות/יציעים כדי לרכז את כולם. כרגע זה מרגיש כמו אוברקיל על הענף הגוסס שלנו.
אין ספק שעונה מנובמבר עד מאי מתאימה יותר לארצינו ויש בה משהו כיפי ומתאים. צריך רק לקחת בחשבון שאנחנו עדיין לא בינת ג’בל , אלא עובדים תחת אירגון האופניים העולמי -U.C.I, מה שמצריך אותנו לכמה תיאומי תאריכים כמו: אליפות כביש בסופ”ש השלישי של יוני, אליפות אירופה ב-XC בשבוע הראשון של יוני, אליפות עולם ב-31 לאוגוסט ושאר התקלות – אולי אם דני רופ יחתום לך פה ופה, ותוכל לבקש שיכריזו עלינו כעל שלוחה של סהרה…
ונעבור לסיקור התחרות – מה בסוף היה שם?
אליפות ישראל השנה נערכה בצל הטרגדיה המשפחתית/לאומית עם לכתו בטרם עת של גיורא צחור. חברי מועדון CCC, שלא היו אמורים להיות חלק מצוות ההפקה, שינסו מותניים, חברו למחלקת הספורט של מגידו ומנהלה, יובל גולן, ולאנשי קיבוץ משמר העמק והרימו אירוע יפה, נעים, שהכיל כמות צופים, הורים, אוהלי קבוצות ושאר מלווים, בקלות ונועם.
בקטגוריית העלית, הדובדבן שעל הקצפת- התרחש כצפוי, וכרגיל, הקרב רותם Vs שלומי- השניים רכבו ביחד עד לאמצע ההקפה השנייה (מתוך 5), ואז שלומי תוקף, ומתייצב על פער שנע בין 12-20 שניות לאורך כל יתרת המירוץ. זהו תרחיש שטרם נצפה במחוזותינו, לאורך היריבות הספורטיבית ארוכת השנים בין השניים. שלומי לא הפסיק ללחוץ מחד, ורותם חיפש (לשווא) להתייצב ולמצוא קצב שיאפשר לו לנגוס בהפרש היציב של שלומי ממנו. עונת 2012 הסתיימה כששלומי מסיים ראשון בפער של למעלה מחצי דקה, זוכה בחלצה בפעם השנייה בגילאי הבוגרים, ויוצא בראש מורם לשלב ההכנה שלו, לקראת אליפות העולם באוסטריה בקיץ. את המקום השלישי תפס רועי גולדשטיין (שזוהי עונתו הראשונה בבוגרים, בה סיים על הפודיום בכל אליפויות ישראל בהרים ובשטח), בפער של 10 דק’ לערך מההגמוניה התימנית שבצמרת. אליעד דניאל לא הצליח לתת לו פייט על המקום בפודיום, כבר מהפתיחה.
אצל המין היפה, יובל בר זיו הצעירה פורשת די מוקדם מהמירוץ לאחר שכבר בסיום ההקפה הראשונה, לא נראה היה שהיא עומדת בקצבים של ענבר רונן ונגה כורם. ובקרב בין השתיים הללו, תקיפות של הגברת הראשונה, עזרו לה מהר מאוד להתנתק מנגה ולהשיב לעצמה ולקיבוץ המארח את חולצת האלופה עם נצחון, בפער של למעלה מ-2 וחצי דקות. נגה, שחזרה ממחלה ארוכה, תמשיך להתאושש עד ליריית הפתיחה לאליפות העולם. ד”ר עידית שוב הייתה שם כדי ללקט לעצמה גביע נוסף מדוכן המנצחים של אליפויות ישראל.
בנוער- עומר שובי מפתיע (לפחות אותי) וגובר על בן קבוצתו גיא ניב. לאחר שרכבו בצוותא במשך 2 הקפות, ברח עומר בהקפה השלישית. גיא ניב לא הצליח לענות על התקפה זו ומסיים שני. את הפודיום משלים עמית קריספל, אף הוא מטימשגב.
בג’וניורס בנות, מגאן בלצר אשר שלטה בקטגוריה במשך העונה ביד רמה, נכנעת לבעיה מכנית, רצה הקפה שלמה כדי להחליף שרשרת ומאבדת את התואר למורן תל-פז, אשר ידעה להיות במקום הנכון על מנת להביא את התואר למועדון המקומי.
בקדטים, לוקח עומר גולדשטיין מטימשגב את התואר בקלות, אחריו ים פוליאק מ- CCC ואת הפודיום סוגר אורי לאוציני מחיפה. בקדטיות, אור מקייטן שולטת אבסולוטית במסלול המוטרף, בגבהים ובקושי ומנצחת בקלות את המקצה. במקומות ה-2 וה-3 נציגות מכובדת לטים 500 וואט עם סתיו גינת ונורית אנגלמאיר.
כפי ששמתם לב בכל פינה בארץ – שרר בשבת חום מוטרף, ולמרות שעת הזינוק המוקדמת, נאלצו הרוכבים לתפקד בתנאים קיצוניים. כאן מגיע הכבוד למקצה הפרו והמאסטרס פרו אשר זינקו למסלול העלית הטכני כל כך, ורכבו מצוין על מסלול מלא ברוכבי עלית משלל גילאים ומינים. את המאסטרס פרו ניצח ניל אובראיין ואחריו חיים דיין (טים אורבאה) ואליוט שרמן (מאסטרס חיפה). בפרו הצעירים, ניצח איתי בירנבוים הנצחי, ואחריו בן קבוצתו (בשביל האופניים בגליל), אסף צור. את המקום השלישי, ברכיבה אדירה, השלים רז דנא מאשכולות.
ובשביל הריספקט
אפרוחיות – שחר פרידלנדר, עמק האושר.
אפרוחים – איתן לוי, TNT גליל עליון.
קטקטיות – נגה רונן, עמק האושר.
קטקטים – יונתן ברנשטיין, עמק האושר.
בוגרים – איתמר דשא, עצמאי.
ילדות – נעמה נוימן, טימישגב.
ילדים – תומר זלצמן, טימישגב.
נשים 30+ – איילת ניר, וילייר מומנטום.
מסטרס 30+ – אנריקה שטרמר, אסא טכניון.
מסטרס 40+ – יוני רייש, עצמאי.
מסטרס 50+ – קובי פורת, מסטרס חיפה.