תרמילאי האופניים בדרכים של אמריקה זוכים להרבה כבוד ויחס, יותר מהאופנוענים, מהנהגים, מהקמפרים ומכל קהילה אחרת של עוברי דרך. כמעט כל אחד שחולף על פני מנפנף לי או מצפצף לי, זוקר אגודל לאות לייק, או עוצר, אומר שלום ומתעניין. אולי זה בגלל שכולם מודעים למרחקים הענקיים ולקושי, ומעריכים את המאמץ. ומכל רוכבי האופניים מעמדי אפילו יותר מכובד, כי אני ישראלי. אנשים פה מעריצים את ישראל ורואים בה ידידת אמת יחידה בעולם של ארצות הברית, ושונאים את אובמה על שהוא מסתכסך עם ישראל. כל אחד מחייך אלי, מוכן לעזור, לתת הנחה, טרמפ, ארוחה או אירוח במידת האפשר, ואני מרגיש ממש כמו נסיך!
כתב וצילם: קובי אשל
גם אני אוהב את האמריקאים, למרות שיחסית לישראלים הם די בוקים סך הכל. ההומור שלהם יבש כמו פייר-ווד, אבל לפעמים אפשר לתפוס איתם ראש והם כל כך מצחיקים, שאני נגנב מהם לגמרי (והם ממני). אני מוצא שהאמריקאים הם נדיבים ומתחשבים, ואנשי שיחה מרתקים. על אף שהם קנאים מאוד לפרטיות שלהם, אם ניגשים אליהם יפה, הם מוכנים לפתוח את הדלת ואת הלב ולתת נשמה.
תופעה ידועה היא שכשנוסעים לארצות רחוקות שבהם אנשים מגזע אחר, סין, יפן, אפריקה או אפילו הודו, בתחילה הם נראים כולם תאומים זהים ולוקח זמן עד שמתחילים להבדיל אישית בין פרטים. באמריקה זה לא קרה לי. אולי כי האמריקאים ואני פחות או יותר בני אותו הגזע, ואולי מפני שאמריקה היא בליל מטורף של גזעים ומינים. ועם זאת לכולם נוהגים בסיסיים זהים, שפה אחת ואותם מחוות ונימוסים.
כך קרה שמהר מאוד התחלתי להבחין בין קהילות שונות בדרכים של אמריקה, שהיא ארץ שכולה דרכים, להכיר את מנהגיהם ולחבב אותם. ומכולם, הכי אני אוהב את הקמפרים.
הקמפרים
יש להם מובייל הום – בית נוסע, המכונה באמריקאית RV (ראשי תיבות של “רה-קריאיישן וויהיקל”, רכב התחדשות או התרעננות), שהוא דירת פאר משוכללת בתוך אוטובוס, או “קמפר” שזה אותו הדבר רק יותר קטן ומורכב על טנדר. בחופשות הם עולים על ה RV ונוסעים אלפי מיילים כדי לחנות ב RV PARK, שנקרא גם קמפ-גראונד, לקנות מהקמפ הוסט (מנהל המחנה) פייר ווד, ולהדליק מדורה שנקראת קמפ פייר. לרוב האתרים האלה יש חלקת דשא המיועדת לאוהלים, ואני מצאתי שאלו המקומות שהכי נוח לי לחנות בהם. זה זול, יש מקלחות מדוגמות, יש וואי פאי, ויש שקט ושלווה.
היער הטבוע בילוסטון
פרד
הוא עמד עם האוטובוס שלו בכניסה לקמפ, והלך ברגל לחפש מקום חנייה טוב. כשעבר ליד האוהל שלי, הצעתי לו מקום בהתחשב בצל ובכיוון הרוח, ומייד הוא אמר אוקיי, שמור לי על המקום, זה בדיוק מה שחפשתי, נהיה שכנים הלילה. וכך התחילו יחסינו. פרד הוא בדיוק בגילי, גיאולוג במקצועו, אלמן וגר באוטובוס שלו ב 12 השנים האחרונות. על אף שהוא טרח זקן, יש בו משהו היפי-עם-פרח-על-הפיפי, או בקיצור יציר הסבנטיז העליזים, בדיוק כמוני.
מצאנו שפה משותפת. גם הוא, כמוני, מתבונן וחוקר את העולם. שוחחנו שעות על מצב הכדור ודננו בתמורות המתחוללות בו, בפוליטיקה גלובלית, בתרבויות נעלמות ובנדידת העמים. כשנפרדנו בבוקר, החלפנו בדקדקנות כתובות ואימיילים, כי היה ברור השיחה שלנו רק החלה…
פרד
באותו היום, בשעת אחר צהריים, עשרות מיילים מזרחה משם, כשאני מדווש והזיעה ניגרת על עיניי עצרה פתאום מכונית על השוליים הצרים לפניי ואיש יצא מימנה ונפנף לי. נפנפתי חזרה והמשכתי. פתאום אני שומע “קובי” מאחור ומיד ידעתי שזה ידידי פרד. עמדנו שעה ארוכה על השול הצר, כמעט נדרסים ע”י המשאיות החולפות, והשיחה נמשכה מהיכן שהפסיקה….
מסיבת הדודניות
הרוח הכתה בי וכבר לא היה לי כוח, ראיתי את הקמפ הזה ועצרתי. זה היה במישור הרוחות. כשנגשתי לחדר הכביסה ישבה שם אישה מבוגרת ועדיין יפה, עם קערה גדולה של מטבעות על בירכיה. היא קמה והנחתה אותי איך לתפעל את המכונות הישנות ופרטה לי דולרים למטבעות, ואז שאלה: “זה אתה עם האופניים? אני לא מבינה, לא כואבות לך הרגליים? איך בכלל הגעת לכאן? אגב, שמי מרי.” והשיחה החלה. בשלב מסוים העברנו את הכבסים למייבש, וחזרנו לשבת ולברבר.
מרי
סוזי
אחר כך היא באה לשאול אם אני צריך משהו, ויותר מאוחר שוב באה ואמרה שהיא והדודניות שלה עורכות הלילה מסיבת ברבקיו ווירטואלית כי אין להן צלעות חזיר, אבל יהיה קמפ פייר, ויין וויסקי יש ויש, ואני מוזמן כאורח הכבוד. התלבשתי יפה (גינס וטישרט בלויים שהרגע כובסו) ובאתי. מרי (65( הציגה את האחיניות שלה סוזי (63) וג’ולי (58( אחרי שנים ארוכות של נתק ולכבוד יציאתן לפנסיה של מרי וסוזי וגירושיה של ג’ולי הן לקחו את הקמפר של בעלה (בהליכים) של ג’ולי ויצאו לסיבוב למשך הקיץ. הן רבות, בוכות, מתחבקות ואוהבות, ולא רוצות שזה יגמר. הן נתנו לי כוס גדולה עם בורבון על הקרח ואני פתחתי את הג’ורה, והסברתי להן איך הארץ החפשית שלהן בכלל לא חפשית, ואיך הם צרי אופק שמעולם לא בקרו בשום ארץ אחרת והן חייבות לבקר באירופה כדי להבין את העולם, ושכיבוש המערב שלהם זה ג’נוסייד לאינדיאנים… ואז הגיע טרי, החלילן החרש מהקמפר הסמוך שחש את הוויברציות של החליל בשפתיים וכך הוא מנגן עם שקית גדולה מלאה בריב-צ’ופס ואמר שהוא רואה שאין פה מה לאכול וזה לא מסיבה בלי צלעות. ואני קמתי עם הבורבון בראש והתחלתי לסדר את הגחלים לקראת השמחה, וכשכבר הייתי מפוצץ מצלעות צלויות ולא מבדיל בין שמים לארץ מהבורבון הן חיבקו אותי אחת אחת ואמרו לי לך לישון, כי מחר שוב תכה בך הרוח…
יו יזראליז, יו אר אמייזינג!
יורם – שהתחיל חודש אחרי ולקח לו שלושה שבועות להשיג אותי – ואני התנחלנו בקמפ בילוסטון, ולידנו היה בחור הולנדי נחמד שבא לחלוק איתנו שולחן. קיטרנו על האוכל האמריקאי העלוב, על החוסר בירקות ועל הקפה המזוויע, וההולנדי ממש נפלו פניו מרוב יאוש, ומיד ידעתי מה הוא צריך. שלפתי את הגזייה ואת המקינטה הקטנה שלי והכנתי לו אספרסו איטלקי אמיתי. באמת קשה לתאר עד כמה הוא נהנה מהקפה ואורו עיניו. אחר כך רצינו להדליק קמפ פייר, ויורם גרר גזע ענק וחרוך שאיש טרם הצליח להדליק אותו והקמפ הוסט אמר במומחיות שהגזע הזה לא ידלק, ובעבודת מומחה דקדקנית וסבלנית הגזע בער גם בער לקול תשואותיו של ההולנדי (אני קצת זילזלתי – כולה ישראלי עקשן ורברבן). ואז ההולנדי הביא את האופניים שלו וסיפר שההילוכים הקידמיים לא עוברים לו והוא נקרע בעליות, והוא חושב להגיע לאיזה חנות אופניים ולהחליף את הכבל, או את המעביר הקדמי, או את כל הקראנק… יורם אמר תן לראות, שלף מברג ותוך שאני וההולנדי מרימים את הגלגל האחורי כיוון את המגבילים במומחיות אדירה, ותוך שתי דקות הכל היה תקין! (הפעם פחות זלזלתי, הוא באמת עשה את זה יפה)
ההולנדי קפץ באוויר משימחה “יו יזראליז, יו אר רילי אמייזנג!” אמר לי, והצטער שהוא בכיוון ההפוך ולא ממשיך איתנו.
נכון. כנראה שבאמת יש בנו הישראלים משהו.
יורם והקמפ פייר
מישור הרוחות
אחרי ילוסטון והטיטניקות הגדולות, נמאס לי לחלוטין מהמסלולים השחוקים והיקרים האלה ומהמולת התיירים ושקשוק המצלמות, והתחיל לדגדג לי לסטות מהמסלול. כבר ימים שאנחנו בגבהים של 2400 – 2600 מטר, ושוב זה חוזר: מעל קו ה 2400 הריאות הדפוקות שלי לא מתפקדות ואני מתנשף כמו כלבלב, ולפנינו פס בגובה 3750 מטר. ישבתי על המפה, ובעזרת רמז מאחד הטוררים מצאתי נתיב דרומי יותר שעוקף את הרכס ולא עובר את קו ה 2400. יותר ארוך, אבל יותר מתון. תיאורטית לפחות. אמרתי שלום לטראנס אמריקה הרשמי ויצאתי לדרך משלי. היומיים הראשונים עברו יפה, לאורך נהרות שוצפים, ובתוך קניונים, וטיפסתי עד לפס שלאחריו לא גולשים לעמק הבא, אלא הגעתי למישור גבוה ואינסופי, 2300 מטר, מדבר ציה. לא עץ, לא בית, אפילו לא איזה אנטנה באופק לתלות בה עיניים. כלום. רק שמש ורוח. והרוח דרומית וקבועה כל היום, כל יום, עשרים קשר, שזה קרוב ל 40 קמ”ש, השמש קופחת וחם מאוד, והרוח קרה וחודרת – קר וחם באותו הזמן. ומאחר שהכביש הולך דרום מזרחה הרוח בשבילי היא חצי פנים חצי צד, גם עוצרת אותי ואני נלחם על כל פדל גם מעיפה אותי למרכז הכביש. מלחמה. זה נמשך כבר היום השלישי ובמקום לחשב קווי גובה אני מוצא את עצמי מחשב את כיוון הכביש ביחס לרוח…
אמיגוס
היום לקחתי איזה דרך צדדית שיש בה יותר עליות אבל יורדת קצת מהרוח, וזה אכן הקל עלי והגעתי יחסית מוקדם לרוק ספרינגס, עיר תעשייתית גדולה יחסית, וכדי להיות קרוב ליציאה מהעיר לקראת מחר הגעתי לשכונת העוני של העיר, כן, גם באמריקה יש כאלו, והתנחלתי במוטל זול של סינים שמלא באמיגוס מקסיקנים, וכולם התאספו סביבי וכל אחד הביא לי תשר: זה שקית עם טאקוס, זה כוס וויסקי, זאת הביאה לי שקית עם עשבים למזל, והסינים מתרוצצים לארגן לי מנורת לילה ושהמאוורר יעבוד, ואני יושב על השולחן הרעוע מול המאוורר ולאור המנורה וכותב את המילים האלה, ואין מה לרחם עלי – נוח לי כאן ואני בין חברים, ואני עושה בדיוק מה שאני הכי אוהב, רוכב וכותב.
מאת: קובי אשל
קובי אשל – רוכב שטח, מוביל טיולים ונווט, בייקפקר, טורר וסתם רוכב. קובי חובב דרכים ומפות, טיולים ומסעות, הוגה והוזה בלי בושה ואספן צלקות אובססיבי. קובי טוען שטיול בלי אלמנט של הרפתקה הוא רק אימון, וכשמעצבנים אותו הוא מאיים לעלות על האופניים, לרכוב אל האופק ולא לחזור לעולם.