זה מוזר. אני אני נמצא בקמפ נטוש, הלילה יורד והאפלה עוטפת הכל. אני לא מדליק פנס, נותן לעיניים להסתגל לחושך. רק אני כאן, אני והעשב. 50 מטר ממני זורם לו נחל קטן שבו עשיתי חצי מקלחת, ובאורח פלא מצאתי במתחם המוזנח תקע עם חשמל. יש לי אוהל שהוא בית, יש לי גזייה ועליה בישלתי אורז עם שעועית וגם טרחתי והכנתי סלט. פתאום אני מרגיש התרוממות רוח אדירה. לא מצליח לחשוב מה רע, מה לא בסדר, מה אני רוצה ואין לי. אין, אין דבר כזה.
מאת: קובי אשל
רכבתי היום 35 מייל של רולינג הילס מטורפים, והעיר נמצאת עוד 15 מייל קדימה. ראיתי שלט “באר וקמפגראונד”, נכנסתי. בפנים מוזגת, קאובוי מזדקן ובחורה. שאלתי אם אפשר לחנות כאן. התחילה מבוכה. המוזגת והאישה הסתכלו על הגבר, והוא התחיל להגיד לא יודע, לא קצרתי את העשב. הייתה לנו הצפה. אבל אם הוא רוצה להקים אוהל שיקים. אמרתי בסדר, כמה? המוזגת בדקה במחירון ואמרה 15. הקאובוי אמר אני לא יגבה ממנו 15, עשר יספיק. אבל שיראה את המקום קודם. הלכתי ועשיתי סיבוב בשטח. בשום אופן לא בא לי עכשיו על עוד 15 מייל של עליות מטורפות. כשחזרתי היא החזירה לי את העשיריה. אני לא הולך לגבות ממנו, אמר הקאובוי, לא קצרתי את העשב, המקום מוזנח. הוא היה כל כך נבוך, שדיבר עם המוזגת ולא ישירות אלי. עכשיו, כשכמעט חושך, באה המוזגת עם פחית בירה ושני בקבוקי מים. אנחנו לא רוצים כסף, אמרה, לילה טוב.
קצת על תרמילאות אופניים באמריקה:
בארצות הברית אופניים הם כלי רכב. מותר להם לנוע בכביש, בכל כביש או דרך שמכונית נוסעת בו, אסור לנוע על מדרכות ושבילים להולכי רגל. הנהגים מחויבים לאפשר לרוכבים לנוע, ולעקוף רק במרחק 3 רגל לפחות. הרוכבים מופנים בדרך כלל לכבישים משניים שנקראים ‘קאונטי רוד’ והמסלולים הגדולים חוצי אמריקה הם למעשה שרשור של כבישים כאלה. מלבד במרכזי הערים הגדולות, כמעט שאין מסלולים או דרכים סלולות ייעודיות לאופניים כמו באירופה. הכבישים, גם הנידחים והצדדיים ביותר משובחים ומתוחזקים, ואפשר לרכוב עליהם עם צמיגי כביש צרים ללא כל בעיה.
קשה לתפוס עד כמה המרחקים בארצות הברית הם עצומים
לעתים נדמה שלכביש שאתה רוכב בו אין בכלל סוף, ואתה רוכב באותו נוף, ללא כל שינוי ימים על ימים. גם המרחקים בין היישובים גדולים לעין ערוך מכל מה שאנחנו מכירים בארץ או באירופה, ואין ספק שאחת המשימות של המסע הזה היא להסתגל למרחקים האלה. זו רכיבה אפית, סזיפית מאין כמוה.
קמפינג
ככלל, אסור להקים אוהל בשום מקום מלבד במקומות המיועדים לכך, והם: RV Park ו – Campgraund שיכולים להיות פרטיים או ציבוריים ומחייבים בתשלום (בדרך כלל בין 6 ל 20 דולר), או בפארק לאומי, פארק עירוני – city park, או ביער לאומי (נשיונל פורסט) במקומות המסומנים לכך.
כשאתה חונה בנשיונל פורסט אתה חייב להודיע לריינג’ר על כך, ואם אתה חונה בסיטי פארק אתה צריך להודיע לשריף, מפני שאתה באחריותו. הוא גם ינחה אותך איפה בדיוק לחנות ואיפה למצוא מים, חשמל ושירותים. אם אתה חונה בר בשטח אתה חייב להסתתר היטב, מפני שאם יתפוס אותך ריינג’ר או שוטר, הוא עשוי להטיל עליך קנס ענקי ואף לגרש אותך מהמדינה.
לתרמילאי האופניים יש פריבילגיות מיוחדות
כל תחנת ריינג’רים תארח אותך ללילה או תאפשר לך להקים את האוהל בחצר התחנה ולהשתמש בשירותים, כל תחנת כיבוי אש כנ”ל. חלק גדול מהכנסיות – ויש המון – ישמחו לארח תרמילאי אופניים וכמה מהן ממש מפרסמות את זה. זו מסורת מימי כיבוש המערב, כשתחנות ריינג’רים היו מבצר מבודד בארץ עוינת מלאה אינדיאנים וכנסייה או מיסיון היו אי של ציווליזציה בלב הישימון, שרוכב בודד על סוס יכול היה למצוא בו מקלט ללילה ואספקה לדרך. היום אלו תרמילאי האופניים שזקוקים למקלט – והמסורת נמשכת… ואם נתקעת בעיר ואין לך מקום לינה, אתה הולך לשריף והוא מחויב למצוא לך פתרון. אם אין משהו אחר, זה יכול להיות גם במשרד שלו או בחצר התחנה.
מוטלים
אפשרות אחרת להעביר לילה היא המוטלים. המבנה האופייני של מוטל הוא חד קומתי ארוך עם אכסדרה לכל האורך וצמוד למגרש החנייה, כך שלכל חדר יש חנייה ממש מול הדלת. זה נוח מאוד לסייקליסט, לא צריך לסחוב הכל לקומות עליונות, להידחק למעליות צרות עם מיליון חפצים או בכלל לעבור בלובי. לא צריך אפילו לפרק כלום – אתה מתגלגל עם האופניים כמו שהם ישר לתוך החדר, שבדרך כלל גדול מספיק, משעין אותם איפשהו וממשיך ישר אל המקלחת. אני מוצא שהמוטלים בדרך כלל חביבים ונוחים, אלא שזה לא זול: 45-60$ בעיירות הקטנות, ועד 150$ ויותר ללילה בערים גדולות או באזורי תיירות. אני, כמו רוב הסייקליסטים שפגשתי, נכנס למוטל אחת לכמה ימים או שבוע, כשאני עייף או מטונף במיוחד.
בכל מקרה, אין שום אפשרות לעשות את המסע הזה בלי אוהל וציוד קמפינג מלא, כי בהרבה מקרים לא תמצא מוטל או לא תגיע אליו. צריך אולי לציין כאן שניתן לשכור שירותי ליווי ותמיכה שיעבירו לכם את הציוד ממוטל למוטל, יספקו תמיכה טכנית ואספקה וכל מה שתשלמו עבורו. זה כמובן עסק יקר. יש גם לא מעט רוכבים אמריקאים שנתמכים ע”י בן משפחה עם רכב, אבל אנחנו עוסקים כאן ברוכבים עצמאיים ללא תמיכה חיצונית, שהם הרוב המוחלט של הרוכבים שפגשתי.
האקלים ומזג האוויר
האקלים כמובן משתנה בהתאם לאזור: לאורך החוף הפסיפי האקלים ממוזג, לא מאוד חם ביום, קריר בלילה, ואתה יכול לצפות לגשם בכל זמן נתון. בהרים זה נעשה קיצוני יותר – לוהט ביום קר בלילה. ברמה המדברית של איידהו, וויומינג, חלק מקולרדו וחלק מקנזס, שגובהה בין 1800 ל 2500 מטר מזג האוויר פשוט משוגע. רגע השמש יוקדת באכזריות, ברגע הבא השמיים פתאום מתקדרים ורוח קרה מקפיאה אותך. המישורים האלה גם סחופי רוחות, שהן קבועות ודי חזקות, ונחלשות רק באשמורת הבוקר לכמה שעות. כיוון הרוח הוא בדרך כלל דרום מזרח. כלומר לרוכבים ממערב למזרח זו רוח פנים קשה ומתישה, שנמשכת פחות או יותר אלפיים מייל של רכיבה, כך שלפחות מבחינה זו עדיף לקחת את המסלול ממזרח למערב.
כשיורדים מהרוקי’ס אל המישור של מזרח קולורדו וקנזס, החום כבד והלחות בשמיים. אחת לכמה ימים יש סופת רעמים וברקים וגשם, וגם סופות טייפון עם רוחות מטורפות. הבעיה באזורים האלה שהאוכלוסייה דלה מאוד, ולא תמצא מחסה או אפילו צל לאורך מיילים רבים. כשמגיעים למיזורי היישובים רבים יותר וחלק מהדרך עוברת ביערות כך שאין בעיה של צל, אבל הלחות גבוהה מאוד – קרוב ל 100%, כמו ביער טרופי. כאן גם מתחילות גבעות שהולכות ונעשות תלולות והשיפועים מגיעים ל 20% ויותר. מתיש מאוד.
חוק זה חוק
האמריקאים, על אף היותם דיסקרטיים וקנאים לפרטיותם, הם מסבירי פנים לרוכבי אופניים, שמחים לעזור, לארח, ולייעץ. הם גאים בארצם, מעריצים את הרוכבים, ורוכב ישראלי זוכה להערכה מיוחדת. ככלל האמריקאים הם מנומסים מאוד, מחונכים מאוד, שומרי חוק ומקפידים על הכללים. החוק כל כך חזק פה והעונשים על הפרתו כל כך דרקוניים, שאף אמריקאי שפוי לא מעז לסטות מהדרך המוטווית לו ולו במעט. בכל מקום, לאן שלא תלך ואיפה שלא תביט, תמיד יפגוש אותך שלט המורה לך איך לנהוג, לאן לפנות מה לעשות, ובעיקר – מה לא לעשות. והאנשים כל כך מורגלים בזה, כל כך מחונכים לזה, שלא יעלה על דעתם להפר את ההוראה. הנה דוגמה:
בקולורדו רכבתי עם שני אמריקאים מבוגרים. זה היה בסוף שבוע, ודווח לנו שכל המוטלים מלאים ואין אתרי קמפינג בדרך שלנו. אין ברירה, אמרתי להם, נהיה חייבים לחנות בלילה בר בשטח – “אנחנו קוראים לזה ‘סטולב קמפינג'” אמרו לי בקריצה. עצרנו בסופרמרקט והצטיידנו במזון וכשהגיע הערב איתרנו חורשה נוחה לקמפינג כמה מאות מטרים רחוק מהכביש. ירדנו לדרך העפר, וכעבור עשרים מטר הם עצרו. מה קרה? הצביעו על שלט קטן ומאובק שלא הבחנתי בו “נו טרספסינג” (אין להשיג גבול). זה היה בשומקום, שום סימן לציביליזציה לא נראה בסביבה. “בסדר, אמרתי, אבל מי ידע? מי יראה? נראה לכם שאיזה שריף יעבור כאן? ירד במיוחד לדרך הזו וייסע אל הישימון חצי מייל כדי לבדוק אם מישהו חנה פה? אין לו פושעים יותר גדולים על הראש?” אוקיי, בהיסוס רב הם באו אחרי. מצאנו מקום נהדר בין העצים והתחלנו להתארגן, אבל שמתי לב שאחד מהם לא מקים את האוהל. מה קורה? “זה לא בסדר” הוא אמר, “זה חציית גבול”. השני בקול רועד: “אין לנו ברירה, לאן ניסע?” הראיתי להם שאין סיכוי שרואים משהו מהכביש. המשכנו בהקמה, אבל כל הומור או בדיחות הדעת הלכו מאיתנו. ניסיתי להפשיר את האווירה, להתבדח, לספר סיפורים – לא עזר. “אנחנו פה לא רגילים לעבור על החוק” אמרו לי, “אבל אתה בחור אמיץ עם המון ניסיון אז סומכים עליך”. פתאום הרגשתי כאילו אני אברהם לינקולן, או לפחות טרומפלדור. בבוקר כשפקחתי עיניים הם כבר היו ארוזים ומוכנים כמו חיילים. ניכר שלא עצמו עין כל הלילה.
אחרי חודשים שאני מדווש באמריקה, שאלתי את עצמי מה גורם לאומה הזו להיות כל כך חזקה, עשירה, סמן של סגנון חיים לעולם כולו. נדמה לי שזו השיטה. מה שנקרא “הסיסטם”. האמריקאי מנוהל ומנותב בכל היבט של חייו ובכל רגע ע”י מערכת מובנית ומשוכללת של חוקים נהלים והוראות, שבבסיסם “החוקה” המפורסמת. בזכותה הוא מרגיש חופשי במדינה חופשית, אך לאניות דעתי כל ארץ אחרת שבה ביקרתי חופשיה יותר, גם קירגיסטן, גם טורקיה. אני סבור שחופש הוא לפני הכל האפשרות לסטות מהכללים, לא לציית אוטומטית להוראות מלמעלה.
דרך חדשה
אני כותב את המילים האלה במלון נעים בעיר צ’סטר, אילינוי, שעל גדת נהר המיסיסיפי, וזוהי פרשת דרכים בשבילי. עשיתי כבר שלושה רבעים מהמסלול ונדמה לי שאם אמשיך במסלול “טראנס אמריקה” אחמיץ חלק חשוב ממהותה של הארץ הזו – החלק האורבני. הערים הגדולות, המפורסמות, שיא הציוויליזציה האנושית לא כלולות במסלול הזה. על כן, לאחר יממה של התלבטויות והתייעצויות עם יורם אפרים וחברו האמריקאי בארט שמקדימים אותי, אני פונה כעת לדרך משלי ללא מסלול מוכתב או מוכר, ללא סייקליסטים אחים לדרך, רק אני והסמרטר (סמארטפון שנראה כמו טרקטור) שלי. יהיו עכשיו פחות קמפים ועיירות רפאים, יותר מוטלים וכבישים סואנים. מקווה לסיים בניו יורק סיטי, יקח כמה שיקח. אף אחד לא מבטיח לי משהו אז גם אני לא מבטיח כלום. הישארו איתי, הרפתקאות חדשות בפתח!