איך היה? “היה אפי. כמו שצריך להיות. משהו קשה, שצריך להתכונן אליו כראוי, ושייזכר – גם בראש וגם ברגליים – להרבה זמן.”
ואם הייתי שואל אותך למחרת האירוע או בתוכו – היית עונה אחרת? “הייתי עונה לך שזה סיוט, שאני נקרע בין הרצון לרכוב ולגלות מה טומנים בחובם המסלולים, לבין הרצון לא לראות יותר אופניים לעולם.”
(מתוך שיחה קצרה עם יואב מאור, שמסכמת הייטב את פידבק הרוכבים שקיבלתי מקיה אפיק ישראל 2014 בכמעט כל השיחות שהיו לי על האירוע הזה…)
סרט הסיכום של קיה אפיק ישראל 2014:
“אני מרגיש שעוד מוקדם לסכם. אני עדיין בתוך זה: חושב, מתלבט על כל מני דברים. יש דברים שאני יודע שאני עומד לשנות. יש דברים שאני עומד לשפר” (גל צחור).
“…סה”כ אני מאוד שבע רצון. אם בשנה שעברה התמודדנו עם הגשם, הרי שהשנה קיבלנו התמודדות הפוכה. מזג האוויר משפיע על הרוכבים ועל האופי שלנו מאחורי הקלעים והניהול, על תחנות הרענון ועל העבודה על המסלולים במהלך הלילה. אמנם זה הפך את התחרות לקשה יותר, אבל הרוכבים עשו עבודה מדהימה. כל מי שחצה את קו הסיום הוא גיבור. התנאים היו לא פשוטים ואני יודע שהיו מסלולים קשים ומאתגרים כפי שתכננתי, אבל תנאי החום הקשים הוסיפו שתי דרגות קושי ועל כך שאפו גדול לרוכבים.”
“לקראת התחרות הייתי מאוד דרוך. אחרי ששנה שעברה היתה מאוד מוצלחת, רף הצפיות היה גבוה. תכננתי את התחרות והקמנו אותה בתוך הדריכות הזו ובתוך הרצון שלי לעשות מצוין, להיות מדויק, ולהיות ראוי לכך שזה יהיה מפעל הנצחה לאבא שלי, על הקריטריונים המחמירים שלו.
מבחינת תנאים ורמה של כפר התחרות, רמת סימון, רמת חשיבה על הפרטים והסקת מסקנות משנה שעברה, עשינו הכל. כמובן שבתור אירוע צעיר שבתוך שנתיים קפץ לסדר גודל כזה יש לנו מה להשתפר ומה ללמוד. לוקח זמן עד שאירוע בונה לעצמו את המסורת והתרבות שלו ומסביבו, אבל כל אבן שראינו צורך להפוך בדרך אל האירוע ב 2014, הפכנו. היום אני רואה עוד אבנים שאותם אני אהפוך בדרך ל 2015. אבנים נוספות יספקו לי הרוכבים.” (גל צחור).
אחד משני הספרדים שניצחו (צילום: אלון רון)
“היה הרבה יותר גדול, הרבה יותר דברים לנהל, הרבה יותר רוכבים” (גל צחור)
כל מי שדיברתי עמו שיבח את איכות הארגון. דברים כאלה לא רואים בארץ, והרמה עומדת עם הטופ העולמי. לני אנגלהרט, בד”כ רוכב כביש, כבר חצה את האלפים בלא מעט אירועים: “בתור אחד שעשה 9 פעמים את האלפים בתחרות, 6 פעמים טראנס אלפ, פעמיים Haute Root, ופעם אחת טראנס אוסטריה אני אומר לך שזו תחרות מהרמה הגבוהה בעולם. אני מקנא: הלוואי שהיה בענף הכביש מישהו עם היכולת המסורת והאמצעים שהיה מרים כזה דבר בארץ”.
יואב מאור, מאמן הכרמליטים שהגיע בפעם השנייה: “אין ספק שזה ה-אירוע של אופני ההרים בארץ. שנה שנייה וזה כבר בדרך להפוך למסורת. סטנדרט ההפקה, על כל הרבדים שלה, רק עלה מהפעם הקודמת. אין ספק שמישהו שם מיישם לקחים, לומד ומתקדם. מוריד את הכובע.”
התחרות הזו מאוד מסובכת. 90 אנשים שעובדים… מגה אירוע. 4 ימים:
- כפול רוכבים משנה שעברה: כ 500 רוכבים
- כ 30 רוכבים זרים, מתוכם 8 זוגות עיתונאים.
- 12% אחוז לא סיימו.
- סה”כ 3 זוגות לא עמדו ב Cutoff (בשנה שעברה היה זוג אחד).
- היו 4 פציעות משמעותיות – שבר בירך, מכת חום, תפרים בשפה, ברך.
- הראשונים רכבו במהירות ממוצעת של 23 קמ”ש.
- 65 מתנדבים.
- אנשי צוות: 30.
“צונמי” (צילום: אלון רון)
יש כמה קבוצות שעובדות במקביל:
- כפר התחרות – ההקמה, תפעול.
- ניהול סימון ופירוק המסלולים – תוך כדי סטייג’ מפרקים את הסטייג’ של אתמול ומסמנים את מה שיהיה מחר. עבודה על 100 ק”מ של סימון ברמה של אפיק ישראל זה אומר מהירות ממוצעת של שלושה קמ”ש. שלושה צוותים עובדים במקביל – כל אחד עושה 30 ק”מ בכעשר שעות. הם מראש עושים הכרת מסלול, לימודי שטח וכו’. בכל סטייג’ יש שלושה או ארבעה מנהלי מסלול שכל אחד מהם מומחה בקטע שלו.
- קבוצות מרשלים – היה מרשל כל 2.5 ק”מ בממוצע, כלומר כ 30 ביום. זה מבצע בפני עצמו לפזר אותם בשטח – אז יש מפזרי מרשלים, ואחרי כן גם אוספים אותם כמובן.
- יש שלושה צוותי פידזון בשטח ועוד אחד בכפר התחרות.
- אופנוענים – שלושה. אחד פותח ציר והוא מכיר את המסלולים בע”פ. נותן בטחון ומפנה – כבשים, מכוניות וכו’. בארבע בבוקר לפני הההזנקה בכל יום יוצאים לדרך לעבור על כל המסלול כדי לוודא שהוא תקין (כל יום נפגשנו ב 4:30 בכפר התחרות אחרי שהלכנו לישון אחרי חצות).
- צילום: שלושה צלמי וידאו + רכב ונהג לכל אחד, 4 צלמי סטילס, מסוק. השנה גם היה סיקור Online של קו הסיום. אחד היעדים ל 2015 הוא שכל אחד מהצלמים האלה יקושר online לבמאי ויהיה שידור של התחרות ב Live!
- אבטחה רפואית.
- רכבי חילוץ, רכבי מנהלה, רכבים ונהגים שמחכים לתפקיד…
המשמעות הכלכלית של זה היא משמעותית: “מעבר לשיפורים ולהפקת הלקחים והשיפור כנראה נאלץ להעלות מעט את המחירים של ההרשמה. מפעל כזה אינו יכול להתקיים לעד רק על תרומות ומתנדבים, יהיו שירותים שנאלץ לשלם עבורם, וזאת בראייה לעתיד, לשימור הרמה, ההמשכיות והיתכנות של כזה מפעל. המחירים חייבים להיות ריאליים בכדי לשמור על הרמה לאורך זמן יציבה וברמה גבוהה, וכמובן שאיננו יכולים להפסיד כסף.” אומר גל צחור.
סרט מהיום השני:
ברמת ההפקה גל מציין את הצוות והספונסרים: “יש שני נדבכים קריטיים – הצוות, ונותני חסות שהם הרבה יותר מנותני חסות כי הפרופורציות וקנה המידה שהחסויות שלהם נכנסו לתוך אפיק ישראל, זה משהו שלא נראה בענף האופניים: הם היו שותפים מהרגע הראשון. תחרות כזו עולה מאות רבות של אלפי שקלים – בלי קיה, טרק, רודי פרוג’קט, פאנקייר, רומח (אבטחה), הקיבוצניקים צפון (חברה שבונה מחלפים), DAA יבואנית שימנו ו PowerBar, סונטו, ואיתם הגופים לאומיים כמו מנהל הספורט, איגוד האופניים, מועצה איזורית מגידו, משרד התיירות, והפועל.
…”הצוות זה בעצם “סיירת-צוות”. אנשים ששבוע לא ישנו ועבדו כמו אריות. מה שהכי מדהים זה האופן שבו הם עבדו. כולם לבשו אותי. עטו את החזון שלי דרך האישיות שלהם על היכולות שלהם – עם אותה רמת רצון לדיוק, אותה מוטיבציה, להיטות, נדיבות, אהבה… הרגשתי אותם כזרוע שלי. ואנשים לא חייבים לעשות את זה! כולם הרגישו שקיה אפיק ישראל הוא שלהם. ככל שאתה יורד בפירמידה אמורה להיות הדלדלות, אבל לא – לדוגמא השומרים (של חברת רומח) באו אלי ואמרו לי “תדאג שאני יהיה פה בשנה הבאה!””.
“מה שהרוכבים עברו בפועל מעת ההרשמה ועד לחציית קו הסיום הוא בעיני הערכים והמורשת של גיורא צחור: נחישות, עמידה באתגרים מיוחדים, דבקות במשימה, רעות, דיוק מקצועיות וירידה לפרטים… על בסיס אותם ערכים כך מוקמת התחרות. עבורי הנצחת המורשת הזו של גיורא צחור זה חלק מהמנוע.”
בוקר היום השני (צילם: גיאחה)
“אנחנו כולנו אחרי צונמי. זה צונאמי.” (גל צחור)
החום הקיצוני, ותנאי הקרקע של סוף הקיץ יצרו את אופי התחרות השנה. ביום הראשון רותם ישי, שכנראה לא התאקלם עדיין בביקור מאיזור קריר בהרבה בארה”ב שם הוא חי בשנים האחרונות, חטף מכת חום והגיע מדדה אל קו הזינוק בהכרה מעורפלת. בוא נתאר רגע את המחזה הזה: זה מאוד מלחיץ ומאוד מפחיד. זה לא בנאדם שרוכב ומתעלף על קו הסיום ואז מעירים אותו בקלות יחסית – זה 100 מטרים אחרונים (אותם ראו כולם, וכנראה היו יותר עד לרגע הזה) של מחזה קשה לצפייה ומפחיד ברמה הקשה ביותר. זו סכנת חיים אמיתית.
גל: “היום הראשון היה עבורי קילר מרגע שרותם חצה את קו הסיום שני – כעבור 3:28 שעות והתמוטט על קו הסיום. הובלנו אותו למרפאה של כפר התחרות, עם חשש למכת חום. בדיוק באותו רגע צוותים שחיכו לקריאה הקימו שלוש תחנות רענון ניידות שהמטרה שלהן היתה לצנן רוכבים. הכל היה מוכן – ריינג’רים להקפצה עם מים עליהם, וריינג’רים נוספים שנסעו הפוך על המסלול לפגוש נוסעים שפספסו את ההקמה של הנקודות האלה ולסייע להם.
את רותם אני מכיר הרבה מאוד שנים, והמחזה של לראות אותו בהכרה חלקית, נתן למקרה הזה לחדור יותר עמוק. למזלנו הוא זינק למחרת והכל היה בסדר יחסית, והיו רגעים של דאגה אבל הסוף היה טוב.”
רוכב בבית היערן (צילם: גיאחה)
רמת הקושי הקיצונית הזו שנוצרה עקב החום מעלה את השאלה איפה הקו בין אירוע ספורטיבי, תחרות אופניים קשה וארוכה לבין מסלול גיבוש בהשראת גיבוש לשייטת? האם זה אמור להיות מסע של השרדות שבתוכו רק הקשוחים והחזקים ביותר מצליחים לסיים? באיזשהו מקום החום גרם לכך שהקושי היה אדיר לא רק לרוכבי המרתון הקבועים בישראל, אלא לחזקים ולקשוחים ביותר שמבינהם. התחושה שאתה אולי לא תסיים את האירוע שהתכוננת אליו חודשים, היא לא תחושה נעימה. יש כמה רוכבים שדיברתי איתם שפשוט לא רוצים לראות את האופניים להרבה זמן אחרי האירוע השנה.
“בחלקים לא מעטים של האפיק, כשהרמתי את הראש למעלה ב-12:00 בצהריים וראיתי עלייה בלתי נגמרת בשיפוע בלתי הגיוני מתקרבת אליי בצעדי ענק, הרגשתי שהאפיק רוצה לקחת, אבל לי אין כבר יותר מה לתת לו”. אומר אורי גרוס, רוכב אפיק מיומן שמאחוריו לא מעט רכיבות אנדיוראנס של 200 ק”מ.
מימין – אורי ניצן עם ניב קאל מוציאים בקושי חיוך אחרי הקטע השני המיתולוגי (צילם: גיאחה)
אורי ניצן, רכב עם ניב קאל – שניהם רוכבים חזקים ומיומנים שבאו מוכנים ובאו לתת פייט. היו בכל יום על השביל במוד של “אנחנו בתחרות”. הם הגיעו למקום ה 9 בקטגוריה ו 35 במיקום הכללי אחרי 16 שעות מצטברות: “מה שהפריע לי זה רק הזמן – העיתוי. העונה של אמצע ספטמבר. השיקולים מובנים (חגים, גשם וכו’), אבל כזו תחרות באמצע ספטמבר – משמעותה שמקבלים תנאי שטח שבהם השטח הוא במצב הכי גרוע: הכי יבש, הכי מדורדר, הכי פודרה. זה הפך את כל הרכיבה הזו להרבה יותר קשה. לעשות את אותם מסלולים וימים באותם שעות בסוף ספטמבר או אמצע אוקטובר זו היתה חוויה אחרת.
…מבחינת הרכיבה – היה מאוד קשה, אבל אני חושב שזה היה קשה ברמה שצריך להיות- זה צריך להיות אפיק קשה ומאתגר. צריך לגמור כל יום בתחושה של “היה מטורף ומדהים”.
יואב מאור: “התאריך השנה היה יותר כמו סוף הקיץ, מאשר תחילת החורף. זה השפיע בכמה רמות, בין אם בהכנה שהתרחשה ביולי-אוגוסט, בשיא החום, ובין אם במהלך האירוע – החל מהשעה 1030 פשוט היה חום נוראי. אם אתה ספרדי צנום, שמסיים סטייג’ בארבע שעות – זה נחמד. אם אתה יתר המשתתפים – קצת פחות…
אם האירוע היה מתקיים (כמו שנה שעברה) חודש קדימה – היה פחות קשה. החום שיחק תפקיד משמעותי בקושי. אני חייב לציין לזכות את עירנות ההפקה, בהצבת נקודות מים נוספות, שלא במניין הפידינג זונ’ס. ברור שיש כל מיני שיקולים שאנחנו לא מודעים אליהם, שמשפיעים על התאריך הנבחר, אבל אם שואלים אותי – אני ממליץ על אוקטובר.” מסכם יואב מאור.
המסוק וטורי הרוכבים בבוקר הראשון (צילם: גיאחה)
התנהלות הרוכב – מרכיב קריטי בהצלחה באירוע ברמת הקושי הזו
גל צחור מדגיש – “זו תורה. יש סינדרום היום הראשון: אף אחד לא שומר על הגיים פלאן, כולם חזקים, רעננים, ויש את האדרנלין של הזינוק. אני מניח שבשנים הקרובות הרוכבים יגיעו עם יותר נסיון מצטבר ותורת ההשתתפות באפיק תתפזר יותר. אנשים יבואו יותר מוכנים וילמדו מהאנליים יותר – שבאים בצורה מתוכננת”.
אורי ניצן אומר שלמרות שהאימונים שלו היו גם הם בקיץ, והוא הגיע מוכן ומאוקלם לחום, התחרות הביאה את הכל לרמה שזה דרש ממנו המון חשיבה על ההתנהלות – של התזונה, המלחים, השתייה: “ביום הראשון לא ניהלתי את זה נכון, והייתי צריך לעשות חשיבה מחודשת ולהשקיע בזה וזה מאוד עזר ביומיים האחרונים.”
“…זה לא רק לשתות יותר: עברתי לאיזוטון שלי שאני שם בצורה מדודה ולא הסתמכתי על האיזוטון שמסרו מהתחרות. אם ביום הראשון אכלתי כל מה שחילקו בתחנות האכלה -סוכריות גומי, בייגלה, ובננות… ורכבתי כל הרכיבה עם תחושת בחילה נוראית, ובסוף הרכיבה התכווצו לי השרירים ולא הצלחתי ללכת אחריה כמעט, הרי שבימים הבאים עברתי לתזונה שמבוססת רק על הג’לים ועל סוכריות עם מלח וזה עזר! …הבעיה שאתה לא יודע מה אתה באמת מכניס, מה הכמויות.
הדבר החשוב ביותר היה להקפיד על המלחים. ברגע שאני לוקח ג’לים ארוזים, אני יודע כמה מלח אני צריך ולוקח את זה או קצת יותר: מקפיד על ג’לים בהתחלה פעם ב 45 דקות ובהמשך כל חצי שעה. בצורה כזו יש יותר שליטה, ובאמת ביום השני והשלישי זה עבד ולא היו לי התכווצויות. חייבים להיות מחושבים. בצ’ימיצ’ורי בדצבמר זה לא בעיה: דוחפים לפה וזה לא משנה, אבל פה ובחום הזה צריך לנהל את זה נכון.”
סרט מהיום השלישי:
Finisher is a winner
מדובר באחד המפעלים הכי יקרים ללבנו, רוכבי האנדיוראנס, שקמו בענף האופניים בשנים האחרונות ואנחנו רוצים שישגשג ויצליח. האירוע הזה קידם מאוד מאמנים שנהנו מחבר’ה ששכרו אותם לתוכניות אימון, קידם חנויות ויבואנים כשכ- 500 רוכבים העלו את רמת ההשקעה שלהם בציוד בחצי שנה האחרונה. הוא מקדם את הענף והוא חשוב לכולנו, ולכן אנחנו מקווים שהקושי הקיצוני הזה ייזכר ויילמד על ידי הרוכבים, והם יגיעו בשנה הבאה יותר מוכנים, יותר מרוסנים ביום הראשון, יותר מוכנים מבחינת צפיות והכנה לפני האירוע, ויראו בזה משהו שהוא כמו איירונמן מבחינת היקף ההכנה.
עם הזמן יגיעו יותר ויותר רוכבים מחו”ל לתחרות (השנה “צוק איתן” טיפה דפק את התוכניות האלה…). החברה מחו”ל מגיעים לארץ בלי שום צפייה לאופניים איכותיים בארץ – הם לא יודעים שיש אופניים בארץ וכרמת הצפיות כך רמת ההפתעה וההתלהבות. השנה הגיעו Bike Magazine, Pink Bike, SoloBici, והכתבות שלהם יבנו את האירוע כאירוע בינ”ל.
הרוכבים שמגיעים פוגשים את ישראל היפה. “הרמה של הרוכבים היא גבוהה והרמה של האנשים היא גבוהה. התרגשתי להסתובב שם..” אומר גל צחור. “…שמחתי מאוד שזה מה שהעיתונאים והרוכבים הזרים פוגש. חלק מהרצון שלי עם התחרות הזו הוא שבכל שנה יצאו מפה שגרירים שידברו על ישראל כמו שאנחנו מכירים אותה ואוהבים אותה: ישראל היפה, האנשים היפים, הנוף המהמם, ישראל שאפשר להתגאות בה. שיראו אותנו דרך הפריזמה הזו ולא רק דרך הפריזמה המדינית בטחונית.”
גל: “המשפט הזה (Finisher is a winner) קיבל משמעות: אצל רותם ישי המשחק השתנה ממשחק על ניצחון למשחק של לסיים. גם הזוג שסיים את היום ב 11:30 שעות, הם גיבורים עבורי.”
גל צחור בפתיחת התחרות (צילם: גיאחה)