חודש לפני אפיק ישראל אני מחליט לתת לחבורה בראש. אני לוקח את ה Canyon Lux – האופניים של גלית אשתי, כדי לדמות סטייג’ עם ארז, גיא ואדי. הבעיה היא הפרופורציות: גלית מדודה על האופניים והתנאי שלה הוא שאני לא מזיז שום דבר. אין לי בעיה עם זה אבל מה לעשות שאני יותר ארוך בידיים וקצר ברגליים? עם הגובה התמודדתי: קובי התקין לגברת מוט כיסא מתכוונן, אבל המרחק בין הכיסא לכידון התקצר ואתו אין הרבה מה לעשות כך שהידיים דיי מהר מגיבות בתחושה של נימול.
מאת: עזרא שהרבני
צילם: אילן ביגן
כבר בפריקה מהאוטו אל תוך הרכיבה אני מגלה שאין ברקסים, כלומר יש עדיין קדמי אבל האחורי מת. נו גלית, יש דרכים ראויות יותר לזכות בדמי הביטוח…. להפתעתי אני מתרגל במהירה ל 10*2. הסט מכסה כמעט את כל טווח ההילוכים ומאוד סלחני בהעברה, ואפילו הgrip shift הייחודי בידי, רק צריך לזכור לאיזה כיוון להוריד הילוכים.
האופניים בעליה אש, מגיבות ומטפסות שיגעון, אבל בירידה, מכת מדינה, הזווית השלילית (כידון נמוך מהכיסא בתנוחת רייסרים) ביחד עם המרחק הקצר בין הכיסא לכידון נותנים תחושה כמו נהיגה בפולסווגן טרנספורטר, ללא פרונט.
בעליה של אשתאול יובל מהפרק הקודם לא מזהה אותי מאחור וטוען שרזיתי, אנחנו ממש מתרגשים לקבל מחמאה מגבר, במיוחד בגלל שאנחנו לא מסוגלים לזהות אישה בהריון עד שהיא לא יולדת. אין לי ברקסים, אז אני נזכר ברוכב ותיק שאמר לי שכשאני רוצה לעצור להשתמש בקדמי בלבד, לרוב זה בסדר אבל באחת הירידות מעין יואל לגשר קובי, על האדום סיבוב חד לימין משולב בדרדרת טחונה עם אבנים גורם לי להעלם בפודרה ולהשאיר כמה רקמות מהפלאנק הימני שלי בשטח. הרבה אדרנלין של אחרי נפילה מלווה אותי להמשך הרכיבה, הכאבים כדינם של נפילות יגיעו אחר כך
ואכן בבוקר שאחרי התעוררתי כשכל צד ימין כואב – לא יודע אם בגלל הנפילה או בגלל משבר הרכבות של ביבי. 
אז איזה אופניים לקחת?
אם היה מותר על פי חוקי הפורמט הייתי מבקש מגל צחור ליווי עם טרקטורון ובסוף כל עליה הייתי מחליף את ה Lux ב Superfly כדי לרדת. אבל אי אפשר אז חזרנו לדילמה של מה לקחת לאפיק. בהנחה שבכל מסלול מעגלי הגובה המצטבר שווה לירידות, אז הגורם להשוואה הוא איפה מבלים יותר: בעליות או בירידות. לעלות חמש מאות מטר לוקח שעה, לרדת לוקח שליש מהזמן – נקודת זכות ל Lux.
עם ה Superfly אני דיסנדר טוב יותר, עם הLux אני מטפס יותר מוצלח. מאחר ואדי מטפס טוב, עם ה Lux הפערים בעליות מצטמצמים ואנחנו כזוג מטפסים ראש בראש. לסיכום כתוצאה מכל המשתנים האלה ה Lux יותר סוציאליות ולכן הן עדיפות לזוגיות עם אדי. השאלה היא מה זה יעשה לזוגיות הותיקה ההיא, כלומר זו שהשארנו בבית?
ההבדל בין סבל לקושי
אם אנחנו בתורת היחסות אז לאחרונה פוגשים בפייס פוסטים של רוכבים המתארים רכיבה קשה ועושים שימוש במילה סבל והטיותיה הרבות: סבל צרוף, סבל טהור, סבל בהתגלמותו ועוד. אוטומטית אנשים מתייחסים לקושי כאל חוויה שלילית ורבים מחברים קושי עם סבל. בעידן של אין סוף ריגושים, מרגישים שכדי לרגש דברים טריביאליים חייבים להוסיף להם תארים הולמים (הדבר דומה כשכותבים לכונפה בפייסבוק “מהממת”).
אם רכיבה על אופניים היא סבל אז איך קוראים לסבל אמיתי? מה יגיד נער החידות ממומבאי או שבוי אמריקאי שבילה בשבי היפני בימי מלחמת עולם שניה? אנחנו לא באנו לסבול אלא באנו להנות. בחרנו בתחביב ובו קיימים אתגרים קשים בהם אנחנו מתבלים את החיים, אם נשנה את ההתיחסת לקושי כאל אתגר, נמצא עניין להתמודד, והמטרה תעשה נגישה יותר.
שרשרת המזון על פי אסף סביון
שלושה שבועות לפני האפיק, פותח אסף סביון המכונה “שביל נט” בקרב חבריו, מיני סימולציה של שני סטייג’ים באורך מאה קילומטרים שנפתחים בלטרון. אסף מפרסם מסלולים בפייס כשהניווט מוגדר כעצמאי. בסיפור הדרך הוא נותן פרוט מדוייק לנקודות מים והצטיידות הנמצאים בדרך. אסף גם בנה מסלולים מקוצרים של 70-80 קילומטרים, נרשמו למיני ארוע מעל שישים רוכבים – לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. בזינוק שנקבע לחמש וחצי נראה שהיו הרבה יותר, מסוג הארועים שיש בהם יותר רוכבים שמגיעים מאשר רשומים. לעיתים הארוע המקדים טוב מהארוע עצמו ממש כמו הופעת חימום של טום פטי לפני בוב דילן בפארק הירקון.
אסף בחר לעניין שתי עליות טכניות ידועות לשמצה, ביום הראשון את נחל דולב וביום שני את העליה להר עוזרר, עליות פלטה קטנה שתמיד חסר בהם הילוך, עליות חדות הדורשות כח מתפרץ ובחירת קו נכונה כדי לשרוד אותן, עליות אלו מאלצות אותנו לשהות באזור האדום יותר זמן ממה שצריך, בעצם אפשר לומר שהם מחליפות מבחן ארגומטריה, אם סיימת אותם אז הלב שלך תקין, אם הגעת סינגל ספיד סביר להניח שתמות או שתרד מהאופניים.
עליות האלו לעומת עליות של דרך לבנה כמו הדרומית של אשתאול מאריכות את זמן הרכיבה ומורידות את הממוצע דרסטית, המינון שלהן לאורך סטייג’ שלם יכול להיות מאוד משמעותי להמשך הדרך ולכן מסקרן לדעת ממה הגובה המצטבר באפיק ישראל מורכב.
המטרות של הרכיבה הם לתרגל רכיבה במסה, פלוטונים בדופק גבוה מהנורמל, לשבת על גלגל, לבחור קוים בדבוקה, אבל בפועל בטעות ביום שישי הטענו לגרמין את המסלול של שבת, לוקח כחמישה קילומטרים להבין שבזמן שאנחנו בדרך לפארק קנדה כולם כבר מטפסים לכרמי יוסף, אבל במלאי יש לנו בנק מטרות אז אחרי הפרסה שעיכבה אותנו בחצי שעה נשארה לנו מטרה אחת: לעקוף זוג אחד בדרך. לוקח קצת זמן ואחרי ארבעים קילומטרים, בעליה מזנוח לבר-בהר הגיע זמננו לנגוס במג’עג’עים מאחור ולהרגיש קצת כמו פק-מן.
ביום השני כבר לומדים את הפטנט: אני לוקח פנס ואנחנו יוצאים רבע שעה לפני כולם. גם היום אנחנו משחקים בפק-מן אלא שהפעם בתפקיד הגלולות! כבר במבוא חורון אנחנו נעקפים, ולא רק על ידי פק-מן אחד אלא על ידי כמה. כמו שבמשחק כשהפק-מן אוכל גלולת אנרג’ייזר, הוא מקבל כוח ומגדיל את המהירות שלו אז גם אצלנו זה ככה… הם עוקפים ונעלמים אל האופק. מדובר בשרשרת המזון פעם אתה טורף ופעם אתה נטרף.. לכל סרדין יש דג גדול ממנו. לכל סרדין יש דג גדול ממנו.
החיים בין ביב לטייטס
שנים שרכבתי עם טייטס ונמנעתי מביב, אלא שמתנה שקיבלתי וארוע נקודתי אחד של שפשפת בעקבות רכיבה על מסלול ה HLC גרמו לי לחצות את הקווים. לא רק שנמנעתי מביב גם הטפתי כנגדו, ויזואלית לכרסתנים עם שעירות יתר בחזה הביב נראה נורא: בוראט או או ציציאשוילי, הנציג הגרוזיני של ישראל לאולימפיאדה בהאבקות הם דוגמא טובה לכך. הביב שכנראה יובא מרכיבת כביש לשטח שם את המשקל על הכתפיים (בניגוד לטייטס שלוחץ במותניים) ונותן תחושה של הכפפת הגוף קדימה, השלייקס שמושכים את האבזור למעלה לעיתים נותנים לחץ יתר שיכול לגרום לכיווץ החמינדוס…
כבוגר לימודי בעלי חיים למילה ביב יש קונוטציות שליליות, הביב המכונה קלואקה הינו הפתח המשותף לצואה ולשתן בקרב העופות והזוחלים, עכשיו אחרי שסיפרתי לכם את זה לכו תלבשו מוצר עם שם של מערכת הפרשה.
ואם כבר אנחנו מתעסקים בהפרשות, חוויה מפוקפקת היא להשתין עם ביב וחמור מכך אם הטבע קורא לכם למשהו רציני יותר אז חייבים להוריד את החולצה ואת הכתפיות… מול כל אלו יש לביב יש יתרון אחד מנצח: הוא מתלבש פיקס על הגוף ולא רואים את החריץ.
מול שני אלו פגשנו בשבת את אמנון חביב אפיקיסט מלידה מקיבוץ גשר שהציג סט אפ קליל במיוחד, מכנסי תחתון קרועים, חולצת קיבוץ דהויה, סנדלים בלי קליטים, ללא חטיפים או בקבוק מים, קסדה על הכידון שאותה הוא חובש רק בירידות, במראה הפשוט ובניצחון שלו בעליות אמנון גרם לנו עם בגדי הלייקרה שלנו לאבד את עצמנו מרוב גיחוך.
פחמימות בשדות
יש לי חבר רוכב בשם אודי קרני שהעביר את חייו בגידול הדרים, שאמר לי פעם שהדרך הנעימה להפסיד כסף היא על בחורות, הדרך המהירה להפסיד כסף היא בהימורים והדרך הבטוחה להפסיד כסף זה בחקלאות. מאז בכל פעם שאני עובר ליד מטע או כרם אני משתדל לוותר ומדלג הלאה, באוגוסט אין בעיה, יש עצי תאנה בכל מקום. בעצם יש בעיה… האפיקיסטים ממהרים ומתעלמים מהם.
מחאת החקלאים תפסה תאוצה ואצלנו במושבים בשם המחאה פתחו במשקים באסטות של ירקות ופירות שממש לא קשורים לעניין: איש האפרסקים נראה מוכר עגבניות שרי ואיש החסה מחלטר בנקטרינות. המחירים מסתבר הרבה יותר גבוהים מהשופרסל, מה שנקרא ניצול הזדמנויות.
אילן ביגן (צלם הכתבה) וגדי קירצ’וק מתכוננים לאפיק
עוד רגע האפיק
לסיים רכיבה אפשר לסיים כמו בארבעת המינים: המצב הגרוע ביותר הוא לסיים עייפים ולא מרוצים – מינוס ומינוס כמו הערבה. אפשר לסיים רעננים ולא מרוצים – זה קורה בד”כ ברכיבה עם פרטנר חלש. אופציה טובה היא לסיים עייפים אך מרוצים, והכי הכי טוב זה לסיים כמו הלולב – לגמור את האפיק רעננים ומרוצים – פלוס פלוס win win.
בטרנסאלפ סיימתי רענן ולא הכי מרוצה, באפיק הקודם עייף ולא מרוצה, הפעם אני רוצה כרוכב חובבן לסיים רענן ומרוצה או לכל הפחות עייף אך מרוצה.
להתראות באפיק!
כתב: עזרא שהרבני
צילום: אילן ביגן
תמונות נוספות של אילן ב BIKEPANEL ניתן לראות בכתבות על מרוקו 1,2, אתיופיה 1,2 ובמבצע יואב הספונטני