תשעים קילומטרים אל תוך המדבר, בין ימת המלח להר הגעש המעשן, ארטה אלה, ג’יפ מספר שלוש שוקע בחול, אין low גם ארבע על ארבע לא משתלב, שום דבר מסביב, כל הג’יפים נעלמו באופק, זה נגמר, יותר נמוך מזה אין לאן להידרדר, 12 יום לתוך הטיול ויומיים לטיסה חזרה הביתה דברים מתחילים להשתבש…
אם קצת מוזר לכם שג’יפ מספר 3, הליבה של השיירה, נעלם והעולם שותק, אז יש לכך הסבר הגיוני, ג’ונתן הנהג השתדל תמיד לנסוע במקביל, לפתוח קווים חדשים, עובדה מקלה אם תרצו לפני שמאשימים את medir, חברת הטיולים שטיפלה בנו באתיופיה בסעיף של מקרים ותגובות.
שתי כתבות עוקבות יום אחרי יום מאת: עזרא שהרבני (לכתבה השנייה לחצו פה)
צילום: אילן ביגן ועזרא שהרבני (במחשב: לחצו על התמונות להגדלה)
לוקח יותר מרבע שעה לג’יפים האחרים להבחין בהעלמות, ועוד שעה נוספת של סופות חול עד שג’יפ מספר חמש חוזר לחלץ אותנו.
שעתיים לאחר מכן בסביבת לבה געשית אנחנו מטפסים אל ההר, ההתפרצויות לאורך הזמן מעניקים לאזור חמישים גוונים של שחור, עשרה קילומטרים של צעדה לילית אינסופית מסתיימים בספרינט אל הלוע, אנחנו מהלכים על שברי הלבה שהתקשתה מההתפרצות האחרונה של לפני שבועיים. רוחות של גז מאיימות להכריע אותנו וגוררות שיעולים והשתנקויות.
עומדים על דופן חמה בשיפוע שלילי, לפנים אש בוערת בחום של 1300 מעלות, גלים והתפרצויות של לבה. מפעלי הפלדה זה פה, ברוכים הבאים לגיהנום, המוות פה שולט. welcome to Ethiopia, זהו אפשר להתחיל במסע חזרה הביתה או בעצם אם תרצו מתוך יאוש סתם לקצר תהליכים ולקפוץ פנימה…
אבל סיפורנו מתחיל שבועיים קודם:
“בוא נקדח… ” הקול של מלווין, רופא השיניים שלי, מהדהד אל חלל החדר רגע לפני הטיסה לטיול של חברת בוץ בהדרכתם של ערן פוביצר ויוסי זולדן, בשיתוף עם חברת medir המתמחה בטיולים באתיופיה.
הדרך לשדה התעופה רצופה בדרמות: כמה ימים לפני היציאה אני מרגיש כאבים לא ממוקדים בשיניים, ולהיתפס עם כאב שיניים בחו”ל זה להיתפס עם המכנסיים למטה. ליתר ביטחון שעתיים לפני הטיסה אני עובר אצל הרופא שיניים, האבחון דיי מהיר, אם כי לא ברור באיזה שן נמצא השורש הסורר.
” אם היית נוסע לאמריקה אין לי בעיה, אבל אתיופיה?” שותה מים חמים, עוד כמה דפיקות עם המקוש ורגע אחרי אני שומע את הדוקטור: “אנחנו הולכים להנות משני העולמות; אלוהים ברך אותך בשני שורשים, אחד חי בשביל הכאב והשני מת בשביל הסירחון…. ”
אבל זו לא הייתה הדרמה היחידה של אותו היום. כביש 4, חוזר בנסיעה מחנות האופניים, זוג אחד על הוו גרירה והשני בבגאז’ ארוז בתוך המזוודה, יום גשם היסטרי, רוחות, שמונה מטר גלים, עומס תנועה. הדבר שאני הכי צריך זה לפוצץ צמיג וזה מה שקורה, מעולם לא רכבתי על הג’אנט, מעולם לא מצאתי סיבה יותר טובה לנסיעה ככה הביתה…
אחרי שתי הדרמות האלו היה ברור שתהייה עוד אחת וכך כל הדרך אל השדה, עם חצי פה רדום וגלגל רזרבי היו לי רגעי חרטה – כל הסימנים הראו כי מטוס אתיופיין אייר לין הולך להתרסק.
אחרי שמדוממים מנועים, המשימה הכי חשובה בשדה התעופה היא למצוא פרטנר שלא נוחר. מציע זוגיות לאריק: “אני איתך בחדר רק אם אתה לא נוחר”. התשובה לא מותירה מקום לספק “אני איתך בחדר רק אם אתה חרש… ”
הטיסות באתיופיה
אל על לא טסים לאתיופיה, כך שלאתיופים יש בלעדיות, אבל הסודנים לא מוכנים שמטוס שיצא מתל אביב יעבור מעליהם אז שנים שהייתה קומבינה, עוצרים בקהיר, מחכים כמה דקות במטוס וממריאים שוב.
האתיופים יצרו מערך טיסות קונקשיין לכל העולם, מי שרוצה למזרח או לאפריקה ורוצה שני שליש מחיר עובר באדיס, הסנטר של אפריקה. מספר הטיסה תמיד יחל באיטי ET ואי אפשר שלא להיזכר בגיבור ילדותינו.
עוד קומבינה של האתיופים הוא גביית 50 דולר ויזה בכניסה, מה שגורר פקקי ענק ולמזוודות להתייבש על המסלול.
חוויה מפוקפקת היא טיסות הפנים: מדובר בטיסות מאספות, בדרך צפונה לליבלה עוצרים באגם טאנה, מקור הנילוס הכחול, מעלים ומורידים נוסעים. בטיסות האלו מומלץ לעלות מהר, כי נהוג פה לתת מספרי מושב כפולים ואז לך תזיז גברת עם סלים מהכיסא שלך.
מומלץ לקחת תיק ייחודי, כי אין מסוע ואת התיקים אוספים מהעגלה רגע אחרי הפריקה מהמטוס. בטיסות האלו עדיין לא עברו לעולם הדיגיטלי, פקח רושם בגיר על לוח את רשימת הטיסות הקרובה, אין מקומות ישיבה, השער נפתח ומתחילה ריצה אל המטוס כמו לאוטובוס.
ואם בענייני אוטובוס אז באוטובוס המקומי התיקים נזרקים אל הגג, לא קושרים, אחריותו של התיק להישאר למעלה, מבוסס על אמינות!
המוזיקה האתיופית בנסיעות האלו היא מתמשכת, אורך השיר נמדד לפי קילומטראז’. יש שירים של שבעים קילומטרים ויש של מאתיים בקיצור לעולם אי אפשר לדעת מה יגמר קודם הנסיעה או השיר.
האתיופים הם עם נחמד, אין סיכוי לצלם נער שמבצע את תהליך הזריעה-השלכת הקש עם קלשון עץ לאוויר כדי להפריד את המוץ מהתבן, ברגע שתשלפו את המצלמה, הנער יפסיק וינופף לכם לשלום. את תהליך הדישה אין בעיה, שם הכל תלוי בפרים ובסוסים.
באחד המלונות מצאנו שיש שתי אופציות לחדרים, יחיד וזוגי, ובתרגום לאנגלית חדר single וחדר twins. יציאה לרכיבה בסמטאות הכפר תמיד תרים ילד מנומנם לספרינט ראש בראש, כל עליה לעמידה תעורר קריאות nice bicickleta ובהצעות נישואין,marry me please רק תוציא אותי מהחור הזה.
הגברים חברותיים. אמירת שלום מקובלת היא נשיקה של כתף ימין עם כתף ימין, זהירות מתבקשת לכל רוכבי האופניים שוברי הקלויקולה ופורקי כתף ימין.
הריקוד האתיופי הוא הדבר הכי דומה להתקף אפילפסיה, או בעצם כמו תגובה להכנסת מסמר עשר לשקע חשמל. התנועות באות מהכתפיים ומהראש ופחות מהבטן, תוך כדי גם יורדים לסקוואטים, לא מומלץ לבעלי ברכיים דפוקות. יתכן כי ההשראה לכך היא הרטט המתקבל בגוף בעקבות הנסיעה באוטובוס בדרכי עפר.
למטבע המקומי קוראים כאן ביר וזה ריטואל קבוע לשאול how much beer you can give me for one dollar. בקיצור למי ששואל בירה עולה 25 birr לפי שער של 20 birr לדולר,
ביציאה מהשדה התחושה היא של מרכז קליטה בטבריה, לרגע הזיתי שאני בצומת אשדוד מחפש כמה דארפורים לעשות לי טיח, אין בעיה של כוח אדם, על כל ארגז אופניים קופצים חמישה.
אחרי ששותים את הקפה באתיופיה מבינים למה הצמד בחר לקרוא ללהקה שלהם “קפה שחור חזק” – בלי סוכר מדובר בגיהינום. הקפה שרוף והוא שרוף כבר במעמד הקלייה, לכן תה הוא לא רק לחולים באתיופיה אלא גם למטיילים הזרים. אתיופי לא קונה קפה, האישה מכינה, שוטפת, קולה וטוחנת, בכל טקס שותים שלוש כוסות, שלושה טקסים ביום נותן תשע כוסות ביום.
המקומיים לא אוהבים להצטלם, משום שהם פוחדים שזה ייקח להם את הנשמה. סיבוב בשוק באדיס אבבה זה סיוט לחובבי הצילום: יש אובייקטים, יש את חווית הצילום המהיר מהבטן, בלי לראות מה מצולם ויש כמובן תמיד את הסיכון שצילום מיותר ידרדר ל”אחד נגד מאה”.
לאופניים המקומיים יש שינוי מרענן, פרט לקישוטים ולעובדה שהילוכים מעבירים ביד, הסבל מסתבר רצוף במסמרים, הכל רק כדי לא להרכיב על הסבל ולתת למקומיות את האופציה היחידה לשבת על הרמה.
באקסום בחבל טאנג’רי ראיתי אופניים חדשים עם דינמו וברקס מוט שטנגה כמו של סבא וסבתא, מסתבר שבהודו ואפריקה עדיין מייצרים אותם בשוטף.
כוכבי התרבות המקומיים
לוסי קיבלה את שמה בהשראה של השיר של הביטלס. לוסי הנה חתיכה בת 3.18 מליון שנה שנמצאה כאן ליד השבר הסורי אפריקאי שלנו, משומשת במצב לא טוב – למעשה הגמדה שבורה לחתיכות, משוחזרת ומוצגת במוזיאון הלאומי של אתיופיה. אם נדייק אז היא לא אמנו הקדומה אלא רק בת דודתנו, 29 קילו שמתפרסים על 1.1 מטר גובה עם ראש לא שטוח, לא נתונים להתפאר בהם. חולק אתה את המוזיאון היילה סלאסי, יקיר תנועת הראסטאפריי, הקיסר האחרון בשושלת. הוא דור 225 למלך מנליק בנם של שלמה המלך ומלכת שבא. אם נלך קצת צהוב, אז שלמה המלך מימש את הכנסת האורחים שלו ומלכת שבא חזרה מהביקור בירושלים בהריון.
בכלל להגיד שאתה מירושלים פותח דלתות, רוב רובה של האוכלוסייה נוצרית, עם נגיעות של יהדות, בשונה מכנסיות אחרות כאן מצוירים גם סמלי יהדות מוכרים כמו משה, דוד ושלמה המלך. תוסיפו לכך את האמונה שלוחות הברית נמצאות בכנסיה באקסום ותבינו עד כמה אנחנו פופולארים במדינה.
אדיס אבבה שנמצאת בגובה 2000 מטר מיותרת לרוכבי האופניים. הנחמה היחידה הוא הר טוטו – הר בגובה 3200 מטר שמתצפת אל העיר. תחתית ההר היא בגובה 2600 כשהכביש נקי מענני הפחמן של העיר. הרכיבה בעלייה הנה בכיוון הנגדי לבנות אתיופיה הנושאות את סנדות האקליפטוס שעוטפות כפיגומים את כל בנייני העיר. בכלל עצי האקליפטוס עם הגזע הדק עושים הכל: פרט לפיגומים הם עוצרים סחף בכבישים ומשמשים למחסומי תנועה ובניית בתים.
עוד אופציית אופניים מצוינת היא העליה לליבלה. היציאה מהשדה בגובה 1800 וטיפוס בשביל רחב לכפר בגובה 2600 מטר. המלונות נמצאים על קו המצוק כמו מלון בראשית במצפה רמון. בצילום ממרפסת החדר העליה נראית כמו נאקב נמלה בירדן.
התנועה בדרכים:
ההתנהלות בטיול היא בג’יפים כשהאופניים והצוות במשאית. בנסיעה בג’יפים בדרכים כולם קופצים לכביש – ילדים, עיזים, חמורים, סוסים ופרות, הנהג כמו במשחק מחשב נוסע ומנער את כולם. מי שיושב מקדימה ליד הנהג נמצא בסטרס תמידי המתבטא בלחיצות ברקס מדומות ובכאב בכף הרגל. אצלנו בג’יפ מספר שלוש, מי שחלה עבר לשבת ליד הנהג, לבידוד… לקרנטינה.
באחת העצירות לקפה עוד לפני שפתחתי את הדלת קפצו עלי כמה ילדים שזיהו שהנעליים קרועות. כמו רכב חלופי נתנו לי נעליים, שכפכפי גומי, תפרו ושטפו עד סוף ההפסקה, יזמות עסקית של ילדים.
אתיופיה זה גם המקום לשלוח ממנו תמונות לילדים של בני גילם עובדים כדי שבפעם הבאה כשתבקשו מהם לפנות מדיח או לזרוק את הזבל, בני השש דואגים לבני השלוש, האחרים רועים את הצאן או מוליכים את הבקר.
הטיול
היו לנו 15ימי טיול מתוכם 9 ימי רכיבה. יתר הימים הוקדשו לטיולים רגליים ולמעבר בין אזורים, באוטובוס, בג’יפים ובטיסות פנימיות. כל יום קמנו קצת פחות, כל יום נפלו חללים, להפתעתי יותר סבלו ממערכת נשימה ומעט ממערכת עיכול. היינו מוכנים לכל מצב, רכבנו ב-37 מעלות וישנו באפס מעלות, חיינו על דקסמולים, אופטלגינים וכל מה שיכולנו לדחוף כדי לא לדלוף. סבלנו מאינטנסיביות יתר, כל ערב נישקנו את הכרית ואם לא את כרית אז את השק שינה. נשבענו לצמחונות אבל חטאנו באכילת בשר, ולעתים הרגשנו כמו בשבוע שדאות בגולני – רעבנו ועייפנו, בקיצור זה לא היה פיקניק…אבל היי, כולנו רכבנו באתיופיה.
אל הפרק הבא: קורותינו על האופניים באתיופיה!