בנימין שמידט אמר לי לפני כשבוע ברכיבה שאת האפיק מנצחים ביום השני ושכך קרה בכמה התחרויות האחרונות: רוכבים שלא ניצחו בראשון עשו את זה בשני ושמרו על זה בשלישי. ויש הסבר: בראשון כולם נותנים בראש מוגזם, מרוקנים את עצמם, ומפסידים המון ביום השני. מי שרכב חכם בסטייג’ הראשון יגיע טרי יותר, עם רזרבות, ויכול להרוויח דקות ארוכות ולשפר עמדה בצורה דרמטית. בסטייג’ השלישי כולם שוב חזקים כי מריחים את הסוף וזה סטייג’ קצר וקשה לשנות שם את התמונה בצורה משמעותית.
היום גיליתי שהתאוריה הזו נכונה: עובדה – הגזמתי ביום הראשון ולכן לא ניצחתי את אפיק ישראל ביום השני!
לכתבה הסוקרת את היום הראשון לחצו פה!
מאת: גיא חלמיש
צילום: פלייטיקה אפיק ישראל – Runner Scanner, תומר פדר, רונן טופלברג, ואוריאל כהן
מילה על הטקס של אתמול
ארוחת הערב נפתחה בתור ענק וסבלני של כל הרוכבים. בהתחלה זה נראה מלחיץ יותר ממה שזה היה בפועל, וכשפתחו את חדר האוכל הסתדרנו די מהר עם המנות שלנו, שהיו סבירות. הפתעה: פתאום מופיע דני רופ הזורם והחייכן, והוא זה שניהל את הטקס. הוא מקצוען, מוצלח בקטע הזה ובהחלט יצר אווירה טובה תוך שהוא זורם, מאלתר, מכניס סיפורים אישיים וניהל את הטקס מצוין! טוב שלא היה זה שוב אלי אילדיס שהתארח בהזנקות בעבר והצליח לגרום אפילו לטקסט של הזנקה להשמע פחות אינטליגנטי ממה שהוא אמור להיות… ולפני שנמשיך לקטע של היום, נפרגן לתותחים שהגיעו במקומות הראשונים אתמול, ומחר נפרגן לאלה של היום (כי הכתבה מתפרסמת לפני ארוחת הערב…)
מימין לשמאל: ליאור זהבי ורז יעקובסון (מאסטרס), ארז אייזנברג ונעמה נויימן (זוגות מעורבים), מורן תלפז ומגאן בלצר (נשים), שלומי חיימי ו Martin Gluth (גברים וניצחון כללי) , אורן אוזרד ועמוס גרי (גראנד מסטרס):
כולנו כבוד והערצה לאנשים האלה שמדגימים את הספורט הזה בקצה שלו ומושכים קבוצה גדולה של אנשים שמנסים להראות להם שלהם יש יותר כבוד. הפעם כל האחרים לא הצליחו בכך ואלה – המנצחים שמקבלים את חולצת המובילים הנחשקת. יסלחו לי כל האחרים (כי יש שפע של כבוד לכל הפודיומיסטים ובכלל לכל מי שמסיים), כשמדובר בחולצות מובילים בתחרות רב יומית, איתן מזנקים ליום השני כל השאר הם הסגנים של בר כוכבא… יש חולצה, ויש את כל השאר!
היום השני המיתולוגי
חוויתי שניים משלושת הסטייג’ים השניים בשנים הקודמות. כשיצא מדליה היה היום השני לאימת המתחרים – מיתולוגי, אפי, ארוך קשה ומתיש. באפיק ישראל הראשון היה גשם לאחר כחמש שעות רכיבה. הראשונים נחלצו ממנו ומי שרכב מאחור נתקע בבוץ והואט משמעותית. באפיק השני היה חמסין מטורף שגמר לא מעט רוכבים – זה היה גיהנום אמיתי ובאמת יצר תנאים בלתי אפשריים עד מסוכנים. בשלישי היה מזג אוויר נפלא רוב הרכיבה, ואז תפס אותנו מבול באמצע הסטייג’ שהפך לבעית בוץ עבור אלה שתפסו אותו לפני עמדת השטיפה שהוקמה בזריזות ב סינגל טרק בית אורן. אחריו עוד היה מסלול הליכה רגלית בעייתי בנחל סלעי, וסיום בחום המוכר. מי אמר שקל באפיק ישראל?
האם היום השני השנה המשיך את מסורת “היום השני” הנורא?
סה”כ 110 ק”מ עם 1850 מטר של גובה מצטבר. חששות בלב המתחרים מלוות את השיחות כולן. המפה ששוחררה לא נראית חריגה במיוחד, אבל רמיזות והדלפות בונות אימה ותדמית יצאו ממעגלים הקרובים לתחרות. המוניטין של גלצה (גל צחור) ידוע, והוא חובב של מסלולים קשים, לא מפנקים ולא זורמים שמפרידים בין הקשוחים לקשוחים יותר. החששות האלה והמוניטין הזה הם חלק מאפיק – לטוב ולרע. ככה יוצרים התרגשות!
מבט מראש במסלול מגלה 10 קילומטרים ראשונים מישוריים עד לגבעה מפזרת ראשונה, ואז עלייה משמעותית ותלולה של 500 מטרים, ירידות ל 200 וטיפוס ארוך וקיצוני לרמת הגולן אל מעל ל 800 מטרים. משם ירידה ארוכה חזרה לעמק, וסיום עם המון מישורים: כ 30 ק”מ.
ההתחלה: במישורים המאובקים של אתמול. החלק הראשון של האפיק, והמלחיץ יש לאמר הוא במישורים שיורדים על הירדן. בניגוד לאתמול הפעם נחצה אותו מזרחה. המסלול דומה וגם הפעם ענני אבק משמעותיים נכנסים לעיניים ומפחידים מאוד, כי דבוקה צפופה ומהירה במיוחד רוכבת במרחקי 3 ס”מ בין גלגל לגלגל וזה די מלחיץ. לא נרשמה האטה במהירות ביחס לאתמול…
העלייה הראשונה, והירידה ממנה “מפנקת” במיוחד. אין לי נסיון ברכיבה ברמת הגולן אבל אחרי הרכיבה הזו הבנתי למה ניב – פקח שמורות הטבע באיזור שרכב איתנו במחנה האימונים באוסטריה אמר בטון מזהיר שעולים בבזלת. מדובר היה בדרך קשה ומטרטרת, רצופת אבנים קשות ושחורות שפשוט טרטרה לנו את הצורה. גם עם 100 המ”מ של השיכוך האקטיבי שלי זה לא היה פשוט. ממש ריחמתי על כל מי שרכב שם עם הארד טייל – זה בהחלט לא מומלץ באפיק ישראל!
בואו נדבר על הייק א בייק לשנייה?
אחרי הירידה הראשונה שהיתה בשלב די מוקדם במירוץ החלה העלייה השנייה – מסע ארוך וקשה אל יער אודם. את כל הדרך עשינו שם, וזה לא היה פשוט!
מדובר ברכיבה במקטעים שחלקם תלולים במיוחד, חסרי אחיזה שהצריכו לא מעט הייק-א-בייק. ההליכה בקטעים התלולים היא חלק מהמשחק. בהרבה מקומות זה בשיפוע אפשרי עדיין בהילוך הכי קל לרוכבים בעלי שליטה טכנית. האפשרות להמשיך ולרכוב בנקודות האלה היא חלק מה”סלקציה” של תחרויות – אתה טכני ושולט? הרווחת! זה לא רק הכושר שקובע, אלה התנהלות ויכולות בהמון היבטים שנדרשים מרוכב בתחרות רב יומית קשה כזו, וזה אחד הדברים שאני מעריך שגלצה שואף להכניס למסלולים, והצליח.
מאמצע-סוף העליה אני מרגיש שהוואטים מתנדפים ממני. פשוט לא מסוגל לדחוף, ורבים שעברנו קודם לכן עוקפים אותנו. מפלס העצבים של שרייבר עולה, אבל אני מותש ומנסה לתת את מה שיש לי לתת בפרפור רגליים לא אפקטיבי. תופס לו בחולצה כמו שלמדתי מגל צחור במחנה האימונים באוסטריה, והוא מושך אותי קדימה בקטעים שמאפשרים את זה – לפחות פעמיים שלוש ברכיבה. מדהים איך אפשר להתאושש בעלייה ככה!
לקראת סוף המקטע העליון יש רגע יפה – פתאום החרמון והחלק הצפוני של אצבע הגליל מתגלים לרגע – וזה כמעט הרגע היחיד של הנאה מהנוף. עד עכשיו התכסית הקשה, הלא נעימה והמאתגרת הזו הצריכה ריכוז מלא בקו הרכיבה. אבל הרגע הזה חולף מהר ואנחנו מייד במגמת ירידה.
הירידה מאתגרת גם היא – ביער אודם אבנים אכזריות ותחושה של ירידת דאונהיל – רק בקטע 4×4. מקטעים ישרים שמאפשרים לתפוס מהירות משמעותית אבל הכל על עפר ואבנים משוחררות וזה אשכרה מסוכן. המהירויות המטורפות שעשינו שם גילו שהכבישון עלית שאיתי הפך לרוכב שטח רציני- הוא ירד את כל הירידות הטכניות האלה במהירות מדהימה – על הארדטייל! (זה לא הפריע לו לציין בסוף המירוץ שהמסקנה העיקרית מהמסלולים האלה, היא שהם היו יכולים להיות נחמדים אם לא היו שמים בהם את כל העפר והאבנים האלה מעל לאספלט שמתחת…).
לצערי לאחר שהגענו למלון התגלה לי שיותם נוביק- המשופם בתמונה מטה שרכב לצדי חלק ניכר מהקטע היום התרסק בצורה קשה בירידה מיער אודם. נאחל לו החלמה מהירה!
לא רק מנצחים את היום השני – מגלים גם את הזוגיות
אני ושרייבר כבר באפיק השני שלנו, רק שבראשון – בסמרתון הספקנו לרכוב 25 ק”מ בלבד ביחד (על הפרולוג של סמרתון פה)… הפעם הצלחנו להשלים רכיבה שנייה ברציפות, וכשנהייה קשה – מגלים את האמת האמיתית על ההתאמה הזוגית, האופי והסגנון האישי של כל אחד.
לתחרות היום יצאתי עם לא מעט חששות, כמו כולם, אבל בגלל הרכיבה החזקה יחסית של אתמול – קצת יותר. אני כבר רוכב לא מהיום וידעתי שיהיה מחיר, והוא הגיע. אבל בדרך אליו – היו כמה תקלות שהביאו לשרייבר הרייסר את הסעיף. אנחנו לא שונים רק בוואטים ובגיל, אל גם בגישה לתחרות. למרות שאני אוהב להיות בכושר וחזק, ואוהב להשיג מקומות קדמיים בתחרויות, שרייבר – הוא חייב להיות מקדימה. מבחינתו אם הוא לא יהיה בעלית הוא יעדיף לפרוש. אני לא מתרגש אם עוקפים אותי – שרייבר לוקח את זה קשה יותר, וזה מכניס לו מוטיבציה וכח. בכל פעם שריסנתי אותו כשהוא עבר קדימה כדי שישאר בקצב שלי זה לא עשה לזוגיות שלנו טוב. אחרי מקטע בוץ שנדחס לי לתוך הקליט של הנעל נאלצתי לעצור ל 30 שניות ולגרד אותו החוצה עם אבן כי בשום צורה הוא לא נתפס. אחרי כמות גדולה של חול שנכנס לשרשרת שהתחילה לטחון ולעבוד בחיכוך גבוה עצרתי ל 20 שניות כדי לשמן אותה. השותף שלי תופס מזה קריזה – אנשים חולפים על פניו ואני מתעסק בשטויות! אלה טמפרמנטים תחרותיים שונים לגמרי, אם כי מבחינתי – אלה עצירות הכרחיות ושתיהן סייעו לי בסופו של דבר להיות מהיר יותר.
בנקודה מסוימת הוא עולה על הברקה פסיכולוגית מטורפת: הוא קולט שכשאני מלפנים – אני טס ורוכב חזק, וכשהוא מלפנים אני דועך. ברגע שהוא אומר לי את זה נופל לי האסימון ואני מבין עד כמה הוא צודק: כשהוא מאחור, אני במוד הרייסרי הדרוש – רוצה לברוח כמה שיותר כדי לא לאכזב אותו, וכדי להרוויח זמן שהוא בטוח ישלים עלי אח”כ. כשהוא מלפנים אני מתייאש ומתקשה לתת את מה שצריך (למעט בדראפטינג במישורים). מדהים כמה הפסיכולוגיה משפיעה!
הפאנצ’ר של היום השני – אוי איך שהוא הגיע בנקודה מושלמת
אז אחרי שאני תרמתי את כל העצירות האנטי רייסריות במירוץ הזה עד היום, הגיע תורו של הרייסר חסר הפשרות לתרום את העצירה שלו: אחרי שהצמיגים שלו עמדו בכל הירידה המטורפת עם ההארדטייל, הסלעים, והאתגרים הטבעיים, היה זה דווקא מעבר בקר על אספלט שהכריע בנקב קטנטן את הצמיג.
שמחה אדירה שלא הצגתי בפניו עברה בלבי: מנוחה! אוי, מנוחה יקרה מפז של כמה דקות שאני כל כך רוצה אותה כעת, במיוחד שהשלפוחית שלי עומדת להתפוצץ. שרייבר מנסה לתת לג’יפה לעשות את שלה לאחר ניפוח ראשון בבלון אבל היא מסרבת. אנחנו עוברים לתולעים. הוא נאבק עם הנקב הקטן בזמן שאני מוריד איזה חצי קילו של נוזל צהוב, ומחזיר נשימה. התולעים שלי עבות מדי ודווקא התולעים הדקיקות שקיבלנו מתנה בערכת התחרות המושקעת התאימו בול לצרכים.
לאחר מכן מגיע החלק המייבש והקשה פסיכולוגית ובו כ 30 קילומטרים מישוריים ושרייבר נכנס לעמדת שחקן הרכש המועיל וטוחן קצב כמו שרק הוא יודע, ואליו הצטרף עוד רוכב מזוג מקטגורית 50+ שרכבו איתנו כל הדרך מדהים. בסיום הגענו למיקום דומה לזה של אתמול פחות או יותר אחרי 5:42 שעות רכיבה מתישות.
פינת הצל”ש והקרחצן היומית
צל”ש – פה המקום לאמר אחרי שעשינו שימוש מעשי בפריט מהערכה שקיבלו המתחרים – ערכת התחרות היא להיט מרשים! תיק רשת מגניב, מגבת קלה שנדחסת לכדור קטן, אולר אלן מדהים של Lezyne, אבקת מגנזיום, וחולצת האפיק כמובן של Gravity Check ועוד. פלייטיקה אפיק ישראל פינקה אותנו.
עוד צל”ש ניתן הפעם לעמדות השטיפה – אם בשנה שעברה היו שתיים, הרי שהפעם היו ארבע עמדות אם אני לא טועה, וממה שהבחנתי – התורים בהם היו סבירים (מטבע הדברים יש רצועה של הרבה רוכבים שמגיעים שהיא קשה יותר. מומלץ למי שמגיע עם הרוב לשים את האופניים בשמירה, ולחזור מאוחר יותר אחרי שהקטע נגמר). בתוך הצל”ש הזה נציין היום לטובה את החברה של ג’ו נו פלאטס – שעמדו בשמש עם דגריזרים ושפריצים של סבון ופינקו אותנו לפני השטיפה- תודה!
קרחצן – מודיעין עסקי מהערב שלפני ובו הרבה פחות אורחים מגלה שהמלון יודע לשחרר רמה של 5 כוכבים, אבל בארוחות שלנו הרגשנו רק 3 מהם. בארוחת הבוקר, על חצי שעה דחוסה ולחוצה לפני הזינוק, עמדת קפה אחת על 600 הרוכבים שמנסים להתעורר זה מעט מדי. היום יצאנו לארומה הסמוכה מייד אחרי המירוץ לאכול אוכל טרי וטעים במקום העיסה התאילנדית.
ולבסוף- צרם לי מעט שאת הפודיומים של התחרות החד יומית לא עשו במתחם הבירה המרכזי אלא באיזור הזינוק והאקספו הרחוק והריק יותר: אמנם מדובר ברוכבים של חד יומי בלבד, אבל זה וואחד חד יומי, וכל הקהל והרוכבים נמצאים 100 מטרים משם.
ואי שם מקדימה… היו גם מנצחים, כך מספר הקומוניקט הרשמי של התחרות
“הצמד הצכ’י/ הולנדי (נובאק ובקינג) הגיע למקטע המישור האחרון בצפון עמק החולה ללא כל איום ממשי על מיקומם. את קו הסיום הם חצו אחרי 4 שעות ו-25 דקות, 3 דקות ו- 40 שניות לפני שני הזוגות שאחריהם. המקום השני והשלישי הוכרעו גם היום בספרינט פינש על קו הסיום בין חיימי ובן זוגו Gluth ,לבין צמד האיטלקים Sarai ו- Deho .הפעם צמד האיטלקים מסיים שני, כשגלוט וחיימי סוגרים את השלישיה.
את מקצה הנשים, סיימו גם היום במקום הראשון מורן תלפז ומגאן בלצר. אחריהן Duff Karen ו- Melanie Chambers שומרות על מיקומן השני, ואת השלישיה הראשונה שוב סוגרות Christiansen Beth ושרון שחר מארה”ב. בקטגוריית המסטרס, שוב חצו את קו הסיום גלי רונן וליאור זך מאור, בדבוקה אחת עם ליאור זהבי ורז יעקובסון. אחריהם שמרו על מקומם השלישי נועם שילר וארז שקד. בזוגות המעורבים נשמרו המיקומים באתמול, נעמה נויימן וארז אייזנברג במקום הראשון, אחריהם Gracia Casati מספרד ו-Grajczyk מקנדה. את שלישית המובילים סגרו גם הפעם, הזוג יוליה ודימה רפקין. בקטגוריית הגרנד מאסטרס שמרו על מיקומם בראש הפודיום אורן אוזרד ועמוס גרי, אחריהם זוהר גלילי וארז וייסבורד שדילגו למקום השני, כשאת השלישייה סוגרים הפעם רמי ירון ואברהם זמיר.”
סיכום – היום השני הנורא הסתיים
היום השני עמד בענק בצפיות – הוא התאים לכל ההפחדות שקיבלנו לפני שיצאנו אליו: קשה, ארוך, אתגרי מאוד גם פיזית וגם פסיכולוגית. מסלול כזה יכול להיות לטעמם של חלק מהרוכבים ומאוד לא לטעמם של אחרים. יש הבדל בין קשה לבין קשה כזה – טרטור עצמות, כמעט ללא סינגלים, ועם ייבוש מישורים מאוד מתסכל בסוף. אבל – בסה”כ אני אומר שפה, במאזן של שני ימים מגניבים וכייפיים (כפי שצפוי להיות גם היום האחרון) יום אחד קשה במיוחד שכזה, שבוחן אותך מנטלית ומביא את הרוכבים לקצה הוא לגיטימי וחלק מהמשחק. זה אפיק ישראל, ועם הצלחה – קשה להתווכח!