לא מיד הבנתי עד כמה הפרק האחרון במסע שלי יהיה שונה. לאחר שעזבתי את המיסיסיפי לכיוון צפון, במגמה לחבור לציר המרכזי המוביל צפון מזרחה לעבר ניו יורק. עשיתי זאת בלי שיש לי מסלול מוכן ולעוס שמורה לי כל פנייה, מסמן לי מקומות לינה, הצטיידות, אוכל וכל דבר שאני עשוי להזדקק לו. החיים נעשו קשים יותר, מנטלית ונפשית. עכשיו אני צריך למצוא את הדרך בכוחות עצמי, היכן אלון, איפה אמצא חנות או מסעדה, איך לחמוק ממשאיות ענק בכביש צר ללא שוליים, מהו הכביש המתון יותר? הקצר יותר? הנופי יותר? כל יום בדרך החדשה הפך למסכת של החלטות, לעתים ממש קריטיות, כשאין לי עם מי להתייעץ, לחלוק התלבטות, וכמובן לשאת בתוצאות. לא אחת מצאתי ששגיתי מיילים רבים מאוחר מידי, ונאלצתי לרכוב הלאה לתוך הלילה עד כלות הכוחות.
מאת: קובי אשל
אבל כמה ימים קשים חלפו, ואני התחלתי ללמוד. בכל ערב ישבתי על המפות והאפליקציות ותכננתי את יום המחרת. למדתי איפה ממוקמים המוטלים בדרך כלל, איך הכבישים השונים – הבין ארצי (אינטרסטייט) הארצי (סטייט רוד) והמקומי (קאונטי רוד) – מתייחסים לטופוגרפיה, ובאיזה קצה של עיר ימצאו הסופרמרקטים והמסעדות. וככל שנעשיתי מומחה – החיים נעשו קלים יותר, והתחלתי לשים לב לפרטים, לפקוח עיניים, לפתוח את הלב ולהתחבר. ואכן, אמריקה התחילה להראות לי פנים אחרות, צדדים שהמסלול “טראנס אמריקה” מדלג עליהם לחלוטין, וזה בדיוק מה שחיפשתי כשהחלטתי לשנות כיוון. וככול שהתקדמתי והתמחיתי, מפלס הדאגה והחרדה ירד והתחלתי ליהנות! לא פשוט, אבל מעניין, מלמד, וכיף!
דונלד ההומלס
“מה יום חופש? מה, אתה נופל מהרגלים? לא יכול לעמוד? ומה זאת אומרת תשוש, לא ישנת שלושה ימים? אני מביט בך ואני יודע מה הבעיה שלך ואני גם אגיד לך אותה. ותקשיב לדונלד, קיד, כי דונלד יודע הכל. אתה מקשיב? טו מאצ’ אקסייטמנט, זה מה שיש לך. התרגשות יתר. ואני גם אגיד לך מה לעשות בקשר לזה. תרכב כל הזמן, פעם בשעתיים שב בצל רבע שעה ותקרא ספר. ספר. לא סמארטפון, לא פייסבוק, ספר משומש עם דפים מקומטים. זה מה שתעשה. שמע לדונלד, קיד, אני כבר עברתי הכל.”
מיד ידעתי שהוא צודק. אני רוכב ברחבי אמריקה כבר יותר מארבעה חודשים, ועם הקושי הפיזי שברכיבה הסזיפית הזו על אופניים של ארבעים קילו כבר מזמן הסתדרתי. אבל מעבר לרכיבה, כל יום הוא מסכת של מראות, חוויות, מפגשים ואירועים מכל סוג וגוון, ממרתקות ונשגבות ועד מזעזעות ומפחידות, ובהתאמה גם כל קשת הרגשות שזה מעורר. לעתים יש לי בן שיח לחלוק איתו שביב מכל זה, אבל לרוב, בערב, מותש לאחר יום מאומץ, אני כותב מה שאני מצליח לנסח בבלוג שלי. וזה מצטבר ועולה על גדותיו, והתובנות שזה מביא מתרוצצות לי בראש, ממתינות לרגע שיהיה לי את השקט הנפשי לחצוב מהן מילים.
דונלד משך אותי. פגשתי אותו מתחת לגשר באחד המחלפים ועצרתי. מכמה מילים שהחלפנו מתחת לגשר הבחנתי באינטליגנציה שלו ובניסיון שצבר. היו לי מיליון שאלות לשאול אותו: איפה הוא מוצא מקומות לינה, מה הדרך הנוחה ביותר לפילדלפיה, מאיפה ולאן הוא רוכב ועוד. הוא אמר “אני בדרך לפלסינבניה וזה הכל. שנים אני על האופניים, הייתי בכל רחבי הארץ הזו. בחורף נוסע לדרום, בקיץ לצפון. ואני לא אגיד לך איך אני חי, קיד. זה המסע שלך ואתה תמצא לך את התשובות. זה יפה מאוד שאתה מישראל, ברוך הבא לאמריקה, וזה הכל.” כשהראיתי לו את הכרטיס שלי שעליו כתוב “מיי בייק איז מיי הום” הוא אמר “בולשיט, ילד. אופניים זה לא בית, זה רכב. אני אין לי בית, אני הומלס, אתה לא רואה?
רק עכשיו ראיתי. ראיתי את התיקים הבלויים שלו, את יריעות הניילון שיש לו במקום אוהל, את האוכף המתפורר שלו, את השן הבודדת שמבצבצת מפיו. ובכל זאת רציתי לרכב איתו קצת, עכשיו, כשאין לי מסלול שמוביל אותי. אבל הוא נעלם. הוא לא חשב שאנחנו מתאימים. הוא חשב שהניסיון שלי להפוך לקלושר כמוהו לא נכון. ראיתי אותו מתרחק ופתאום הבנתי, לראשונה מאז יצאתי למסע הזה, שאני בודד.
בדידות
בדידות עושה אותך קשוח וקשה, ואתה שוכח לחייך. בימים האלה ראיתי את המכוער, הנידח והמגוחך שבארץ הזו. עליתי על כביש 40 שהוא הכביש ההיסטורי שקישר את החוף המזרחי המיושב והמבוסס עם המערב הפרוע, ובאופן טבעי הישובים נבנו סביבו והתרחבו עם הזמן. היה מעניין לראות ממש בעיניים איך תחנת רכבת, פונדק דרכים ומשרד דואר צומחים לעיר, שהולכת וצומחת למגה סיטי. ואני רכבתי והתבוננתי, ולא דיברתי עם איש. יותר ויותר ערים גדולות נקרו עכשיו בדרכי, וכביש 40, שמכונה בשלטים שלאורכו “הכביש שבנה את האומה”, עובר במרכז הישן שלהן, ב”דאון טאון”. נחשפתי לשכונות המוזנחות, המתפוררות, ולראשונה התחלתי לפגוש שחורים, מקסיקנים והודים בריכוזים גדולים, שכונות שלמות שדוברות ספרדית או הודית, ונראות כמו מובלעת מעולם אחר.
יש משהו שונה בארצות הברית, נבדל, שלא דומה לשום ארץ אחרת, ובו זמנית היא כמו כל הארצות יחד. הכל לכאורה נורמלי, סדור, תקין, בדיוק מה שהיית מצפה ממדינה מודרנית בימינו, אבל מבט קצת יותר מעמיק מגלה ארץ משוגעת, אוטומטית, רובוטית, שטופת ססמאות בומבסטיות וריקות מכל תוכן, סחופה בתדמית של עצמה ושטוחה כתחתית של מחבת. נדמה לי שססמת הבחירות של דונלד טראמפ מדגימה זאת במובהק: “Let’s make America great again” – חלול, מנופח וריק. כמו טראמפ עצמו. ואם לשפוט לפי אלפי שלטי התמיכה שראיתי בכל מקום, עושה רושם שאמריקה תבחר דווקא בו.
חום, נדיבות, והערכה לערכים של מאמץ והצלחה
אבל חלפו כמה ימים, וגם זה השתנה. התחלתי לשים לב שבכל מקום, בכל יום אנשים נחמדים אלי ומאירים לי פנים. נראה שהחיוך חזר לי, והבדידות התחילה להתפוגג. נכנסתי לחנות והמוכר לא רצה תשלום. אישה שראתה אותי מתנשף בעלייה מול חלונה, רצה אחרי עם בקבוק מים קרים. זוג שביקשתי שיצלמו אותי על איזה גשר חיבקו אותי ורצו לקנות לי קפה. בקמפ אחד שהגעתי אליו לחניית לילה האישה אמרה לי “אני לא גובה כסף מסייקליסטים”. זוג בעלי מוטל שהגעתי אליו בשעת לילה מאוחרת בגשם שוטף רטוב ורועד, יצאו מהמיטה והכינו לי חדר, וגבו חצי מחיר. במלון אחר, בעל הבית אמר לי “אנחנו פה באמריקה קפיטליסטים, לא נותנים כלום בחינם. החדר יעלה לך דולר אחד שלם”. איש בתחנת דלק רץ אחרי עם שטר של עשרים דולר – “הערב הדינר שלך עלי!”.
לואיס – דולר אחד עבור הלינה.
כך כל יום. ואנשים עצרו לדבר איתי ונפנפו לי וחייכו אלי בלי סוף. בחורה אחת בשם אנג’י שבמקרה עצרתי ליד ביתה קנתה לי גלידה, וזה לא הספיק לה והיא ליוותה אותי למוטל ושלמה עבור החדר, וגם זה לא הספיק לה והיא באה בלילה לבדוק אם אני ישן טוב… “מה אתה חושב, שכל יום עובר לי גיבור על אופניים מתחת לחלון?” כך אמרה לי. אלה פניה היפות של אמריקה. אנשים חמים, נדיבים, מסבירי פנים. מוזר ככל שזה ישמע, מכל המראות, הנופים והמונומנטים, אלה הפנים שאני זוכר, כל אחד ואחת.
אנג’י
בטח לא נעים שם בישראל
“אני כל כך שמחה שאתה פה. בטח לא נעים שם, בישראל.” כך אמרה לי פטרישייה, אישה תמירה ומרשימה בצבע מוקה ובחליפת בבורדו הדוקה. “כלומר, אני מתכוונת שמסוכן לחיות בתוך אזור מלחמה, לא?”
“הי הי, טישייה”, היסה אותה ג’ו, “ישראל היא הבית שלו…”. חיפשתי איך לענות לה. זו לא הפעם הראשונה שנתקלתי בתזה הזו, אבל הפעם זה בא מאישה שנראית אינטליגנטית ומשכילה, וראיתי שגם ג’ו תולה בי עיניים שואלות.
זה היה באינדיאנפוליס, בקפה מצוחצח שבסניף המפואר של YMCA המוקדש כולו לאופניים, ופטרישייה היא המנכ”לית שלו. ג’ו הוא פנסיונר ומדריך אופניים שפגש אותי ברחוב והחליט לעשות לי סיור פרטי בעיר. אחרי הסיור המקסים והמאלף הוא הוביל אותי ל YMCA והכיר לי את פטרישייה, והיא מצידה הזמינה אותנו לארוחה על חשבון הבית. מה אומר לה? איך בכלל אתחיל להסביר?
אינדיאנפוליס
“עזוב, ג’ו”, אמרתי לבסוף, “תן לי להתמודד עם זה, אני רוצה לענות לה. שבי טשייה, יש לך כמה דקות?”
היא רצה לסגור כמה עניינים ושבה והתיישבה, כולה אוזן.
“היית פעם בישראל? לא. יצאת אי פעם מגבולות ארצות הברית?”
“הייתי בקנדה אבל מסכימה שזה לא נחשב”
“אז כל מה שאת יודעת על הנעשה בעולם כולו בא מהתקשורת, כן? ואת יודעת מה זה תקשורת נכון?”
“חבורת מיליארדרים ופוליטיקאים ציניים שרוצים לשטוף לי את המוח?”
“הם לא רק רוצים, הם כבר שטפו! תראי מה אמרת לפני רגע על ישראל. את מבינה שאין לזה שום קשר למציאות?”
פטרישייה נאנחה עמוקות.
“כן, אבל יש מלחמה, כל יום נהרגים אנשים, וזה מדבר, לא יודעת איך אתם חיים שם…”
“אז אני אגיד לך איך. לכל ילד, עני או עשיר, יש סמארטפון יותר חדיש משלך. אני נולדתי בישראל ומסתובב שם יותר משישים שנה, תסתכלי עלי, נראה לך שיצאתי מהמדבר? את רואה עלי פיח של אבק שריפה?”
“באיזה שהוא מקום אני יודעת את זה, אבל לא תופשת את זה. אני צריכה לחשוב קצת”
בכל הזמן הזה ג’ו, פטפטן גדול שכל הסיור לא סתם את הפה לרגע, שתק והניח יד על כתפי. כשקמנו ללכת, אמרתי לה “טישייה, עזבי ישראל, סעי לאירופה בחופשה הבאה שלך, בקרי באיטליה, בצ’כיה, ביוון. תראי תרבויות אחרות לגמרי. את חייבת!” כשיצאנו ג’ו אמר לי “יום אחד אני אגיע לישראל.” ותביא את האופניים, ג’ו, אמרתי לו, יש לי סיור גומלין בשבילך בתל אביב!
ג’ו
לעומת זאת, באמריקה…
אהבתי את אינדינפוליס, עיר יפה עם אדריכלות הרמונית ומרשימה. כמה ימים הלאה הגעתי לקולומבוס. השתכנתי שם במוטל עלוב, באזור מוזנח ומתפורר. למחרת תכננתי לעבור במוזיאון מרטין לותר קינג, אתר מפורסם בעיר, שם לפי גוגל אמורה להיות אומנות ומוזיקה שחורה. מצאתי רק גן מוזנח ודלת נעולה. בדרכי הלאה עברתי בשכונות שחורות מתפוררות עם המון הומלסים כושים בכל פינת רחוב, ושיכורים, וג’נקיז.
פינה בקולומבוס
ועוד כמה ימים מזרחה הגעתי לפאתי פיצבורג. הייתי עייף אחרי רכיבה מתישה. למחרת חשבתי לחצות את העיר ולמצוא קמפגראונד כשלושים מייל מזרחה, אבל בבוקר הגעתי לנהר ונחשפתי לפתע ליער הגשרים האדירים שלא ראיתי כמוהם. כל היום חציתי גשרים הלוך ושוב, מעליהם ומתחתם, וראיתי אצטדיון עם אדריכלות מודרנית יפהפייה, וגיליתי בית כנסת עגול ענק ומפעים ביופיו השקט, אולי בית הכנסת המרשים ביותר שראיתי מימי. כך נגמר לי היום בעיר המקסימה הזו. לא התקדמתי לשומקום ושבתי לאותו מלון ללילה נוסף.
גשר בפיצבורג
בית הכנסת של פיצבורג
אין ספק, התפנית שעשיתי על נהר המסיסיפי כשעזבתי את מסלול “טראנס אמריקה” ופניתי לעבר ניו יורק הייתה מבריקה, והביאה אותי למחוזות אחרים ושונים בתכלית. קיבלתי כל מה שחסר לי במסלול הרשמי, וגם התמודדות שונה לחלוטין עם הדרך. פגשתי אין ספור אמריקאים יפים ומאירי פנים, וטעימה מההנדסה האזרחית והאדריכלות המודרנית של אמריקה, ומרשת הכבישים הגאונית, שאין בעולם מה שיישווה לה. וגם המון מזל יש לי בדרך הזו. כול יום.
אני עכשיו כחמישים מייל מערבית למנהטן ומחר עם שחר אצא ליום הרכיבה האחרון במסע הזה. לקראת ערב, כך אני מקווה, אחצה את גשר ג’ורג’ וושינגטון וסרט חדש, שונה ומרתק, יתחיל. כבר אחר חצות ושתיתי חצי בקבוק יין ועדיין לא יכול להירדם מרוב התרגשות…