בר בהר הוא מקום נפלא ואהוב. שזורים בו זכרונות מרכיבות ומפגשים של שנים ארוכות והוא הפך למוסד. ה Cycling Cafe המובהק של איזור ירושלים. אבל בשנים האחרונות השבתות בבר בהר השתנו. אני ממשיך להגיע לשם באוטומט אבל כבר לא מרגיש את הקסם של שבת בבוקר במקום. בשבת האחרונה פתאום הבנתי את מה שחלחל תקופה ארוכה.
מאת: גיא חלמיש
מקום נפלא שהפך לעוגן תרבותי
המקום ממשיך לתת את אותה רמה גבוהה של קפה, מאפים, וקצת תחושה של חוץ לארץ. ביחוד בחצר מאחור- דווקא באזור שאליו מגיעים פחות רוכבים, הוא נראה כמו מקום שהייתם שמחים להביא אליו רוכבים מחו”ל ולהראות להם את ה Cycling Cafe המקומי.
אני לא יודע מתי בדיוק הקימו את המקום ומתי התחלתי להגיע לפה לשתות קפה, זו מסורת שלי לפחות 20 שנה. אולי יותר, אולי פחות. לאורך השנים האלה נקשרתי לבר בהר באמת. אולי זו ההקלה האדירה אחרי כמה עליות קשות שגורמת לך להתחבר כל כך- המאמץ נפסק באחת, ואתה מגיע לנווה מדבר. אולי זה בזכות האיכות של הקוקה קולה הקפואה והאספרסו בכוס זכוכית קטנה, שמאוששים אותך ומחזירים את האופטימיות. המהדרין מוסיפים עוגה, בלקני או קלצונה… ככה צריכה להיראות הפסקת רכיבה.
טבורו של עולם
המקום של רוכבי האופניים הוא נקודת מפגש עם אנשים שלא פגשתם זמן רב באמצע הרכיבה. לפני הרבה שנים הוא היה מעין סוד פנימי שידוע רק לטיילנים של נחל קטלב, ולרוכבי האופניים. בר בהר הוא גם נקודת מפגש מיוחדת בין הרוכבים הירושלמים לרוכבים מהשפלה והחוף. מעין מגנט: טבורו של העולם אליו כל העליות והסטראבות זורמות. היה כיף להגיע לשם ולדעת שיגיעו מלא רוכבים, ויסתכלו על האופניים אחד של השני, וידברו, ויחליפו חוויות. יושבים ביחד על שולחנות העץ ומדברים אופניים. כך זה היה כל השנים, כמעט סוד שלנו- הרוכבים, בשעות הלא סבירות של הבוקר.
אני זוכר את האיום שהיה עליו לתקופה מסוימת כשקק”ל שקלה להפסיק את הזכיון של הבעלים המקומיים במסגרת איזה מהלך כלכלי מנותק מהקהילה. איזו הקלה זו היתה כשבר בהר שרד את זה, ונשאר כמו שהוא. בחורף- זו הצלה של ממש. אתה מגיע קפוא ומתחמם בתוך האזור המנוילן, מתחת לפטריות החימום, לוגם קפה חם, ומנסה לשכנע את עצמך לחזור החוצה אל הקור, מושך עוד קצת…
בשבתות זה נהיה אחרת
זה תהליך איטי. זה לא משהו שקרה ביום אחד. בהתחלה היו קצת אופנוענים, ואחרי כן, לאט לאט- קצת יותר, והרבה יותר. ככל שהתרבו הלחץ על המקום עלה. בר בהר האינטימי הפסיק לעמוד בלחץ. בשבתות בבוקר המקום מפוצץ, עולה על גדותיו, ולא עומד בעומס. יש פחות מקום בצל, התורים מתארכים, ההמתנה להגעה אל הקופה ארוכה ונמשכת בעמידה. הפינוי של שאריות האוכל והכלים מהשולחנות איטי יותר, ואתה מתישב בתוך ערמות. אין הקפדה על איסור העישון במקומות ציבוריים.
האופנוענים שונים מרוכבי האופניים, אין להכחיש. חלק מהקסם של המקום עבורי היה היותו מפגש רוכבי אופניים, ועל כל שולחן שהתיישבת יכולת להשתלב בשיחה, או לפגוש מישהו שהיה איתך בקשר ב”תפוז” בהתחלה וב”פייס” לאחר מכן. בעבר האופנוענים תפסו שולחן אחד והרוכבים את השאר. כעת- אתה מתישב בשולחן עמוס לובשי שחורים וזה מייצר חוויה אחרת. כמו בכביש אנחנו חולקים את אותה הסביבה אבל נפרדים לגמרי במהות. תרבות שונה לגמרי בסטייל, בניראות, במהירות וברעש שאנחנו מייצרים. אני לא נגדם ואני אוהב את תרבות הנהיגה והספורט המוטורי ורוצה בקיומה, אבל אני גם רוצה את המקום השקט שלי בנפרד. אני לא חולק על זכותו של אף אחד להשתמש באזורים הציבוריים ורוצה שלא יחלקו על זכותי. אבל אודה: לא נעים לי בכביש כשהם עוברים ברעש עצום ומהירות אדירה לידי, כשאני מנסה להנות מהטבע מסביב והשקט ברכיבה, ולא נעים לי גם פה בשולחן של בר בהר כשיש ביניהם שחוסמים מקומות ישיבה עם קסדות על השולחן ומעשנים עלי. לא כולם כמובן.
מעל למסה קריטית מסוימת הוייב של המקום משתנה. אני מתגעגע ל Cycling Cafe האנטימי של רוכבי האופניים שהיה בר בהר בעבר בשבתות.
תזכירו לי, למה אני בא לכאן?
תהליך ההפנמה שזה כבר לא אותו בר בהר השקט והאינטימי של רוכבי אופניים שהיה בעבר התרחש אצלי לאט. סרבתי להרפות, לא רציתי שלא לאהוב את אותה אהבה ישנה, אהבת הילדות שלי כרוכב. אין לי כמעט תלונות למקום – נכון אולי אם היתה עוד קופה היו פחות תורים ואולי צריך לארגן שם את הרחבה עם יותר מקומות וצל- בטח אילוצים לא פשוטים מול קק”ל ולכו תדעו מה עוד. אני עדיין מעריך את איכות התוצר שלהם, ומקווה שיספקו לי את אותו הקסם שאני חולם עליו כשאני גמור אחרי 60 ק”מ בדרך למקום, וכשעוד 50-60 ק”מ לפני ואני זקוק למנוחה ומילוי בקבוקים.
אבל בשבת האחרונה בבוקר זה הכה בי סופית: בר בהר בשבתות כמו שהוא היום הוא כבר לא המקום שהיה. אין לנו בעלות על המקום- הוא ציבורי, פתוח וזכותו של כל אחד להגיע לשם. פחות זכותו של כל אחד לעשן במקום הזה על אנשים שרוצים לנשום אוויר נקי ופחות ראוי לשים קסדות על שולחן בבית קפה (גם קסדות אופניים!). באמצע השבוע ובשישי כשריק יותר אמשיך לשמור לו אמונים, אבל את הרכיבות הבאות שלי בשבתות אנסה לארגן סביב נקודת קפה איכותית חדשה- שקטה, נקייה מעישון, ועמוסה הרבה פחות. אולי בעין כרם?
מגזין האופניים הטוב בישראל:
לחצו פה לקבל את ערוץ BIKEPANEL בטלגרם!