כחלק מהתחרויות אנדורו שאני ודימה רפקין נוסעים אליהן בעונת 2014, נסענו לVal D’isere שבצרפת לתחרות אנדורו שהתקיימה ב16-17 באוגוסט כחלק מהסבב הצרפתי. בתחרות השתתפו כ-250 מתחרים, ברובם צרפתים. למי שאכפת רק מהמספרים: אני סיימתי 101 ודימה 111 כללי. אבל העיקר זו החוויה, אז שווה לקרוא:
ואל דיזר ממוקמת במזרח צרפת על גבול איטליה, דרומית למורזין ושמוני ומזרחית למריבל (שתארח את גביע העולם הבא בדאונהיל), 3 שעות נסיעה ברכב משדה תעופה ג’נבה. באופייה ממש דומה למורזין, עיירת סקי קטנה אבל קהילת האופניים קטנה ומצומצת בהרבה. למי שרוצה לבוא לרכוב פה, הייתי מציע להתארח בTignes (אומרים “טין” – הצרפתים והאיות שלהם…), עיירה צמודה ומלאת חיים עם נוף מדהים ורכבל שכל המסלולים מחוברים גם לואל דיזר. בשונה ממורזין שגובהה רק 1000 מטרים, ואל דיזר נמצאת בגובה 1800 מטרים והרכבלים מגיעים עד 2800 מטרים מעל פני הים. הגובה הרב מונע מעצים לגדול כאן שכן הם נעצרים בגובה 2000 מטרים בערך. דבר זה יוצר נוף ייחודי של הרים נקיים ומסלולי רכיבה פתוחים.
פארק האופניים פה מושקע, מפותח ובחינם! בקיץ לא גובים תשלום כלל על הרכבלים או האוטובוסים בין העיירות השכנות. בין ואל דיזר לטין יש 3 רכבלים עיקריים לאופניים עם רשת מסלולים מסודרת בין מקום למקום.
נראה שרוב המסלולים כאן מדורגים בדירוג כחול שהוא אומר מסלולים די פשוטים בעלי סיבובים נוחים וברמים ענקיים וקפיצות קטנות בין לבין. פה ושם יש גם מסלולים אדומים וטיפה שחורים. היינו פה רק יום אחד לפני התחרות ומזג האוויר לא היה לצידנו, לכן לא יצא לנו באמת לחקור את כל המסלולים המוצעים לרכיבה. אני מציע בחום לרוכבים מתחילים להגיע לכאן, הם יהנו מכל רגע ברכיבה והנוף פה מדהים. לרוכבים המתקדמים הייתי מציע לחקור טיפה את מגוון המסלולים (או לשאול את דימה שנשאר שם עוד כמה ימים), אבל בכל מקרה לא משנה באיזו רמת רכיבה אתה – אין כמו לרכוב על ברמים מושקעים במהירות בירידה בלי ברייקינג באמפס.
נוף ייחודי של רכסי הרים נקיים מעצים שלא נגמרים
על התחרות – להסתכל רחוק ולקוות לטוב
אני יכול להגיד שהתחרות הזאת הרבה יותר “שכונתית” ממה שהתרגלנו בסבב העולמי. התדריך היה בצרפתית, ארך 5 דקות ורק 30 רוכבים בערך נכחו בו. זמני ההזנקות הם המלצות ואין בעיה להחליף עם אנשים תוך כדי. הזינוקים הם בהפרשים של 20 שניות ל50 הרוכבים המהירים ביותר ו10 שניות לשאר (לא דיברתי על זה בכלל, אבל כמעט ולא היה ראן ללא עקיפות, מ2 הכיוונים). לדעתי זה ממש לא גורע, אלא אפילו מוסיף. מפני שאין פה באמת התשות והמסלולים כל כך ארוכים, שאין צורך לחשב כמה יצא לכל אחד לנוח על השנייה. כמה שניות פה או שם לא ישנו כלום. כשאין התשות האווירה הרבה יותר נינוחה וזורמת. כמובן שהתחרות הייתה פיזית בטירוף, אבל זה בא לידי ביטוי רק בסטייג’ים עצמם.
בשונה מסבב האנדורו העולמי, הצרפתים לא מאמינים באימונים והכרת מסלול. הם מסמנים את המסלולים ביום חמישי, מרשים לנו ללכת את המסלולים בשישי, ובשבת וראשון מתחרים. אם התחרות במקרה מתחברת עם תחרות של הסבב העולמי מקבלים גם לפני כל סטייג’ ראן אחד ללא עצירות. כאמור פה זה לא המקרה אז את כל המסלולים רכבנו על עיוור. הרבה יגידו שזה לא הוגן ולמקומיים יש יתרון מטורף כי הם מכירים את המסלולים פה, אבל לדעתי זה לא נכון כי בערך 60% מהמסלולים כאן היו פשוט סלאלומים על דשא בין ססלים שהמארגנים החליטו לסמן. כמובן שיש יתרון אדיר לרוכבים שהתחרו כבר בתחרויות כאלו ומכירים את הסגנון.
הצרפתים גם לא מאמינים בלפדל למעלה (לפחות לא בין הסטייג’ים). כל המעברים בין הסטייג’ים היו ברכבלים או ירידות/מישור.
הרבה מסלולים בתוליים על הדשא (צילום: Art Reflex)
האימונים – אם אפשר לקרוא לזה ככה
הפעם אני ודימה עשינו טיול משפחות. אני הגעתי בחמישי אחה”צ עם אמא שלי לואל דיזר. דימה הגיע עם תמיכה מלאה: יוליה אישתו, 2 בנותיו ואביה של יוליה.
ציפיתי להגניב כמה ראנים להכיר את האיזור אבל עם עיכובים בטיסה ובשדה התעופה הגענו למלון רק ב 4 אחה”צ. הרכבתי את האופניים בחצי שעה וטסתי לרכבל בתקווה שלא ייסגר. הופתעתי לגלות שאין צורך לשלם והספקתי לעלות ב16:38 בעוד שסגירת הרכבל היא ב16:45. כשהגעתי למעלה הרכבל נעצר ונסגר להיום. מזג האוויר היה מעולה עם אדמה מושלמת והתחלתי לרכוב במסלול ירוק, באמצע המסלול הבנתי שזה מסלול לטיול משפחתי ועברתי למסלול כחול שנתן לי להעלות יותר מהירות.
למחרת בבוקר נפגשתי עם דימה ברכבל ועלינו ליום אימונים. בחרנו שלא ללכת את המסלולים כי הם כל כך ארוכים שלא נזכור כלום ובכל מקרה קשה להבין מההליכה. זה היה מזג האוויר הכי קיצוני שרכבתי בו אי פעם! ירד עלינו שלג תוך כדי והוא נכנס לקסדה והכאיב בפנים. המסלולים היו רטובים לגמרי ולא ראינו כלום. הכי קשה היה הקפאון באצבעות. האצבע שעל הברקס הרגישה כמו גוף זר והייתי צריך לעצור מדי פעם לראות שהאצבע באמת על הברקס! ידעתי שהמוח שולח אותות לאצבע ללחוץ, וכל מה שנשאר לי זה לקוות שהיא באמת עושה את זה. סך הכל עשינו 6 ראנים, בעיקר במסלולים כחולים כי לא רצינו להיהרג במסלולים התלולים וידענו שבתחרות תנאי מזג האוויר יהיו שונים אז אין לנו למה.
האופניים לא נשארו נקיים אחרי יום כזה
יום תחרות ראשון – שוק תרבותי
אחרי החוויה הקשה יום לפני, ליום התחרות התלבשתי חם כי ידעתי שנחכה הרבה למעלה בקור. לבשתי את מכנסי הדאונהיל שלי במקום מכנסי הAM, שרוולי רגליים, חולצה טרמית, מעליה חולצת מגן של רייס פייס עם מגן גב מחובר, מעליה חולצת קרוס בשביל הכיסים ומעל הכל מעיל רוח. הפעם לא הייתי עם תיק כי אני מנסה להתחרות עם ציוד מינימלי לראות איך זה עובד לי. אפילו שלא ירד שלג או גשם, בפסגה הטמפרטורה הייתה -2 מעלות עם שאריות שלג מאתמול.
שלג שנערם לי על המכנס בזמן העליה ברכבל
סטייג’ ראשון – מי שם פה נחל?
נכנס למועדון עם 4 הסטייג’ים הארוכים ביותר שלקחו לי כ-16 דקות. באורך 6 ק”מ עם 800 מטרים איבוד גובה. כמו כל הסטייג’ים הוא התחיל ממש סבבה בקטע שעוד יכולנו לראות מהזינוק. אחרי שהרוכבים נעלמים מהעין נכנסים ל5 דקות של גבעות קטנות עם מלא סלעים קטנים שמעיפים אותך מהקו עם בוץ ביניהם – ממש קשה לשמור על מהירות. אחר כך יצאנו לקצת קטעים מהירים ושיפועי צד על דשא.
לאחר מכן הופתעתי לגלות שהגענו למעבר נחל שאין שום מצב לרכוב אותו ואחריו עלייה שאולי אפשר לרכוב אותה, אבל 10 דקות כבר בתוך הראן זוהי משימה בלתי אפשרית. יצאנו לעוד קצת סיבובים פתוחים על דשא רטוב והחלקתי. אחר כך התחברנו למסלול מסומן וממש כיפי שיצא לנו לרכוב אותו באימונים “בטעות” וממש שמחנו להגיע לשם. סך הכל סטייג’ נחמד חוץ מהעליה התקועה באמצע וללא בעיות משמעותיות.
סטייג’ שני – אחד הלא זורמים
גם הוא סטייג’ יחסית ארוך שלקח לי כ-14 דקות. כדי להגיע אל הסטייג’ היינו צריכים לעלות ב3 רכבלים וביניהם ירדנו כ1000 מטרים. כמובן שבחלק שניתן היה לראות מהזינוק המסלול נראה מהיר זורם וכיפי. בקטע שנעלמים לתוך ההר מתחילים לרכוב בקטעים תלולים על דשא רטוב וסיבובים בשיפוע צד. אחר כך יוצאים לקטע צר ותלול עם מלא סלעים קטנים שבועטים לך את הגלגל ובמקרה שלי בועטים את הכסא לאיזור פרטי שכאב לי כל הראן אחר כך.
יצאנו לקטע פידול פתוח ומישורי ובסיומו עליה קצרה סלעית וטכנית נורא. ציפיתי שאחרי העליה הזאתי נחזור לרדת, אבל שם הגיע הקטע הנוראי ביותר בתחרות: 5 דקות של מישור ומלא סלעים שעוצרים אותך. את כל הקטע הזה רכבתי עם רגל אחת בחוץ כל הזמן והמעביר שלי חטף סלע או שניים. בסוף יצאנו לקצת סוויצ’בקים בירידה יחסית משופעת, עלייה קצרה וקורעת וספרינט לסיום. לדימה נפל הפדל מהציר בערך באמצע הסטייג’ והוא היה צריך לרוץ את כל קטעי הסלעים, אבל עדין סיים רק 40 שניות אחרי כשהוא רוכב חצי מסלול על הציר – גיבור!
דימה בתור לרכבל האחרון בדרך לסטייג’ השני
סטייג’ שלישי – סוף סוף משהו רגיל
המסלול התחיל 100 מטרים מסיום הסטייג’ השני. הזמנים קצת התעכבו אז יצא לי ללכת טיפה במסלול לראות מה קורה ודימה הלך לחנות אופניים בעיר לקנות פדל. כרגיל בהתחלה הכל נראה סבבה וזורם, סינגל הולכי רגל עם קצת מדרגות עץ. מצאנו נקודה לראות את ההתחלה של החברה המקצוענים והלסתות שלנו נשמטו כשראינו את פלוריאן ניקולאי (מנצח התחרות) עשה באני הופ באמצע הסינגל מעל סלע בגובה חצי מטר כדי להגיע בקו ישר לעליה ולא לאבד מהירות.
דבר פחות נעים שיצא לנו לראות זה את אחת הרוכבות שהתרסקה בחלק הראשון לתוך סלעים ענקיים, התחרות נעצרה לרבע שעה בערך עד שפינו אותה. נראה שהיא שברה את העצם הבריח לפי איך שחבשו אותה.
הפעם לא היו הפתעות מיוחדות, סינגל יחסית זורם בלי שום דבר משמעותי. זה הסטייג’ עם התוצאה הטובה ביותר שלנו, אני 78 ודימה 71.
סטייג’ רביעי – חוסר ריכוז של סוף יום
הסטייג’ השני במועדון ה16 דקות, באורך 6 ק”מ עם 825 מטרים איבוד גובה.
כרגיל מתחיל זורם, הפעם עם סיבובים נחמדים ולא קשים מדי על דשא ולאחר מכן יצאנו לצלע ההר שכללה קטעי פידול ארוכים במישור ועלייה, גינות סלעים ארוכות עם סלעים ענקיים שמפוצצים את הידיים, סוויצ’בקים צפופים בטירוף וקטעים מהירים ומפחידים כשמימיננו צוק. בין לבין היו גם קצת שיפועי צד על דשא כדי להוסיף לכיף. כשיצאנו מהקטע הזה שלא נגמר הגענו לקטע ארוך שפיורד בסוויצ’בקים מתחת לרכבל, קטע שראינו מהרכבל ופחדנו ממנו. האמת שהוא היה תלול אבל לא נורא כל כך. מה שכן הסיבובים היו צפופים נורא.
כנראה שכבר לא הייתי מרוכז כי פשוט נתקעתי בכל הסיבובים הצפופים במסלול, גם באמצע וגם בסוף ונפלתי פעמיים תוך כדי. כמה שהיה לי גרוע, לדימה המשיך להתדרדר היום עם פנצ’ר בגלגל הקדמי שאילץ אותו לרכוב כך ¾ מסלול – גיבור כבר אמרנו?
הרבה סיבובים צפופים
יום תחרות שני – דברים מוכרים
אחרי היום הראשון אני מוקמתי 101 ודימה 131. ממש רציתי לשפר ולהגיע למאיה הראשונה, בייחוד כיוון שידעתי שעשיתי טעויות בסוף היום הקודם. היום מצפים לנו שני סטייג’ים שונים שכל אחד נעשה פעמיים. אחד מהם סוגר את מועדון ה16 עם 6.5 ק”מ ואיבוד גובה של 950 מטרים!
פלוריאן ניקולאי שלט ביום הראשון והמשיך לניצחון הכללי (צילום: Art Reflex)
סטייג’ חמישי – זה לא היה שם מקודם
ציפינו לרכוב בקטעים מוכרים לנו (ההתחלות היו על קטעים מאתמול), אבל לא זכרנו כמה החלק על הסלעים החלקים היה ארוך וכמה טכני הוא היה. גם ציפינו שהחלק הזה יתייבש כבר – אז ציפינו, הוא עדיין היה חלקלק נורא. לי היה ראן נוראי, נכנסתי ל2 בורות ענקיים שלא זכרתי בכלל שהם שם ובכניסה לעלייה על גבעה קטנה טעיתי בקו והגעתי לעצירה מוחלטת. לדימה לעומתי ממש זרם והוא נתן אחלה תוצאה.
הבורות שתפסו אותי
סטייג’ שישי – לאט זה מהר
אחרי החוויה הנוראית בסוויצ’בקים של הסטייג’ אתמול, החלטתי שהיום אני מאט ממש לפני כל סוויצ’בק והעיקר להישאר על האופניים. ווואלה זה עבד, הרגשתי שזורם לי והולך לי סבבה ואני נשאר על האופניים. גם לדימה הלך טוב ועשינו תוצאה די זהה בראן הזה.
סרטון מלא של הראן:
סטייג’ שביעי ושמיני – על טעויות לא חוזרים
זכרתי בדיוק איפה פישלתי בראן הקודם על המסלול והפעם עברתי את כל הראן חלק והוא זרם לי. שיפרתי 17 שניות. לדימה הראן הרגיש פחות טוב מהקודם, ושעשה מלא טעויות, אבל בסוף הוא שיפר ב4 שניות מהראן הקודם ועקף אותי ב-3.
הקטע האחרון זרם בערך כמו השישי אבל כנראה שכבר ראינו את הסוף וידענו למה לצפות אז דחפנו קצת יותר. אני שיפרתי כ-25 שניות ודימה 30 מהראן הקודם.
סרטון קטעים נבחרים מהיום השני:
פודמיום גברים (צילום: Art Reflex)
סיכום
סך הכל אנחנו מרוצים מהתוצאות שלנו. אני טיפה מאוכזב שלא נכנסתי למאייה הראשונה, אבל תמיד יש את התחרויות הבאות. לא היינו רגילים לאורך מסלולים שכזה (בארץ הכי קרוב זה צוק מנרה שלוקח כ 8 דקות) ולתוואי הזה ולכן למדנו הרבה ואני מאמין שההתנסות שיפרה אותנו וחיזקה אותנו מאוד.
מה שאני לוקח מהתחרות הזאת הוא ההבדל בין ההרגשה שלך בראן לבין התוצאה הסופית. 2 דוגמאות בולטות הן שביום הראשון הרגשתי הרבה פחות טוב מביום השני, אבל בראשון סיימתי 101 ובשני 115. הדוגמא השנייה היא שדימה הרגיש הרבה יותר טוב בסטייג’ החמישי לעומת השביעי, אבל דווקא השביעי שלו היה מהיר ב-4 שניות.
(תוצאות מלאות אפשר לראות כאן).
תודה רבה לדימה שגורר אותי לתחרויות ומושך אותי קדימה. וכמובן על התמונות שסיפק לי לפה אחרי שהלך לי הפלאפון. תחרות הבאה מתקיימת בפינלה ליגורה שבאיטליה, זוהי התחרות האחרונה של הסבב העולמי. הפעם בנוסף אלי ודימה, מצטרף אלינו לתחרות גם עיטם שולץ.
אני ודימה בסיום התחרות
מאת: גיא בר
גיא בר – בן 22 מכפר סבא. רוכב שטח ודאונהיל כ 10 שנים. בעברו פודיומים בקטגוריית העלית בדאונהיל בארץ. לאחרונה עבר לאנדורו עם נצחון בסבב האול מאונטיין ב 2013. החליט לנסות את מזלו בתחרויות אנדורו של הסבב העולמי ומצטרף לדימה רפקין למספר תחרויות בסבב. אחרי 2 תחרויות עם תוצאות בינוניות ושוק תרבותי מהרמה, מתאמן חזק ומנסה להשתפר לתחרויות הבאות. מספונסר מbikedeal.co.il ו contour.