גראן פונדו מכתשים, כידוע, הוא אירוע האופניים השני בסדרת האירועים שמפיקים לנו החברים ב”משלחות” ו”מדיטרנאו” – ביחד איתם אנחנו מעודדים את אירועי הרכיבה האלה בישראל – אירועים שכמו בכל העולם מהווים את הבסיס הרחב של רכיבת הכביש העממית – בסיס שנפגש בקדמתו עם המקצוענות והרכיבה התחרותית. רק באפריל השנה, כבשנו את גראן פונדו גלבוע-חרמון, וקיבלנו בתמורה את הגרסא הדרומית שלו, עם הבטחה ל-150 ק”מ, על 2,200 מטר טיפוס. ההנאה מהאירוע הראשון, כמו גם המחסור באירועי כביש שכאלה – הביאו אותי ואת חבריי לקבוצת CarmeliTeam, להירשם ולהתכונן לגראן פונדו מכתשים.
אז למה לי להירשם, אתם שואלים?
אל מול אלפי הרייסרים, הטריאתלטים והאיירונמנים, ישנם אלפי רוכבי כביש שם בחוץ, שלא מעוניינים בכל הפרוצדורה של בדיקות, רישום לאיגוד, ביטוח והשתתפות בתחרויות כביש רשמיות ומלחיצות. מצד שני, לרכוב בכבישי ארצנו מדי שבת (שלא לומר אמצע השבוע…), בקבוצה או לבד, זה אתגר מפוקפק גם כך. מדי פעם צריך איזושהי מטרה, איזשהו אתגר, שידרבן אותך לצאת, לדחוף ולהתכונן אליו. והגראן פונדו הוא מטרה ראויה בהחלט.
גם אם אתם רייסרים, רשמית או רק בעיני עצמכם, תוכלו למצוא מענה בדמות מקטע מדידת הזמנים, שהפך לחלק אינטגרלי מכל אירוע שכזה. תוסיפו כבישים סגורים, ליווי משטרתי, סיוע טכני, אוטובוס מאסף וכמובן – איזורי האכלה ו”השקייה”, ואתם מסודרים.
אם אתם בקטע של גמיעת מרחקים ארוכים, תגלו שישנן כמה קבוצות ופורומים בנושא. יש חבר’ה שעושים ברווטים, ביניהם רוכב שעשה מטולה-אילת-מטולה, ברכיבה אחת(!), ויש את קומונת ארבע אינץ’ – המתרכזת ברכיבות ארוכות, על אופני הרים. כבר כמה שנים שהקומונה מארגנת רכיבת 100 מייל, הנקראת בפי העם – צ’ימיצ’ורי. יצא שהשנה, חרף הדיונים וניסיונות השכנוע, נקבעו שני האירועים לאותו תאריך. דבר שהעמיד בפני רוכבי המרחקים דילמה קשה – איפה יותר כדאי לסבול? אירוע שטח מסורתי, פיראטי וחינמי, או אירוע כביש צעיר, מסחרי ובתשלום? ושוב, לדעתי, כולנו יוצאים מפסידים ב”קרבות” שכאלה. עד שיש אירועי רכיבה מעניינים ומאתגרים, בארצנו השחונה – למה הם חייבים להתקיים באותו מועד בדיוק?
אז הלכנו על הגראן פונדו. רכבנו, התאמנו, התכוננו, היינו במחנה אימון והגענו ליום שישי, בוקר האירוע, במתחם המלונות עין בוקק, ים המלח. מאות רוכבים, בשלל תלבושות, בשלבי הכנה מתקדמים – ניפוח גלגלים, הרכבת מספרי משתתף, אריזת בגדים לתוך שקיות של FedEx (שביצעו משלוח לשקיות, על מנת שיחכו לרוכבים בקו הסיום) ומסירתן, הרצת דאחקות ואווירה כללית של פסטיבל. גם אנחנו מצטרפים במהרה להמולה הזאת, ודי מהר נקראים לקו הזינוק, לקבלת תדריך לקראת יציאה.
כמו כל דבר, גם הרכיבה הזאת, מתחלקת לשלושה חלקים: מים המלח לצומת עין חצבה – 56 ק”מ מנהלתיים, אחרי רכב מוביל, תוך כדי סגירת כבישים וצמתים על ידי המשטרה. די מהר גוש הרוכבים מתפצל לכארבע דבוקות עיקריות, שמתגלגלות קדימה יחד, כל אחת בקצב המתאים לה. הפלוטון גומע את המרחק בקצב נוח, אנשים מסביב רגועים, מדברים ומחייכים, מסובבים רגליים בקלילות. הנוף מסביב מתחלף לו אט אט משאריות ומפעלים של ים המלח הנעלם, לנוף המדהים של הערבה, והכביש הופך לרולינג הילז כיפיים וזורמים.
בצומת עין חצבה עוצרים בנקודת הרענון הראשונה, ומקבלים חטיפים, מים ואיזוטון. שם גם ניצב שער הזינוק לחלק השני של הרכיבה – מדידת הזמנים מעין חצבה לירוחם. 46 ק”מ, רובם במגמת עליה, שעוברים דרך הקלאסיקה מעלה עקרבים, ודרך המכתש הגדול. אגב, מדידת הזמנים נעשית באמצעות שבב פשוט וחד פעמי, המוטבע במספר המשתתף על כידון האופניים, ונקרא על ידי שטיח, בכל פעם שעוברים מתחת לשער. כמה פשוט, ככה גאוני. זהו הקטע בדיוק, שפונה לכל אותם רייסרים ומשפחותיהם – בין אם רוכבי עלית מהטופ הלאומי שלנו, ובין אם לוחמי סופשבוע, רוכבי מאסטרס או בוגרי איירונמן, שבאו לתת בראש. בעיקר אחד לשני. תמריץ מיוחד למי שמסיים את הקטע בזמן הקצר ביותר – סט גלגלי שימנו דורה-אייס חדשים, מתנת היבואן ונותן החסות DAA. הקטע הזה סגור הרמטית לתנועת רכבים, והנוף פשוט מדהים!
האירוע מעביר אותך בכמה מההיי-לייטס היותר יפים שיש לאיזור הזה להציע: הנוף בנחל צין, במיוחד כשמעלה עקרבים נחשף מולך. הנוף הנשקף ממעלה עקרבים עצמו, הכניסה למכתש הגדול, דרך החולות הצבעוניים והעלייה לירוחם. בשם החובה העיתונאית, כמו גם רוח הקבוצה, עצרתי כמה פעמים במעלה, כדי לצלם. זה המקום לציין שוב, שבאירוע הזה הכל תלוי במוד שהחלטת לבוא איתו – לתת הכל ולנסות לקבוע זמן מהיר, תוך כדי סחיטת כל האנרגיות בגוף, או טיול עם חברים לקבוצה, תוך כדי צילומים, פטפוטים וחברותא, כי באנו לא רק בשביל הנוף, כי אם להנות/לסבול מרצף עליות מאתגר ומיוחד. מי שלא טיפס מימיו את מעלה עקרבים – ומסתבר שהיו רבים כאלה מהרוכבים באירוע – קיבל שם, לדעתי, תמורה מלאה לכספו. גם אותם אנשים שנצפו בעודם הולכים את החלקים התלולים ברגל, או כאלה שנעצרו בצד מפאת שרירים תפוסים. ואם זה לא השביע את יצר העליות, קיבלנו קינוח בדמות סיום בעלייה מהמכתש לירוחם. מזל שהיא קצרה יחסית. כשעומדים בנקודת ההאכלה השנייה, אחרי שער סיום הקטע, ומסתכלים על פני הרוכבים החוצים אותו, מקשיבים לסיפורי הגבורה והסבל ברחבי המתחם, מרגישים, ולו לרגע אחד, כאילו סיימנו הרגע סטייג’ בג’ירו או בטור. ובכלל, רכיבה בתוך פלוטון תזזיתי, המורכב ממאות רוכבים – היא חוויה מומלצת לכל רוכב. לטעמי, אין הרבה אירועים עצימים, ברמת חוויית הרכיבה, כמו החוויות שמתקבלות באירוע הזה.
דברים מפי שלומי חיימי, focus-mig team: “…הגעתי בכדי ללוות חבר ולא כדי להתחרות. בכל אופן מאוד נהניתי לרכב באירוע. הנוף המדברי יפה בלי סוף ומזג האוויר היה נעים. הרבה כבוד למארגנים על ביצוע אירוע שכזה. אני מקווה שבעתיד יכוונו כמה שיותר אירועים גדולים גם לקהל של רוכבי העילית בעזרת תמריצים כספיים, יש הרגשה שעם השנים נותנים פחות דגש לפלח רוכבי העילית וזה חבל.”
מכאן יוצאים לקטע השלישי והמנהלתי – 48 ק”מ מירוחם למדרשת שדה בוקר. גם הקטע הזה, לא נטול עליות בכלל, כיוון שיש להשלים את גרף הטיפוס ל-2,200 מטר. ואם תוסיפו את הרוח האופיינית לאיזור בעונה זאת, את העייפות ממאה הק”מ הקודמים – חצי מהם בקצב גבוה פלוס, וקיבלתם אתגר יפה לסיומו של יום רכיבה. גם הפעם, הפלוטון מתחלק לדבוקות לפי קצב. מי שלא צבר ניסיון ברכיבה בתוך דבוקה, סבל מאוד מהתמודדות עם התנאים הקשים הללו. הכי כיף זה לשבת עטוף בפלוטון חמים ונעים, ולהתגלגל את יתרת האתגר הזה. יש שיגידו שחמשת הקילומטרים האחרונים הם הכי קשים, אבל אין כמו ההקלה ותחושת הסיפוק, ברגע שעברת את שער הסיום. נותר רק לקחת מדליית מסיים וחולצה, מרק וסנדוויץ’, להימרח בשמש הצהריים החמימה על הדשא, ולצפות במאות הרוכבים שמתגלגלים ומצטרפים לחגיגת הסיום.
מכאן, נותר רק להתארגן, להתקפל, לעלות על ההסעות השונות ולהתחיל במסע חזרה הביתה. מזל שרק יום שישי, ואפשר לנוח את כל השבת…
דברים מפי עופר סלע,”כרמליטים”: “שוב אירוע אופניים רציני בארץ, אני מתחיל להתרגל לכל הטוב הזה. מרגיש טבעי, נכון ומקצועי כאילו היה כך תמיד. הזינוק כחלק מפלוטון יפיפה, בקצב מוכתב, קבוצות ובודדים, רוכבים ורוכבות, מקצוענים וחובבנים – מכניס את כולם למצב רוח הנכון – פאן אדיר של ספורט! ואז מגיע המאמץ במעלה עקרבים ונזכרים לשם מה נתכנסו. כמו הגבול הדקיק בין השנאה לאהבה – כך גם בין הסבל לאושר, לא ברור בדיוק מה המנגנון שגורם להנות ככה אבל עובדה! הרכיבה מירוחם הייתה קטלנית – רוח פנים מצליפה בך ואתה חופר בדוושות ובמוח להישאר צמוד לדבוקונת, אחרת תישאר לבד ואז באמת אתה אבוד…העליות לא נגמרות! בחיים לא נגיע! אחרי כל עיקול מסתתרת עוד עלייה…בסוף הגענו. היה מעולה.”
אם רציתם לדעת מי זכה בגלגלי דורה-אייס של שימנו, נדווח שבקרב רוכבי העלית הרבים שפקדו את האירוע, התחולל קרב מעניין על פירוק הדבוקה, במעלה מקטע מדידת הזמנים. אחרי מאבק לא קל ושעה עשרים ושלוש, ניצח את הקטע יואב בר (IGP), כשהוא מקדים בשלוש שניות בלבד, את ניב ליבנר (Amore & Vita) הבינלאומי שלנו. זאת אחרי ששניהם התישו את דימיטרי גרבובסקי (דינמו רייסינג), שהגיע שתי דקות אחריהם.
נציין לחיוב את הנוכחות הנשית הגבוהה – על הנייר רשומות כ-40 נשים, שלא היה ניתן להתעלם מהן שם בחוץ, כמובן. עוד נקודה לזכות אירוע, שמוציא נשים מהבית לרכיבה מאתגרת, בניגוד לתחרויות כביש מסורתיות.
אז מה היה לנו?
אירוע רכיבה חד יומי מאתגר, רצוף עליות ומרחק, בתצורת PTP (נקודה לנקודה). נופים ייחודיים ומרהיבים. רכיבה באחת מהעליות המיתולוגיות שיש לארצנו להציע – מעלה עקרבים. דאגה לכל הצרכים הלוגיסטיים, כולל כבישים סגורים. אני חייב לציין לטובה את הארגון המצוין של האירוע הזה – הכל מתוקתק, יעיל, ומורגש שנעשה על ידי אנשים שמבינים רכיבה – בין אם ברמת בבחירת המסלול, דרך הפורמט המשלב אירוע עממי עם תחרותי, ועוד בצורה מוצלחת, ובין אם על ידי דאגה לפרטים הקטנים באיזורי ההאכלה, או באמצעות שקיות ה-FedEx עם הבגדים החמים, שמחכות בקו הסיום.
לא נותר אלא לומר תודה ענקית,לכל העושים במלאכה, ולקוות שנקבל עוד אירועים מדהימים שכאלה.
אגב, אפשר כבר לשריין את ה-19/4/2013 – גראן פונדו גלבוע-חרמון מכה שנית. כן יירבו.