ריטואל המרוצים החשובים בישראל בשנה האחרונה, אולי כבר מאליפות ישראל 2013, הוא פחות או יותר קבוע:
- מזנקים חזק.
- השעה הראשונה של המרוצים עצימה ומהירה.
- אם יש בריחה של 2 רוכבים היא בדרך כלל תתפס.
- רוכבים רבים מחזיקים מעמד בדבוקה (באליפות ישראל 14, כולם החזיקו הקפה וחצי על 43 קמ״ש), אך הקצב הגבוה עושה את שלו…
- או אז, הדבוקה, שרובה משווע שתצא כבר בריחה ואפשר יהיה לנשום, מאפשרת למספר רוכבים לברוח (בדרך כלל 3 – 8 וחזקים מספיק בכדי לברוח אחרי הפתיחה המהירה). משנפתח פער של דקה, או חלילה יותר, אין מי שירדוף. מעכשיו ועד לסיום רק הבורחים מתחרים, יחד, עד למאבק על הנצחון.
הריטואל הזה קרה ב 2014 באורים: דימה ניצח סולו מהבריחה בעיקר בגלל התאונה 4 ק״מ לסיום. בבית גוברין: איתמר אינהורן ניצח. בקריטריום כרמיאל עידו זילברשטיין ניצח, באליפות ישראל בה ניב ליבנר מנצח, ובמרוצים על המסלול בעין השופט.
אלו לא חייבים להיות הרוכבים החזקים ביותר שיברחו. כפי שראינו באליפות ישראל האחרונה מספיקים יובל דולין שאינו בכושר (ב 2013 הוא היה מצוין), אנטון וניב הפורשים, יובל פרידמן או עידו סירקין וקצת עזרה ממישהו שהיה במקרה בסביבה באותו בוקר בכדי לגמור את המרוץ.
כל בריחה היא בריחה מנצחת…
באופן לא מפתיע, כך היה גם במרוץ פתיחת עונה 2015 באורים. למה?
לטעמי יש מספר סיבות לתסריט הקבוע והדי משעמם הזה (לחלקם התייחסתי בסיקור אליפות ישראל):
- בדבוקת העילית בישראל יש מעט מדי רוכבים חזקים, כאלו שיוכלו לברוח אחרי שעה ראשונה עצימה או לסגור בריחה חזקה.
- אין מספיק קבוצות ואין מספיק רוכבים שירדפו אחרי הבריחה.
- איגוד האופניים ומארגני המרוצים, בהיותם אחראים על כללי התחרות והתקנונים, מאפשרים לכל הנ״ל לקרות ואף מעודדים זאת.
- המאמנים ומנהלי הקבוצות, בצדק מבחינתם, מקדשים את הנצחון. אך לטעמי עושים זאת על חשבון ובניגוד לרוח הספורט.
סעיפים 1 ו 2 הם מצב נתון. ידרשו זמן רב, עבודה קשה, חינוך וכולי, על מנת לייצר כאן דבוקה של 50 רוכבים חזקים שרואים ברכיבה תחרותית על אופניים יעוד וקריירה. אבל סעיפים 3 ו 4 קשורים באופן ישיר לניהול הקבוצות והספורט בטווח המידי.
נתחיל מהאיגוד והמארגנים:
אופניים הוא ספורט קבוצתי. בסופו של דבר מנצח רוכב יחיד, אך הספורט הוא ספורט קבוצתי. זו הסיבה שבכל המרוצים בעולם מעמידה כל קבוצה כמות זהה של רוכבים לכל תחרות – חד יומית או טור. במרוצים הישראלים שאינם טורים, זאת אומרת כולם למעט טור ערד וטור תפוח, תקנון איגוד האופניים מאפשר לכל קבוצה לרשום כמה רוכבים שתרצה ומייצר אי שוויון במודע. זה לא ספורטיבי! למי שיש הרבה רוכבים בעילית – פעם TACC או IGP, היום 500 וואט וסייקלינג אקדמי, יש אפשרויות רבות, ולמי שיש פחות… בעיה שלו.
חוסר השוויון בגודל הקבוצות פוגע באיכות התחרות והמרוצים. אם לדוגמא הלכו שלושה רוכבים לבריחה, בדרך כלל מהקבוצות הגדולות שקל להן יותר לסכן או להקריב רוכבים, כל רוכבי הקבוצה פטורים עכשיו מעבודה. אם ניקח מצב שכזה במרוץ בית גוברין בשבת, יכולים 10 או 11 רוכבי סייקלינג אקדמי לא לרדוף אחרי רוכב אחד מקבוצתם שנמצא בבריחה. זה חצי מהדבוקה וכל החזקים, ורוב הרוכבים המובילים…
אז מה עדיף לרוכבים הישראלים המובילים כמו עידו זילברשטיין ורועי גולדשטיין, אביב יחזקאל וגיא שגיב שמתחרים נגד קבוצות גדולות? לשבת בדבוקה כשפטריק טאלאגה (לדוגמא) בבריחה, או להתמודד מולו? מה עדיף לרן מרגליות ודרור פקאץ׳? לנהל מרוץ עם 12 רוכבים בולטים מול קבוצות קטנות ופחות חזקות או להתמודד שווים מול שווים אחד נגד השני ונגד הקבוצות האחרות שגם להם רביעיות? מה יגרום לרוכבים לרכוב טוב יותר ולמנהלים להתנסות בניהול מרוץ מורכב יותר? חשבו על סיכומי המרוץ של הקבוצות שיהיו להם יותר מרביעיה אחת וינתחו את המהלכים – זה יהיה בית ספר מצוין לאופניים.
אז מה ההצעה? לחייב פיצול קבוצות, ומהר
במרוצים, שגם כך קצרים הם מדי, שתים או שלוש קבוצות של 4 רוכבים במקום אחת של שמונה (או 12 רוכבים), יאפשרו מרווח טקטי גדול יותר ויעודדו תחרות גדולה יותר בין הרוכבים והקבוצות. בפלוטון של 40 רוכבים יהיו 10 קבוצות (3 אקדמי, 2 מ 500 וואט, 2 מ TACC, בשביל אופניים בגליל מחוזקים ביובל פרידמן, CCC… הבנתם את הרעיון). אם 3 רוכבים יהיו בבריחה 7 קבוצות יוכלו לרדוף ויתכן שיתפתח מרוץ מעניין ומותח בו 28 רוכבים יחלקו את העבודה במרדף אחרי שלישיה או רביעיה שיצאה לבריחה. הרוכבים הפחות חזקים יוכלו לתת הכל למשך חצי שעה, יחזירו את הבריחה ויעזרו למובילי קבוצתם החזקים יותר להתמודד על הנצחון בחלקים המכריעים של המרוץ, גם במחיר פרישה מוקדמת. זה נוהל מקובל בכל המרוצים החד יומיים הגדולים בעולם. הרוכבים יעבדו קשה יותר. המרוצים יהיו מענינים יותר ולמרכיב הטקטי תהיה משמעות גדולה יותר.
טוב יעשו איגוד האופניים ומארגני המרוצים באם יחייבו את מנהלי הקבוצות בעילית לרשום קבוצות של 4 רוכבים, בתלבושות שונות, כבר ממרוץ בית גוברין בשבת. בוודאי שלקראת המרוץ הבא. כך תוגבר ההגינות והתחרות ובעיקר יגבר הסיכוי שהקהל, אך חשוב מכך הרוכבים, יזכו למרוץ איכותי יותר וקשה יותר שיכין אותם טוב יותר טקטית ופיזית למה שיפגשו בחו״ל או בדבוקות גדולות. האלטרנטיבה (המצב הנוכחי)? סייקלינג אקדמי שלקחו את 5 הרוכבים החזקים בישראל והוסיפו להם עוד 7 זרים טובים, ירכבו 12 חזקים נגד דימה והישראלים שנותרו. מה יועיל נצחון בבית גוברין בתנאים האלו? זה כמעט נטול ערך ספורטיבי.
אין פה נאיביות – ברור שזה יהיה אפשרי רק אם המנהלים ומאמני הקבוצות באמת ירצו בכך
אם שואפים לגדל כאן דור רוכבים איכותי שיוכל להתחרות כראוי בעולם – אל תשתפו פעולה עם חוסר השוויון. רן מרגליות, אילן אולמן נמרוד דובינסקי צחי בויגן ושות׳ צריכים לבנות קבוצות של 4 ולדרוש מהם להתחרות בינן לבין עצמן. ברור שגם אם ישונה התקנון לקבוצות של 4 רוכבים, יוכלו המאמנים לנהל את המרוצים כך שכל קבוצותיכם ירכבו בעצם כקבוצה אחת… נכון, אך זה יהיה שקוף ויעמוד לביקורת. מי שמקדש רק את הניצחון יוכל להיות אדיש למהלך כזה ולראות את טובת הטווח הקצר ולהפעיל את קבוצתו בהתאם.
כמובילי הענף אתם חייבים לחשוב יותר רחוק – על מי אתם עובדים? מה שווה נצחון במרוץ בודד בישראל אם אח״כ אף אחד מרוכביכם לא מסוגל לסיים חד יומי בחו״ל? נהלו את המרוצים בהגינות ומתוך כבוד לרוח הספורט – שוויון מספרי ומאבק הוגן ויפה שעה אחת קודם.