עזרא שהרבני הוא אחד מאושיות אזור הדרום והוטרינר המהיר ביותר בקומונת 4 אינטש ואפיק. לאחר שהתחמק כמה פעמים מהתייצבות לאחד האירועים המכוננים של הקומונה: הצ’ימיצ’ורי (אבל לא נפקד מאיזה תחרות סטייג’ים רב יומית זניחה וקלילה אחרת: הטראנס אלפ שטח…) הוא נכנע ללחץ החברתי, ומודה בכך בפומבי, וגם בכמה פרטים מביכים נוספים כמו הכנה לקויה של ציוד, מעקף ע”י בחורה, מחשבות פרישה באמצע ועוד. בעיקר הוא מזכיר לנו שאפיק ארוך במיוחד הוא התמודדות פיזית, לוגיסטית ונפשית:
המסלול יוצא מעין-חצבה דרך מעלה עקרבים למכתש הגדול ויציאה מן המכתש בטיפוס של מעלה אברהם אל שדה בוקר שם נקבע הפידינג זון היחיד לאורך המסלול, משם החזרה דרך נחל צין, נחל חווה, שלוחת צלמון, נחל מרזבה ונחל נקרות, ציר המעינות וחזרה לחצבה.
בשנה הראשונה הספור נראה לי אדיוטי ולא ישים שכן קצב טיולי המדבר שלי באותם השנים היה 7 קמ”ש ברוטו למעט רכיבה בשבילי 4*4 מדבריים שהניבו 12 קילומטר בשעה. בשנה השניה הסיפור נראה לי אדיוטי ולא בריא בכלל, הרי כל תורת אימון תעדיף ארבע אימונים של שעה וחצי שעתיים על פני אימון אחד של שמונה שעות לא כל שכן 12 שעות. בשלישית רק המחשבה על השבוע השבתה שאחרי, הכאבים בשכמות, פצעי ההרפס שיתפרצו בשפתיים והתחושה בידיים שתחזור אחרי חודש גרמה לי להתחמק. אבל לרביעית למרות שאני מגיע בכושר הכי לקוי שלי כבר לא יכולתי לסרב כנראה בגלל כמות המתעניינים והתכונה שהארוע מייצר סביבו, אירוע קומונארי הוא ארוע שבכל זאת מגיעים אליו יותר משתתפים מלכל ארוע אופניים אחר שאני מכיר.
כושר ירוד זה לא העניין, המוטו שהנחיל אילן טבת לקומונה הוא שהכל בראש, הרי ברור שהרגליים יגמרו, השאלה היא רק מתי כך שההבדל בין להגיע מוכנים ללהגיע בכושר ירוד הוא יותר קילומטראז’ שאצטרך לעשות בכוח האינרציה.
כבר בהכנות מתגלים אצלי קשיים, כמה ימים לפני הצ’ימי מסתבר שמקנן אצלי בקיבה חיידק ההליקובקטר שמאד אוהב סוכר והדרך להלחם בו הוא דיאטה מסוכרים וזה מסתבר ניגוד אינטרסים קלאסי אל מול האבסת הפחמימות הנדרשת לפני התחרות, לקיחת האנטיביוטיקה נדחית בשבוע והרופא מצייד אותי בכדורי אומפרזול לפני הירידה לערבה.
הקושי המנטלי של מסלול אפיק מעגלי בנגוד לאפיק פוינט טו פוינט הוא האפשרות הקלה לחמוק ממנה, תמיד אפשר לעשות פרסה ולחזור, יש אין ספור נקודות מילוט חזרה לערבה ועל כן הצורך בשותפים לרכיבה חזק מתמיד במיוחד כשתחילת הרכיבה היא בחשיכה בקור עם מספר מעלות חד ספרתי. אבל אין לי עניין בשותפים, רכיבה לבד במדבר היא תענוג במיוחד כשבמקרה הזה מלווה לה תחושת בטחון בדמות 80 רוכבים נוספים שחולקים את אותו המסלול.
אל ראס השיטה מגיעים ערב קודם לתדריך של גידעון מיחידת החילוץ האיזורית וארוחת ערב משותפת, לצד רוכבים קומונארים ותיקים אנחנו מזהים המון המון פרצופים חדשים, אורחים והרבה קוראי צללים של הקומונה שלכולם מכנה משותף אחד הפטיש לרכיבות למרחקים. אופני 29 נותנים את הטון כשהבולטים שבהם הם נציגי קומונת סינגל ספיד מלווים בדני גרביים, האיש שצבר את המספר הרב של רכיבות צ’ימיצ’ורי עד היום ולו ניתנת הזכות לשאת את ספור הדרך של המסלול.
הפנסים הרבים על האופניים הפיגו את הקור של חמש בבוקר התשיעי לדצמבר ושובל של רוכבים החלו לרכב על הכביש למעלה העקרבים, אט אט הפערים גדלים והקבוצות מתפזרות למיני פלוטונים קטנים, בקבוק מי העדן שלי מתרסק על הכביש ומזכיר כמה שברירי פתרון הבקבוקים שלי.
משום מה פתאום כן מתחשק לי על הצ’ימי הזה, החושך והלבד למרות שיש הרבה רוכבים מסביב דיי עושה לי טוב, התחושה היא לא מי יודע ברורה, אין לי מושג מי רוכב לפנים או מי רוכב מאחור, הכביש הוא משובש ולפרקים שברירי כשאורות המפעלים מלווים אותנו משמאל ונחל צין נפתח מזרחה אל גבי שיש, נחל חצרה חזרה לכביש הערבה
קצת סמול טוק עם נאור על רמות טריגליצרידים בדם עד לפניה שמאלה בעצים המאובנים ואנחנו כבר עמוק בתוך המכתש, בפנים מופתעות אנחנו חולפים על פני לסמן ונועם, לסמן בוגר לדוויל 2011 מודיע שהוא חלש ושהוא מעכב את נועם, אבל אני אין לי אמונה בו, הרי רק שבוע שעבר הם לקחו בויולה בסדום מקום שני, לסמן מבחינתי שייך לקבוצת הרוכבים הבלתי כאיבים ובשלוב עם נועם ומימרן מהליגה למקומות עבודה הם יכולים לעקוץ אותי כל רגע, לכן אני בוחר להתרחק מהם כמו מאש.
הרכיבה במכתש אידיאלית בכיוון ההפוך כשמקבלים את מעלה אברהם בירידה, אבל כאן בעליה לא מחפשים את ההילוכים הקשים, יורדים מהאופניים ומטפסים ברגל. המגמה נשמרת בעינה, עקיפות בלבד כשאני מתלווה כצלע חמישית לארבעה רוכבים מקבוצת CTC בדרך שלא דומה לשום דבר לצד בסיס צבאי, הדרך מובילה אותנו לחציית כביש ירוחם-שדה בוקר בתשע בבוקר והחבורה תורמת לי אזיקון לחבר את הג’יפי אס הבוגדני שמחליט לקפץ החוצה בכל מהמורה קטנה, אט אט מתווספים רוכבים נוספים אל הכביש לפידניג זון מאולתר אבל למרות ההתקהלות הנעימה אני יוצא לבד אל הסובב הצפוני.
משברים ותקלות בסובב הצפוני
הסובב הצפוני שנבנה על ידי המארגנים כדי להשלים את המסלול ל-100 מייל מאד מאד מטעה, שדה בוקר כאמור במרחק נגיעה אבל תחנת הדלק הרבה יותר רחוקה ממה שזה נראה.
אחרי החצי הראשון המאד מהיר שלו בנחל בוקר, מתחיל החצי השני שלו לאחר חציית כביש 40, לצד הטיפים האינדיאנים, התחושה שאוטוטו אנחנו בתחנת הדלק פוגעת בשתייה ובתזונה שעדיין בשלב זה מבוססת על תמרי הברי של קיבוץ סמר, תרומתו של ירון דרעי לקומונה.
רגעי השבר הראשונים מגיעים, העקיצה של נועם, מימרן ולסמן מגיעה, גם קבוצת CTC המיומנת שוב עוקפת אותי כחלק ממשחק הפינג פונג שלנו בו הם רוכבים מהר יותר ואני מגיב בהפסקות קצרות יותר.
אחריהם עוקפת אותי בחורה בשם קרן וזה אין לי מנוס אלא לבקש מכם לשמור על סודיות כדי שהדבר לא ידלוף לרוכבים בערבות נגבה שמא אהיה ללעג וקלס ביניהם.
הפנטזיות על הקולה מתעכבות עם איזו עלייה מיותרת אל איזו אנטנה אל מול נחל חווארים ועובר זמן שנראה כמו נצח עד לגלישה המיוחלת אל קטע הכביש שם מתלווה אלי פינדר שהפנים טוב מאד את האזהרה “800 שקל קנס למי שלא יצא מהשמורה באור יום” ויצא לדרך עם שני יאירים כשעה ומשהו לפני כולם , בתחנת הדלק בולט הפרצוף המיוסר שלי אל מול הפנים של יאיר נחמיאס החייכני שיושב בנחת עם קפה כאילו היה שם שנים, מזמן לא באה לי תחנת דלק כל כך בזמן ומזמן לא היה טעמה של הקולה ערב כל כך.
משברים נוספים צצים אל מול העליות של שלוחת צלמון, הכרמליטים של נמרוד עוקפים ומזכירים שיש עוד רוכבים על המסלול, על השלוחה הזו רכבתי בעבר עם אודי קרני בכיוון ההפוך בשעת לילה ממצפה רמון למעלה העקרבים כחלק מחוצה ישראל מדרום לצפון אחרי קלקול קיבה, שוב השלוחה ושוב הבטן מכאיבה ושוב ההליקובקטר גורם לי לגרעפסים אחרי כל ג’ל וכדור מלח שאני מפרק.
לצד העליות גם הפניות לנחל חגור ונחל שרף עם הגב הנפלא שלו, פנינות טבע שנאכלות על ידי המפעלים, ואין מנוס מנוסטלגיה לימים בהם השבילים הרחבים נועדו לחצייה בלבד בדרך לאיזה שביל גמלים, השלוחה מתסכלת מאד לרכיבה, הרצון לראות את נופי הערבה נפתחים ולחצות את נחל מרזבה מהר ככל האפשר מכוונת אותנו למצב של מתקדמים בלבד .
בהר מרזבה נושקים אלינו הסנוניות הראשונות של CTC ומדווחות שצינדרוף במשבר, “תזמינו פסיכולוג” אנחנו צועקים ומתרחקים לפער בטוח מהחבורה.
בירידה הטכנית לנחל מרזבה חוזר אלי פרצופו של דני ג’יפ שחילץ אותנו משם אחרי ירידה שנוייה במחלוקת מעין אום צ’אלח, ספור מסרט אחר על שביל גמלים שפוספס וירידה לערבה עם אופניים על הגב דרך מפלים ללא שביל .
לאחר עוד בקבוק שמתנפץ אני מביע חשש שהמים לא יספיקו ומצטער שלא שאלנו קצת מהג’יפאים , אבל יונגר נטול תיק הגב ועם בקבוק של ליטר וחצי על השלדה מרגיע ומודיע שיש לו מספיק בשביל שנינו והוא יתמוך בי.
הפנטזיות על 10 שעות מתנפצות רגע לפני הפניה אל ציר המעיינות, צמיג הטיובלס הקדמי קורס, יונגר מממש את הערבות ההדדית ועל פי הסכם הזוגיות הלא כתוב ממשיך הלאה, כפיות הפלסטיק שתורמים רוכבי CTC נשברות ובעצתו של צינדרוף הקוויק רליס הופך לכפית, המשאבה גם לא מנפחת ואני מתחיל לעשות את מה שאני יודע הכי טוב לעשות אחרי תקלות, ללכת ברגל אל הכביש, בין לבין אני מנסה לעשות לאנס ולרכב על הג’אנט אבל ננחל נקרות זה לא לידוויל והדשדש מגיב אחרת ומטיח אותי הצידה, לפלאפון כבר מזמן נגמרה הבטריה ותחושת הלבד הכל כך גדולה מתנפצת כשמשום מקום מגיעים טפלא ואילן טבת שתורמים משאבה ופנימית ספייר.
בהחלטה מושכלת אני יוצא לכביש ורוכב עליו כנצח עד שעל פי הג’י פי אס ציר המעיינות מתקרב אלי ובשמחה אני חוזר אליו כדי לסיים את הסבוב עם טעם טוב של שטח, אכן צדק צ’רניכובסקי שאמר 120 ק”מ ברגליים ו-40 ק”מ בשיניים.
יומולדת שמח לקומונה, אי של שפיות, בחזרה הביתה מכנס את הילדים לממ”ד אחרי מטח של טילים ועכשיו כבר אפשר להתפנות ולקחת את האנטיביוטיקה למרות שנראה לי שההליקובקטר התאבד אחרי שהטראומה שהוא עבר והשכמות מצידם כואבות מאד אחרי שקוף בשם צ’ימיצ’ורי ירד מהגב.
צילם: אורי ניצן
כתב: עזרא שהרבני