ה-COL כלול
צוואר. גוליבר שוכב מותש בליליפוט, וגמד צריך להשליך חבל מצידו האחד אל צידו האחר כדי להתחיל לקבע אותו אל החוף. באיזה מקום בגוף הוא יבחר? בצוואר כמובן, כי מעליו הכי קל לזרוק חבל ואליו הכי קל לטפס. בצרפתית עתיקה, צוואר זה COL. המילה ‘קולר’ באנגלית של היום משמעותה ‘צווארון’. ומכיוון שאברי הגוף משמשים כמטפורה להמון דברים, אז גם COL משמש בצרפתית מזה מאות שנים כמטפורה ל’מעבר הרים’ – כנקודה הנמוכה ביותר ברכס, שדרכה ניתן לעבור מצד אחד של הרכס אל משנהו. לעומת זאת, כשרוכבים בעלייה, מעבר הרים הוא הנקודה הגבוהה ביותר אליה מגיעים. באיטלקית קוראים לזה PASSO אבל גם COLLE, מאותו שורש אטימולוגי. מעברי הרים הם נקודות אסטרטגיות, ולא סתם תמצאו אותם בגבולות בין מדינות או בין מחוזות שהיו פעם מדינות. גם כבישים רבים נסללו דרכם, ולכן למרבית הטיפוסים שאתם רואים בטור-דה-פרנס קוראים קול-דה-משהו. או קול-דה-לה-משהו.
מועדון ה 100
בדומה למועדון הברווטים הצרפתי, שנותן תעודות למי שסיים רכיבות בסגנון הברווט, קם מועדון ה-cent cols, ואליו יכול להצטרף כל מי שטיפס במאה מעברי הרים שונים, ובתנאי שחמישה מתוך המאה יהיו 2000 מטרים ויותר מעל פני הים. מעבר הוא כזה המוכרז במפות מקובלות, או בשלט שנמצא במקום. אף אחד לא בודק את מי שמצהיר על עצמו כחבר, כך שאף אחד עדיין לא נשאר שבת בגליבייה על פאק באמינות. כדי לסייע לרוכבים להשלים את משימת 100 הקולים, ניפק הארגון סדרה של מפות באיזורים שונים באירופה ובהם מסלולים מרובי מעברים כאלו. המסלולים הללו היוו השראה לבריטי בשם Phil Deeker כדי לרכוב במשך פחות מחודש דרך 300 מעברי-הרים, וכדי לחלוק את העונג הזה עם אחרים: ליצור אירוע רכיבה גרנדיוזי של השלמת טיפוס במאה מעברים תוך עשרה ימי רכיבה ברצף. נשמע קשה? הנה זה במספרים: 200 קילומטר ביום על 4000 מטר טיפוס. ביום, כל יום. חוץ משבת (זו הזוית היהודית של הסיפור: שבת מנוחה). סה”כ כ-2000 קילומטר רכיבה עם 40,000 מטר טיפוס!
השנה הראשונה בה התקיים האירוע היתה בסתיו 2009 – באלפים הצרפתיים. באותו קיץ סיים לני אנגלהרט, שמתגורר באיזור ירושלים, את הטור-טרנס-אלפ השישי ברצף שלו. היום כולם כבר מכירים את תחרות החובבים הזו, שאליה יוצאים המוני רוכבים מישראל מזה כמה שנים ע”י הראל נחמני, והיא נחשבת כ-האתגר של חובבי הרכיבה הישראלים. אז הנה סוד קטן: לני הוא הישראלי שדורג במקום הגבוה ביותר עד היום, עם מקום 23 בקטגוריה ו-33 כללי בשנת 2008 (מתוך מאות).
במהלך אותו אירוע, שמע לני במקרה מכמה אמריקאים על אירוע רכיבה אחר, קשה יותר ה-cent cols challenge או CCC בקיצור. הוא כבר היה שׂבע מהטרנס-אלפ, וחיפש אתגרים חדשים. אחרי חלופת מיילים הוא הבין שבאותה שנה כבר לא יוכל לנסות את רגליו ב-CCC.
באותה תקופה, שהיתי בצרפת ויום אחד נחת בתיבתי הצנועה מייל בזו הלשון: “הי יותם, אני מתכוון להשתתף באירוע הזה, זה יותר קשה מהטרנס-אלפ. רוצה להצטרף?” קודם כל, הוחמאתי. את לני אני מכיר כבר שנים לפני-כן בתור זה שטופח לך קלות על הגב בזמן שהוא עוקף אותך. זה שאתה שואל אותו משהו והוא בורח עם התשובה. וגם אם הצלחתי להחזיק איתו בעליות, ברגע שמסיימים ואפשר להרגיע הוא מושיט יד לכיס, שולף איזה ג’ל, וממשיך לטוס. כמו השפן הממהר מארץ הפלאות תמיד ממהר. לכן לא ידעתי אז מה להשיב, בחיים לא ניסיתי דבר כזה קשה – אפילו בטרנס-אלפ לא ביקרתי מעודי. ואני בדר”כ טוב לעלייה-שתיים, לא לעשר. אבל אהבתי אז עליות. ועדיין אוהב. הייתי חוגג בוונטו על בסיס שבועי כמעט, וחשבתי שאולי אני יכול. יש לי זמן להתאמן ואני גר בצרפת. מה כבר יכול להיות?
ה’אירוע’ עליו דיבר לני לא היה ה-cent-cols, אלא האח הצעיר שלו: cinquante-cols. כלומר חמישים מעברים.. על המאה הוא אמר אז “now that’s nuts”.וכדאי שתבינו מי אומר משפט כזה: באביב 2008 לקחתי חבר בפעם הראשונה לחרמון. בלי הכנה מוקדמת, בנווה אטי”ב לני עוקף אותנו עם הבטחה לאישור טיפוס לרכבל העליון דרך מעלה גולני. לא פספסנו ההזדמנות והצטרפנו אליו. כמובן ששם הוא ברח לנו, ועד שהגענו למעלה הוא כבר היה בדרך חזרה. התעכבנו על ההר די הרבה זמן – רכבנו (מתחת לרדאר) לכל המוצבים וכך ניצלנו את האישור כדי לתצפת על דמשק. כשירדנו חזרה התפנצ’רנו בערך בעיקול בושארי. תוך תיקון התקר, מי אם לא לני דוהר למעלה שוב לרכבל העליון, אבל הפעם בכביש הרגיל. בדיעבד – זה היה כנראה אימון לאותו טרנסאלפ של 2008. בדיעבד, אנו קוראים עד היום למעלה ‘גוֹלֶנִי’.
לני ועבדכם הנאמן צד לצד בניסוי כלים בכבישי הארץ. לא מחזה נפוץ.
מהון להון העניינים התגלגלו ולמרות מאמצי הגיוס שלו ליצור אולי נבחרת של ישראלים, בסתיו 2010 לני מצא את עצמו כישראלי היחיד באירוע. ולא בזה המקוצר, אלא בארוך. לקח גליל במקום גלילון. עוד זמן עבר, והיום יש מאחוריו שניים וחצי CCC. למה חצי? תישארו ערים ותדעו. פגשתי את לני (כנראה בפעם הראשונה שלנו לא בכביש – ברכיבה…), כדי להוציא ממנו כמה פרטים על החוויה שעבר בכל אחד מהאירועים בהם השתתף, וכדי לספק לקוראים מידע טכני על האירוע במידה ומישהו מכם מתכוון לאבד את שפיותו בשנים הקרובות. מי שרוצה מוזמן לגלוש למטה ישירות לתיאור הטכני.
הוונטוּ – כולה עוד עלייה.
את הסיפור שלו עם ה-CCC הוא התחיל ב-2010, השנה השנייה בה נערך האירוע בהרי האלפים. הוא התחיל חזק לדבריו, רכב טוב. הזינוק היה באיזור אגם ANNECY וחמשת הימים הראשונים היו במגמה דרומית לעבר יום המנוחה ב-NICE, הטיפוסים המפורסמים היו: גלנדון וגליבייה ביום אחד, ולאחריהם האיזוארד. כבונוס – על הגליבייה הם פגשו בברנאר הינו, מנצח הטור חמש פעמים – בהכנות לטור 2011 שחגג מאה שנים לגליבייה. חוץ מאלו המסלול עובר בעוד המון מקומות, אבל פחות ידועים. זו גדולתו של המסלול האלפיני – הוא בנוי גם על כבישים לא-ידועים ועליות קשות, אך לא מוכרות מהטורים הגדולים. לני רכב בבטחון, היו אחרים שזה עיצבן אותם בגלל ההרגשה הזו של ‘חייב להשיג אותו’. אלו היו עשרת ימי תשובה, ויום המנוחה המתוכנן בניס היה שבת – שיצא באותה שנה גם יום כיפור. מעט לפני כניסת החג, בירידה האחרונה לעבר ניס, צמיג באופניו עשה לו תרגיל ‘בלוקי’ והחליט לרדת מהגלגל. התוצאה: עצם ירך שבורה ובילוי יום הכיפורים בבית החולים המקומי. החלום נגמר לעת עתה. כנראה שמישהו למעלה קבע בשבילו שהוא ירכוב רק 50 קולים, כפי שתכנן לכתחילה.
העייפות ניכרת. CCC אלפים, 2010.
יצאתי לשתי רכיבות קצרות. תכף אשוב.
לאחר כמה חודשי שיקום חזר לני לרכוב. לנו על הכביש לא נראה שהוא איבד משהו מכושרו. האתגר הבא היה רק עניין של זמן ואכן בסתיו 2011 לני, אולי כדי לפצות על חודשי ההשבתה והשיקום, נרשם לשני אירועים עוקבים בהפרש של שבועיים בלבד זה מזה:
המהדורה הראשונה של ה- Haute Route – המקבילה הצרפתית והתחרותית יותר של הטרנסאלפ הגרמני: תחרות של שבוע מז’נבה לניס עם מאות רוכבים, שכוללת גם יום אחד של נג”ש בעלייה.
המהדורה הפירנאית של ה-CCC – שמתחיל ומסתיים בפרפיניאן שעל חוף הים התיכון, עובר דרך כל העליות המפורסמות מהטור. את חלק מהעליות בו מטפסים משני הכיוונים, אחד בהלוך ואחד בחזור – דבר שלא קיים באלפים המגוונים.
האירוע הפירנאי התחיל עבורו בסדרה של תקלות טכניות. תקלות מהוות בעיה באירוע לחוץ שכזה שכן קודם כל צריך לחכות עד שיגיע המכונאי אם זקוקים לו, וכל עיכוב בדרך הוא עיכוב בהגעה למלון, עיכוב בשעת השינה, ועייפות שמצטברת למחרת. תקלה רדפה תקלה ואת יום המנוחה הוא בילה בעיקר במיטה עם ‘בעיות בבטן’. גם החצי השני של הרכיבה לא עבר חלק כאשר בגלל מזג אויר גרוע הם נאלצו לדלג על הטורמלה. “אז למה לא פרשת?” שאלתי אותו בזמנו. “נזכרתי בימים שלי בצנחנים” – היה סגנון התשובה. לבסוף, לני סיים את האירוע בהצלחה וטיפס מאה ויותר קולים. בדיעבד הוא אומר שלהשתתפות ב-Haute Route רק שבועיים לפני ה-CCC היה חלק גדול בעייפות שלו ואולי גם בבעיות הבריאותיות. הלוואי עלינו אחד מהם.
כשר, בהשגחת הרב מצגר.
השבר הגדול של שנת 2010 באלפים יחד עם הקשיים שחווה ב-2011 בפירנאים הביאו אותו, בשנת 2012, להעדיף השתתפות במהדורה השנייה של ה-Haute Route על-פני נסיון נוסף של ה-CCC, שבשנת 2012 התרחב למהדורה דולומיטית. כחלק מההכנות הוא רכב בגראן-פונדו חרמון הראשון, והגיע למקום החמישי כאשר הוא מבוגר משמעותית מהמתחרים שהקדימו אותו.
ה-Haute Route – ‘דרך גבוהה’ בצרפתית, הוא חלק ממגמה של סיקלוספורטיבים דמויי טרנס-אלפ שמתפרסים על פני מספר ימים. האירועים הללו, דוגמת ה-Tour de l’Ain וה-Tour de Mont-Blanc, צוברים פופולריות בשנים האחרונות בעוד יש ירידה או בלימת העלייה בהשתתפות באירועים החד-יומיים. את ה-Haute Route של 2012 סיים לני במקום ה-35 הכללי מתוך מאות, ו-12 בקטגוריה. בגראנפונדו סטלוויו שכולל גם את המוטירולו מהצד של כבישי הבטון, הוא סיים באותה שנה במקום 44 ורביעי בקטגוריה. לילה שקט עבר.
Col de braus, איזור ניס.
“לא מוותר ולא פוחד מהסיכונים” (הדג נחש)
ועברה עוד שנה. קיץ 2013. זה הזמן לכבוש את האלפים כפי שניסה לראשונה שלוש שנים קודם לכן אך השבר מנע ממנו מלהשלים המשימה. המסלול ב-2013, השנה הרביעית בה נערך ה-CCC באלפים, היה שונה מהמהדורות הקודמות בכך שהוא התחיל והסתיים בניס, בעוד יום המנוחה היה באגם אנסי, והוא התרחש ביוני ולא בספטמבר, מה שמקל על רוכבים ישראלים כי אפשר להתאמן לפני חום יולי-אוגוסט. בארץ, הצטרף לני למחנות אימונים של קבוצות שנרשמו לטרנס-אלפ כדי להתרגל יותר לרכיבה בקבוצה. מה שנכון עד לרגע בו מתחילה העלייה. בשל כל אלה וגם בזכות ההיכרות המוקדמת עם ה-CCC, הוא הגיע מוכן מתמיד. היום הראשון היה גשום והרוכבים האחרים הסתגרו בבית קפה כדי לחכות עד יעבור זעם. לני, ביום הולדתו ה-50 באותו יום, העניק לעצמו ‘מתנה’ ועזב אותם כדי לרכוב לבד כל אותו יום עד למלון.
‘ארוחה ניידת’, קרא לזה המינגווי. CCC פירנאים 2011.
כשאני שואל אותו בפעם האלף בערך מה קשה באירוע והאם כל אחד יכול לסיים אותו, הוא כמובן אומר שכן – עם אימון וציוד תקינים. אבל הוא לא מצליח להתחמק מהקלישאה ש’הכל בראש’, או הקול בראש אם לשחוק את הבדיחה עוד קצת. אם אני מנסה לזקק את ה’הכל בראש’ הזה למשהו מעשי, אז מדובר על ההתגברות על היצר לזרוק את עצמך על המיטה בסוף היום ולא לכוון שעון מעורר למחרת, יצר שהולך וגובר מיום ליום, אבל לדברי לני ומשתתפים אחרים כולל המארגן – השיא של היצר הרע הזה הוא בסוף השלב השלישי. ממש כמו ה-“ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים” שמתייחס לברית מילה. בחצי השני של האירוע, כך אומרים, אפילו מתרגלים לעונש הזה ואוהבים אותו. כן, ממש כמו שביבי אוהב את שרה.
Combes de Laval – משכיות החמדה של רכס ה-Vercors. אלפים 2013.
נחישות נחישות נחישות
אני שואל את לני מה גורם לו, בשלב 8, לטפס לוונטו בסופו של יום לא-קל והוא עונה “זו היתה עלייה שבה מודדים זמן” – כלומר כולם מתחברים ל-STRAVA בסופו של יום ורואים מי טיפס הכי מהר. כדי שתבינו – האתגר הוא לטפס 100 קולים, לא חשוב אלו. המסלול מתוכנן עם רזרבה של כעשרה קולים, וזה מאפשר לדלג על מספר עליות במקרה של חולשה, גשם, או סתם כי מתחשק, אבל לא על יום שלם. למשל בוונטו, הם טיפסו מהעיירה Malaucene וירדו את לעיירה Bedoin. כשאני מגלה לו סוד שהוא יודע – שאפשר לרכוב מעיירה אחת לשנייה מסביב להר במקום לטפס עליו, זה לא עושה עליו רושם. למרות שמדובר בשליש המרחק, באפס טיפוס למעשה, ואפילו יש שם Col רשמי. לא מעניינת אותו העובדה שניתן היה להקיף את ההר מלמטה ולרשום לעצמו ‘קול’ אחר. מה גם – הוונטו עצמו, הפסגה המפורסמת, כלל אינו Col. הסיבה שמטפסים אליו היא שיש Col de tempetes מעט לפני הפסגה. בסופו של דבר, סיים לני את האירוע בהצלחה. היו לו כמובן ימים קשים יותר וכאבים, אבל שום דבר שהפיזיותרפיסט והפסיכיאטר הצמודים לא פתרו. הפסיכיאטר זה בצחוק, אגב. הוא סיים שני בדירוג המטפסים בעליות הנבחרות. אז לא קיבל את הפרס המהודר: ספר.
הרוכבים באורווה, הסוסים מחכים בחוץ. CCC אלפים 2010.
עוד פרטים – כלליים יותר, למי שרוצה גם:
האירוע:
מתקיים בינתיים בשלוש זירות: אלפים (צרפת), פירנאים (צרפת-ספרד), דולומיטים (איטליה). זה גם סדר הקושי של האירועים על-פי רוב. את האירוע יזם כאמור פיל דיקר, אך עם הזמן חברת הביגוד RAPHA לקחה יותר חסות – מה ששדרג את האירוע מבחינה לוגיסטית, אך גם ייקר אותו. העלות נכון לעכשיו היא $3,500 ללא הטיסות, אבל כולל כל הדברים האחרים: אוכל, לינה, הסעות, מסאז’ וכו.
באחת המהדורות היתה רופאה צמודה, כך שהפרטים משתנים משנה לשנה. האירוע אינו תחרות – וזאת משום התנהלותו. אין שעת יציאה אחידה, ויש הפסקות יזומות לאוכל בדרך וגם סתם הפסקות ספונטניות כשעוברים לייד קפה ריחני. אפשר למשל לרכוב חזק ולהקדיש הרבה זמן לאוכל ולעיכול, ולהגיע באותו זמן כמו מישהו שרוכב לאט וממעט בהפסקות. היתרון בלרכוב מהר הוא הגעה מוקדמת למלון כך שיש זמן רב יותר להתארגנות ולמנוחה לקראת מחר. מרחק ליום: 190-220 ק”מ, 4000-6000 מטר טיפוס.
קובץ STRAVA טיפוסי של יום באלפים. בין יתר העליות: הלאוטרט (מרגלות הגליבייה), סארן (אלפ-דואז), והגלאנדון. על המדליין ויתרו באותו יום, כי היתה שביתה של קברנים.
טיפים להכנה:
חשוב להבין שהרכיבות עצמן מרכזות את רוב הקושי, אז רצוי שהגורמים שסביב להן יקלו.
- לרכוב בהרים, והרבה.
- לבחון ציוד ברכיבות יומיות במרחק וטיפוס דומים. לני התייחס לכל רכיבה בחודשים שקדמו לאירוע כאימון אליו.
- לבחון מחדש איך, מתי, ומה אוכלים. לני התייעץ עם התזונאית רקפת אריאלי (הדסה אופטימל ירושלים) לגבי מה טוב לו, מה לא טוב לו, מה טעים וכמה. לדבריו חייבים ג’לים ובארים למיניהם כדי לספק אנרגיה לגוף. אוכל אמיתי בלבד לא מספיק.
לרכוב בגשם – אין דרך אחרת להיות מוכנים ובעשרה ימים באירופה סביר ביותר שתיתקלו בגשם. - ביגוד – כמו הציוד והמערכות שעל האופניים – לבחון מראש ברכיבה.
- לרכוב בקבוצה כבר בארץ, מכיוון שבחלק גדול מהרכיבה באירוע הוא בחבורה על כל ההשלכות שבדבר.
- להכין את הגוף חוץ מרכיבות – לני עבד עם על פיזיותרפיה עם דוד רזניק בחודשים שקדמו לאירוע.
- כמעט שכחתי – האופניים. כל בעיה מינורית באופניים – כגון רעידות חוסר יציבות – תבוא לידי ביטוי, בעיקר בירידות הארוכות. מספר על רוכבים שהגיעו עם גלגלים שהתפרקו, מעבירי הילוכים שהתפוצצו, וכו. הרכיבה היא אינטיסיבית גם לאופניים. ירידות ארוכות ושימוש רב בבלמים, לעתים בגשם, מביאים לשחיקה מהירה של רפידות המעצור למשל. כמו כן להתארגן על הילוכים קלים, סד”ג של 34-27 כהילוך הקל ביותר לפחות.
עוד כביש עלום באלפים. CCC 2010.
סדר-היום:
המסדר יעבור לקבלת המפקד: השכמה בשעה 6-00. 6-30 ארוחת בוקר, מסירת תיקים. 7-30 תחילת רכיבה.
מכאן והלאה כל אחד בקצב שלו. בכל 50 קילומטר לערך יש פריסה, ומחכה תיק עם ציוד שהוכן מראש למקרה של גשם, שלג, שמש – כך שאפשר ורצוי לרכוב ‘קל’. בקילומטר החמישים והמאה-חמישים הפריסה היא קלה, בקילומטר המאה יש ארוחת צהרים רצינית, עם הפסקה של חצי שעה עד שעה.
הסיום: בהתאם למסלול ולכושר באותו יום. לני סיים בשעה 16-30 הכי מוקדם וב-19-00 הכי מאוחר. בכל מקרה בשעה 20-00 יש ארוחת ערב, ולאחריה תדרוך לגבי מחר. זמן הת”ש הזה מוקדש גם לטיפול באופניים ובגופה – ולכן רצוי לסיים כמה שיותר מוקדם את הרכיבה. בערך בשעה 23-00 כיבוי אורות והתחלת החלק הקשה של היום: להירדם. לני טוען שקשה להירדם על בטן מלאה, למרות שאצל אריות ודובים זה עובד די טוב. וברצינות: תחשבו שתוך שבע שעות מקסימום צריך לקום ולהתחיל עוד יום מתיש. רובנו מותשים כבר עכשיו.
התגמול: שני תגים על שני CCC מוצלחים, מונחים על מה שמשמש כשלט הכוונה ארבע-כיווני בכבישי צרפת.
הרכיבה:
הזכרתי קודם שהאירוע אינו תחרותי, אין מדידת זמנים בזינוק ובסיום. מה שכן נמדד הם זמני הטיפוס בעליות נבחרות בכל יום. המדידה היא ע”פ היישום STRAVA כאשר כל רוכב מוריד את הנתונים שלו לאתר בסוף היום. הפרס למקום הראשון הוא ספר. הצלחה באירוע היא טיפוס 100 קולים לפחות. מי שמצליח מקבל תג מבד שאפשר לגהץ על חולצה. נדמה לי שבספרטה קיבלו תגמול טוב יותר על כזה מאמץ, ושם אפילו לא שילמו כ”כ הרבה.
חשוב לציין ש’קול’ אינו דווקא טיפוס אל הר מתחתיתו של עמק. לעתים, ברכיבה לאורך רכס, אפשר לעבור שלושה מעברים כאלו בלי להרגיש כמעט. אפשר גם לתפור כמה קולים בירידה מאחד גבוה יותר. כן, לא רק פורנוגרפיה זה עניין של גיאוגרפיה. דוגמא מישראל: בעליה לרמת רזיאל, עוברים שני מעברים נוספים – ביער התימנים ובככר כסלון, בנוסף לקצה העלייה עצמה. אם ב-CCC הייתם עוברים שם – אפילו בירידה – היו נרשמים לזכותכם שלושה מעברים. מי שזה עושה לו טוב, אשריו.
מעבר צלב הברזל – COL שהוא חלק מ’שניים במחיר אחד’ יחד עם הגלאנדון הצמוד לו.
את הרכיבה מלוות ארבע מכוניות. הראשונה יוצאת עם הציוד הכבד והמזוודות אל עבר המלון, ותוך-כדי מפזרת שלטי-הכוונה בצמתים. השנייה יוצאת עם תיק אישי של ציוד (בגדים להחלפה, ג’לים), ואוכל לנקודות העצירה הראשונה והשלישית. השלישית גם עליה יש תיק ציוד, והיא גם אחראית לארוחת הצהרים. ברביעית יש מכונאי, והיא על תקן מוסך ומאסף.
כל רוכב יכול להפסיק לרכוב ולעלות על אחד מרכבי הליווי בכל נקודה בה הוא חפץ. אם מישהו רוצה יום חופש – בבקשה. לני מספר שהיו את כל סוגי הרוכבים – אלו שלא מוותרים על כלום (הוא למשל), אלו שכשיש גשם רציני עולים על המכונית, ואלו שמדלגים על ימים שלמים ולא אכפת להם אם ישלימו 100 קולים או לא. המסלול כולל מעט יותר ממאה קולים, כך שאפשר לוותר על אחד או שניים ועדיין לסיים את האתגר בהצלחה.
מלבד סימני הדרך שמותיר הרכב הראשון, מנווטים ע”פ GPS שיש לכל אחד על האופניים. מפות אמיתיות לא נראו בקרב המשתתפים. באירוע משתתפים כ-30 רוכבים ללא כל סינון רשמי. הגיל הממוצע הוא מעל 40, הכי מבוגר שהשתתף היה בן 75, אבל לא נראה לי שהוא סיים. את האירוע האחרון בו השתתף לני – לפני כחודש באלפים – סיימו בהצלחה 24 מתוכם. כחצי מתוך השלושים היו רוכבים-חוזרים (מי שנדפק פעם אחת…), ואצליהם אחוז המסיימים היה גבוה יותר.
CCC אלפים 2013
סוף דבר:
זה אך מתבקש לשאול את לני מה האתגר הבא. מספרים שה-CCC בדולומיטים הוא הקשה ביותר והאמת, עם הזונקולן ופעמיים מורטירולו אפשר גם להבין מדוע. הנחתי שבשנה הבאה לני יהיה שם. אבל לא, הוא מתכוון להיות שם כבר השנה אם ירצה ה’. זה בסתיו, שוב בחגים – אבל מסתיים לפני יום כיפור שחל בשבת. הוא מנסה לרכוב על גל הכושר הנוכחי שלו. אולי על הקיץ הישראלי שנראה מתון יחסית השנה. יש גם באותו זמן ה-Haute route שמתרחב אף הוא לפירנאים לאחר שנתיים מוצלחות ביותר באלפים. אם לא שמעתם עד היום על אף אחד מהאירועים הללו, אנו שמחים ליידע אתכם כעת. הטרנס-אלפ, אותו התחיל לני לרכוב בשנת 2004, הוא כיום האחו שאליו נודד עדר האופניים הארצישראלי מדי קיץ ובמספרים הולכים וגדלים. אז אם להמשיך במטפורה של העדר – לני הוא הכבשה עם הפעמון.
תחילת המסע. CCC אלפים 2010. לני לייד הבלונדה מימין. (כן, בלונדה מימין, ואנחנו מבקשים מכם להסיט מבט, בכל זאת, אחד שמאלה…)
כתב: יותם קאופמן
צילומים: לני אנגלהרט
מדהים לא? התרשמת? נהנתם מהכתבה? תגידו את זה! פה למטה בתגובות: