“אירוע דזרט צ׳אלנג׳ עבר הסבה לאירוע קיאקים ושחיה, סה”כ נהנינו” (רוני ענר, רודי פרוג’קט)
את זה לא צפה אף אחד: אחרי יום שישי מוצלח ומהנה במיוחד באירוע הספורט המדברי הגדול בישראל, החלו העננים מדרום להתקדר. מי שחזר מהאירוע ביום שישי בשעות הערב ראה את הברקים הולכים ומתקרבים מדרום: חזית גשם די מאסיבית נחתה על המדבר, והציפה את מתחם הקמפינג. SMS לרכב שלנו הגיע בעודנו חוזרים למרכז: “אני מרגישה כמו הומלסית רטובה”, כתבה מישהי ממתחם האירוע, והמארגנים נאלצו לבטל את המשכו:
“מזג האוויר בעין בוקק אינו מאפשר לקיים מחר את תחרות הרכיבה, מקצי הטיולים וכל שאר הפעילויות במסגרת הדזרט צ’אלנג’. אנו מתנצלים בפני אלפי המשתתפים שהגיעו, ובתחילת השבוע נוציא הודעה מסודרת.” כתבו בשישי בלילה המארגנים בניוזלטר הפעיל (מאוד…) של האירוע.
מי שנכנס לאתר קיבל את ההודעה המצערת גם כן:
אבל לפחות הספקנו את שישי וגילינו את “יתרון הקוטן” – סובב סדום חזר!
השנה היו אמורים להיות הרבה חידושים באירוע הותיק הזה שנימי הזכיר לנו בזינוק הקטע את השיאים הרבים ששבר (הכי הרבה משתתפים, הכי הרבה קמפינג, הכי הכי הכי… וכו’). התוצאה של שבירת השיאים הזו שהוא כבר מזמן לא אותו אירוע אינטימי שהיה אז אלא מגה-אירוע של ספורט מדברי, והאמת – שהחיבור האוטומטי של המילה “מגה” לכל אירוע הוא לא בהכרח חיובי. הצמיחה של האירועים הפיראטיים לצד אירועי המגה האלה מבטאת את הרצון לחוות גם אירועי Grass Roots שיש להם קסם מיוחד (כמו למשל ה Blood Sweat & Tears שמתוכנן ליום שבת הקרובה בכרמל). לשמחתי – מה שהרגשתי כשבאתי לבקר השנה בשישי של הואוליה, שהאינטימיות חזרה. ואהבתי את זה.
לעומת הצפיפות המטורפת של שבת באירועי “מגה מגה מגה”, שישי החדש של הדזרט הציג לי פן אחר של הדזרט צאלנג’. הוא פתאום הרגיש לי שוב כמו “סובב סדום” הסנטימנטלי ההוא של פעם: כבר בחניה אתה מגיע, ויש מקום קרוב לכניסה. אתה יוצא מהרכב ואין רעש מטורף של מוסיקה שמזהמת ווקאלית את המדבר. היה איזה שקט ורוגע והרבה פחות לחץ באוויר. באקספו עצמו יכולת ממש לעצור ולדבר עם המציגים, ראית שיחות קטנות. היה להם זמן ופניות אליך.
ראית כמות רוכבים שיכולת להכיל, ואלה שהגיעו – אתה יודע שהם יותר בעניין של אופניים, כי הם באו גם לשישי ורובם תכננו לרכוב גם בשבת. רבים מהם באו במיוחד למסלול “המסוע” האייקוני – כלומר רוכבים חזקים ומתקדמים. אתה פחות לחוץ כשאתה משאיר את האופניים לרגע בצד, והאווירה רגועה יותר ובשבילי – קצת יותר מתחברת למהות של צירוף המילים האלה: מדבר ואופניים.
ומצד שני – יתרון הגודל: גיוון וחופש בחירה
לפעמים הרצון השיווקי לפנות להמון קהלים, למכור יותר כרטיסים, להיות רלבנטיים לכ-ו-ל-ם הורס אירועים. הוא יכול לגרום לכך שהמוצר שמשווקים לכם פשוט לא פוגע. במקרה של הדזרט ואוליה צ’לנג’ מתרחש דבר הפוך: נוצרת חוויה מרתקת ומגוונת שיש בה המון אטרקציות. זו חוויה לראות את מגוון סוגי הרוכבים שמגיעים לאירוע. תוספת הריצה מביאה עמה טיפוסים וסגנונות חדשים למתחם (בשנה שעברה הם נראו לי נורא רציניים כל האצנים הרזים האלה עם גרבי הלחץ שלהם…). העממיות מביאה משפחות, ילדים, וציוד ב 500-2000 ש”ח כמוהו כבר לא רואים באירועי אופניים אחרים.
הגיוון הוא בעוד היבט חשוב, ואנחנו שמים בצד רגע את המקרה המצער של ביטול האירוע בשבת. הפנייה לקהלים רחבים כדי למכור יותר כרטיסים עושה דבר מצוין: כל אחד יכול לבחור את חווית הדזרט צ’אלנג’ המתאימה לו: מרתון זוגות או תחרות יחידים? השנה היה אפשר להתחרות בבודדים ולא היו מעיקים עליכם עם הזוגיות הזו. רוצים לרכוב גם בשישי וגם בשבת? או אולי רק יום אחד משני אלה? קיבלתם. החיבור של אירוע שהוא גם רב יומי, גם חד יומי בשישי או בשבת מאפשר לכל אחד לבנות לו את החוויה שלו (ואגב – מכירים את התלונות התפלות והמנג’סות של דתיים בפורומים השונים “למה רק בשבת” בכל פעם שמפרסמים אירוע? ובכן לא ראינו אותם בהמוניהם בשישי הזה…).
הקיצוניים והמהירים יותר ברכיבה מקבלים תזכורת למהות העממית הרחבה של אופניים. והמשפחות שבאות עם הילדים למסלול קשה ואתגרי ללא מעט מהם של כ 35 ק”מ זו חוויה לראות את הרוכבים עוברים אותם במהירות שקשה להם לדמיין כאפשרית למרחקים האלה. נקווה שאצל הילדים זה צורב זיכרון של הערכה ורצון להיות רוכבים רציניים כשיגדלו…
יש להודות על האמת: בהיבט הזה יש אתגר בתחרות הזו כי שילוב העממי והרייסרי על אותו מסלול הוא סוג של באג תפעולי ותפקודי, ובמיוחד בשבת – העומס על המסלול שהיה בשנים קודמות בהקפה השלישית של המקצים הארוכים הוא פחות מהנה. עדיין – אחרי שחזרתי מהתחרות במסלול המסוע, התארגנתי והלכתי למאהל הגיע פתאום קבוצה גדולה של ילדים רוכבים שסיימה את המסלול שלה, והיה כל כך כיף היה לראות את זה:
כמעט סטייג’ רייס
השנה, אם לא היה מתבטל היום השני, הוא אמור היה להיות גם “סטייג’ רייס” שאמורים היו להיות בו שני קטעים, עם כל הטקס הנלווה לכך: טקסי מנצחים ביום הראשון, מובילים עם חולצות בצבעים שיזנקו בראש הטור ביום השני. באמת חגיגה ספורטיבית שמייצרת עוד המון עניין אצל המתחרים ובתוך התחרות עצמה – עם אתגר לשמור על ההובלה, או לגנוב אותה. כיצד משפיעה תחרות סטייג’ רייס על המתחרים ראינו הייטב בפעמיים שזכינו לחוות בהן את “אפיק ישראל” – זה מקפיץ מדרגה את כל ההיבט הספורטיבי בתחרות, מכניס אליה מורכבות של מתח בין רצון להוביל בקטע הראשון ולזכות בחולצה, לצד הצורך לשמור כוחות למחר. זה מייצר המשכיות, ומעלה את הויברציות לקראת השנה השנייה והבאות אחריה, אחרי שתמונות המובילים והחולצות שלהם הופכות מוכרות לכולם, וכולם רוצים גם…חבל שעקב מזג האוויר – התמונה הזו לא חזרה למחרת:
המסוע, אוי המסוע…
השנה גם חזר מסלול “המסוע” האייקוני שהוכנס לאירוע פעם אחת בלבד קודם לכן. מי שלא קרא את כתבת רכיבת ההכנה במסוע מוזמן להכנס לפה. ולשאר – אי אפשר בלי הסרט:
[vimeo]https://vimeo.com/111933281[/vimeo]
אז במסגרת התמיכה בפלורליזם – אכן בחרתי השנה להשתתף רק ביום שישי ולעשות שוב את המסוע. לא יצאתי בקלות לעניין הזה. כמי שעשה את זה פעם אחת ידעתי כבר שזה די סיוט. בואו נשים את הדברים על השולחן: “המסוע” זה לא מסלול שאני אמליץ לכם עליו סתם ככה לרכיבת מדבר מהנה עם החברים שלכם, ולא בגלל המאמץ. מאמץ אנחנו אוהבים, אבל למסוע יש אפיונים מיוחדים שהופכים את המאמץ לסבל:
הוא תלול ברמות שלא מאפשרות רכיבה רצופה. מדובר בזוויות קיצוניות ויש שם המון הייק-א-בייק. לא כיף. הוא גם חם יותר מכל הסביבה שלו. אתם מטפסים על הצד שפונה למזרח, כלומר מקבל את כל השמש בזווית מושלמת. אין שם הרבה קטעי אוורור ורוח מה שמייצר עלייה חמה במיוחד. מבט בגרף הטמפרטורות של ה Garmin שלי גילה לי שבממוצע היה חם במסוע בכ 5 מעלות יותר מאשר בשאר המסלול. ההבדל הזה בין 25-26 מעלות ל 30-31 הוא קריטי. המסוע הוא גם לא מסלול יפה במיוחד – למעט הכניסה אליו שהיא מרשימה ומפעימה: פתאום רואים את קיר הבטון הענק הזה בזווית שלא תאמן וחוטפים שוק קטן, הרי שרוב הזמן רוכבים בתעלה צרה, חסומה מהנוף ולצדה המסוע עצמו – שמייצר רעש בלתי נסבל שגורם לך לצד הסבל הכללי להתכנס עוד יותר לעצמך.
כל אלה הופכים את המסלול הזה לבלתי מומלץ לטיול אבל מדהים ומגניב לחלוטין לתחרות! הוא מכניס אייקוניות, זכירות, מיתולוגיות. זה צעד אדיר ונכון של המארגנים. נימי הגדיר זאת כהזיה שהתממשה בזכות העובדה שלמארגני האירוע יש ביצים מברזל…
כדי שלאור כל אלה לא נוותר לעצמנו, הציבו מארגני התחרות את אתגר Bergamont – רוקנ’רוד יבואנית המותג תמכה וסייעה להקמת שערי מדידה ייעודיים לעלייה בכניסה וביציאה ממנה, ובפרסים מדהימים של 1500 ש”ח למלך ומלכת ההר! השנה זכו שני רוכבים אדירים: אלופת ישראל בהרבה קטגוריות – פז בש בנשים (קשה לאמר שזו הפתעה) ועמר שובי, רוכב נבחרת ישראל באופני הרים ומועמד לסגל האולימפיאדה הבאה:
הדורם כרמי מ BikeWay, רכב עם קובי פינטו את הארוך 62 ק”מ – “רכבתי את מסלול הקיר, כולל הקיר. חוויה אדירה אדירה – עשר! דחפנו בעליות כמו גדולים ונהינו. עושים גם את מחר. לא שמרנו שום כוחות למחר, מתאוששים כעת ומחר יום חדש, יהיה סבבה!”
פז בש: “מסלול מאוד קשה, פעם ראשונה שאני כאן מתחרה במדבר. מאתגר מאוד והשיפועים פסיכיים. מסלול מדהים והופתעתי לטובה. היתה רוכבת אחת יחידה שהיתה איתי עד המסוע – מורן תל פז, התחלנו שם ביחד ונפרדו דרכינו אחרי כן. הצלחתי לעלות חצי מקיר הבטון. היו קטעים שעדיף לרדת באופניים, זה יותר אפקטיבי ויעיל. במקור חששתי מפקקים בעלייה אבל נכנסתי לשם בין הראשונים כך שזה לא היווה בעיה.” פז כל כך חזקה ואין לה כמעט תחרות בארץ – הזמן שלה היה בעשירייה הראשונה הכללית – בין רוכבי העלית הגברים…
“רכבתי כל הדרך חזרה לבד – אבל זה טוב לי: בירידות אני צריכה מאוד לשמור על הקצב שלי, לא להגרר: יש לי עונה ארוכה בכביש ואני רוצה להגיע לאירופה. צריך לשמור (לא להפצע)… הסיומת בנחל היתה נהדרת, כיף אמיתי. הסיומת מדהימה. כל הכבוד למארגנים – אירוע מאורגן טיפ טופ, פשוט כיף שהרמה של האירועים בארץ משתפרת מעונה לעונה. ” פז זכתה ב 1500 שקלים של ברגמונט! “זה נהדר, אני מאוד שמחה שאפשר בארץ לזנק לתחרויות וגם להנות קצת מהפרסים”. גם עומר שובי על הפודיום אמר לנימי שהכסף יגיע כנראה לסיוע במימון אחת מהנסיעות להתחרות בחו”ל, וירון ניסנויץ מ Rockn’Road שמימנה את הפרסים האלה הגיב מייד “מצוין – החסות הולכת למטרה טובה”.
יובל דולין, אלוף ישראל בכביש לשעבר, הגיע מקום ראשון ביחידים ארוך דו יומי – “התחרתי ביחידים ארוך דו יומי, היום 62 ק”מ ומחר 48 ק”מ. היה מאוד טוב, היינו קבוצה גדולה בפתיחה, לא היה קצב גבוה, ואחרי 10 ק”מ היתה נפילה גדולה ונתקעתי בה. הצלחתי לחזור לעצמי ולתפוס את הקבוצה הראשונה. סיימתי את המסוע מקדימה ונשארנו אחריו רק גיא שגיב, אביב יחזקאל שהיו זוג ואני”.
שאלתי את יובל על המובילים מלפנים – האם היה מישהו ניקה את הכל רצוף ולא הוריד רגל? “אני הורדתי רגל איזה ארבע חמש פעמים. גיא שגיב הצליח עם פעם אחת להוריד רגל מהאופניים. עלייה מאוד מאתגרת אבל חוויה לטפס אותה. משם טסנו עד לסיום. לא לקחנו יותר מדי סיכונים בירידה. היינו כבר מקדימה ורק רצינו לשמור על המיקום ולא לפתוח פער.”
יהונתן רבינא – מטים ביאנקי – ביחידים חד יומי הגיע מקום ראשון מהחד יומיים וחמישי כללי. שלישי במלך ההר. “העלייה היתה מאוד קשה, מאתגרת מאוד. נהנתי ממנה כי אני אוהב עליות, ושאר המסלול מאוד מהיר, מישורי ולא טכני – תענוג. אני מכיר את המסלול חוץ מהעלייה – אני הרבה שנים פה, אבל זו פעם ראשונה על המסוע, ואגיע לפה שוב בשנה הבאה”.