“חושבים קדימה” הוא מדור חדש ב BIKEPANEL שמתעסק בעתיד: במה שהולך להיות, במה שכדאי שיהיה, בחשיבה חדשנית בעולם האופניים: מגמות, דיעות ועיסוק במה שאין אבל יכול להיות. מטבע הדברים העתיד אינו וודאי, ולכן זה במהותו טור עמדה. לפעמים העמדה מבוססת יותר ולפעמים היא בעיקר whishful thinking… מתחילים…

חושבים קדימה

האפיק ישראל הוא אירוע חשוב והיה פורץ דרך בתודעה שלנו כשהוקם. הוא מנציח את גיורא צחור, מקדם את הענף והופך יעד מרכזי לרוכבים התחרותיים ומייצר עניין. יש סיכוי שיהפוך ליותר בינ”ל בשנים הקרובות ויביא לישראל עוד רוכבים מהסבב העולמי. מותר וצריך לשאול אחרי כמה שנים במבט קדימה- פנינו לאן?

האם היתה עייפות מסוימת בשנה של אפיק ישראל ביחס לשנים קודמות, בעיקר בהשקת הרישום? אירועי הפתיחה והתחרות לא כללו מקבילים לסאוסר או רבקה ראש ודומה היה שהמקומות נשארים פתוחים יותר זמן. מי שהיה דיווח על פחות משתתפים מבשנה שעברה. האם קהילת רוכבי האפיק בישראל מתחילה לפתח קצת אדישות כלפי אפיק ישראל? האם זה קשור לקשיים שליוו ב 2017 גם את מילוי השורות בסמרתון? ומה נדרש כדי שהמוסדות החשובים האלה ישגשגו?

מאת גיא חלמיש
צילם: צור חלמיש

רק 191 זוגות סיימו עם תוצאה ב-2017

מבט על תוצאות 2017 שפורסמו באתר המרוץ, מראה רשימה ובה 191 זוגות מסיימים עם זמן… גם אם פרשו יותר השנה, סדר הגודל של האירוע ברור מכך. לשם השוואה ב 2016 דף התוצאות מגלה שסיימו 246 זוגות.
פרשנות: המשמעות המספרית היא שהאירוע הזה הוא אירוע די קטן מבחינת כמות המשתתפים שבו. אפשר להוסיף גם עוד כמה משתתפים במקצים החד יומיים, אבל ברור שזה לא הפוקוס של האירוע שהעיקר בו הוא היותו רב יומי.

מבחינה תקציבית דומה שהאפיק עם חסויות מפלייטיקה, Trek, קק”ל ואחרים הוא כן אירוע גדול. רמת הקושי הגבוהה שלו גם יוצרת מעורבות גבוהה בקרב המשתתפים שגאים ומשתפים סביב האירוע בפייסבוק לאחריו ובכך הוא מקבל חשיפה נוספת וזה מצוין, אבל עדין – לצערנו אנחנו ענף קטן ומרתון אופני הרים רב יומי הוא נישה בתוך ענף נישה… ביטוי מספרי לכך אפשר לבדוק בכמות הצפיות בסרטים השנה: סרטי סיכום יומיים קיבלו ביוטיוב בין 2500-5000 צפיות בסרט (נכון לכתיבת הכתבה). לשם השוואה – כתבת סיקור אירוע, או מבחן אופניים בבייקפאנל מקבלים כמות כניסות דומה פחות או יותר (ויש מהם 4-5 בשבוע, לא אחת לשנה…). ענף האופניים הישראלי הוא מה שהוא…


מתעניינים גם בריצה? כנסו ל RUNPANEL – מגזין הריצה הטוב בישראל!

יש כמה קהלים לתחרות כמו אפיק ישראל

  1. קהל הבית הנאמן של CCC ו BikeWay (כ 200 רוכבים?).
  2. 500-1000 רוכבי אפיק פוטנציאליים ורציניים בישראל מקבוצות שונות כמו 4Epic, Bykers ואחרים.
  3. כמה מאות רוכבים עממיים בכושר טוב שמגיעים לאירוע הזה כמו שטריאתלטים עושים לפעמים איירונמן – מטרה חד פעמית יחסית שהגשמתה היא מסע שמכניס להם עניין (ומזונות נוספים לנפש) לשנה מהחיים.
  4. רוכבים בינ”ל תחרותיים ותיירי אופניים.

קהל הבית האדוק של CCC ו BikeWay מספק בסיס מרשים ואת החולצות של שני המועדונים האלה רואים בכל אירוע אפיק שמכבד את עצמו בישראל – והם מכבדים אותו. זו חבורה מחוייבת, חזקה גם על האופניים וגם כלכלית, שהאירועים האלה הם חלק מרכזי בשנת הרכיבה שלהם. זו נקודת מוצא חשובה כדי לבסס בסיס יציאה לארגון אירוע.

על הקבוצה השנייה – קשה יותר “לסמוך” – בסיס יציאה של כ 1000 רוכבים זה לא מספיק. כדי למלא כל שנה תחרות של 300 זוגות ו 600 רוכבים צריך כ 2000 מתעניינים פעילים. כדי למלא דלי של 2000 מתעניינים פעילים צריך 5000 שמסוגלים לשקול את זה בכלל, כל שנה מחדש.

הקבוצה השלישית של הרוכבים העממיים המזדמנים שממירים עצמם לרוכבי אפיק לשנה היא קהל המטרה הישראלי החשוב של האירוע הזה עבור צמיחה בשנים הקרובות. הסמרתון במידה רבה כקו ראשון והאפיק כקו שני, הם אירועים חשובים בכך שהם משמשים מגנט לרוכבים כאלה להכנסתם לקהילת המרתון, אבל זה קהל שקשה לחזות את מידת ההיענות שלו.

הקבוצה הרביעית, הבינ”ל היא החשובה ביותר לאירוע בשנים הקרובות. בשנה הבאה כך נמסר באירוע – הוא אמור לעלות למדרגה גבוה בדירוג ה UCI לרמת SHC- stage hors categorie. לפי אתר ה Cape Epic, זה דירוג הקושי הגבוה שרק המירוצים המובילים בעולם מחזיקים בו בניקוד ה UCI: הטור דה פראנס, הוואלטה, הג’ירו, Cyprus Sunshine Cup והקייפ אפיק עצמו. וואו (פינת השאפו…) – זו חבורה מכובדת לכל הדיעות להיות בה… זה בהחלט יסייע להביא יותר רוכבים בינ”ל אליו ומהדרג הגבוה יותר.

image1האם יש תהליך של דעיכה מול הקהל הישראלי?

למספרים שירדו משנה שעברה, מצטרפת תחושה שיש תהליך טבעי שכמעט בלתי אפשרי למנוע אותו- כשאירוע הוא חדש וחדשני, כמו שהיה אפיק ישראל בהקמתו, הוא בנקודה מדהימה. החלוציות, היצירתיות, הקמת היש מאין דוחפים אותו אל רמות התלהבות שקשה לשחזר. אפיק ישראל קם על רקע טרגי ומותו של גיורא צחור, והוא הונע ממקום מאוד אותנטי שריגש את כולנו.

בשנה השנייה והשלישית – האירוע קיבע את התפישה שלו (Perception) כעצמתי עוד יותר: ההצלחה של השנה הראשונה והרגש שהוא עורר מיגנטו אליו נותני חסות ורוכבים חדשים שהביטו אל האירוע בפליאה ופחד, ורצו גם. אלה השנים שבהם הוא גם הפך לעסק ומכונה משומנת של שיווק והפקה. 

בשנה השלישית כבר מתחילה להסתמן בעיה של חזרתיות על המסלולים והמקום. מי שעמוק בשלושת האירועים האלה כבר מתחיל לקבל דז’ה וו מהטקסטים, הסרטים, התחושות וזה לא כמו הנשיקה הראשונה…  

בשנה הרביעית – האירוע הצליח להזריק התחדשות ושמחה עם המעבר לצפון ולכפר תחרות חדש, וכך גם מי שהשתתף בפעמים הקודמות קיבל חוויה חדשה. אבל אם כבר עשיתם את האפיק קודם לכן, דומה שהחידושים האלה צריכים להפוך ולהיות תכופים יותר. פה נכנס מעבר למלון יקר, שכדי להנות ממנו צריך להזמין חדר לשניים בלבד (כי על ארבעה מתחרים וציודם, החדר הזה קטן מדי), וזה כבר חסם להרבה רוכבים.

בשנה החמישית סרטי הוידאו כבר הרבה פחות מעניינים – הם עם אותה תימה בדיוק כמו בשנים קודמות, סרטים שאם תחליפו את הכותרת בהם לא תזהו מה היה ב 2016 ומה ב 2017, זה כבר לא חידוש יותר. שוב זינוק המוני, שוב הליקופטר, שוב מוסיקת גיבורים אובר-דרמטית… אילוסטרציה ללא תוכן.

image3האם זו השפעת האלטרנטיבות או משהו באפיק עצמו?

האם עידן האירועים “הגדולים”, העסקיים שמתנהלים כמו מכונת שיווק ויחסי ציבור משומנת כבר קוסם פחות? או שזה משהו אחר – הקושי בשימור הרגש בצורה אותנטית לאורך זמן?
המקצוענות מוערכת מצד אחד ומצד שני גם נותנת תחושה משומנת מדי, שדוחפת חלק מהרוכבים אל חיק האירועים הפיראטיים תוך חיפושה של צניעות ופחות תחרותיות. זו בעיה שקשה לראות איך פותרים אותה – כי ברור שצריך לנסות להשיג כמה שיותר תקציבים לאירוע ולארוז אותו כ”ענק”… אבל זה בדיוק מה שירחיק רוכבים שמחפשים “קטן ואינטימי”. לזכותו של אפיק ישראל עומדת ההתנהלות האישית המרשימה של גל צחור, הקשר האישי שלו לכל מתחרה ומתנדב, החיבור שלו ושל האירוע למעגלי הקבוצות ולמתחרים… המגע האישי, והאישיות של גל צחור הן שמחזיקות את התחרות ומפחיתות את הניכור ממנה כמפעל מסחרי.

מבט אל לוח האירועים והתחרויות וסינון אירועי השטח ב BIKEPANEL מגלה דבר מדהים: (בעת כתיבת פוסט זה) יש 23 אירועי אופני הרים בין ספטמבר 2017 למאי 2018. מתוכם – 17 אירועים הם פיראטיים, רק 6 הם אירועים ממוסדים באופני הרים. יש להניח שמפת האירועים הזו עוד תשתנה בהמשך, אבל זה כל כך דרמטי שאי אפשר להתעלם מזה: 73% מאירועי השטח בישראל על היומן כרגע  הם אירועים שמארגנת הקהילה לעצמה!

כשמביטים על כמות העניין שלוח כזה מייצר עבור רוכב בלי להוציא שקל, מחברים אליו איזה נסיעה אחת לרכיבה בחו”ל בשנה, ועוד איזה שני מחנות אימונים עם הקבוצה (שלא מעט מקהל היעד של האפיק מחוייב להם), ברור שזה משפיע.

מנוי חינם למי שמצטרף אלינו פה:

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

עניין של מינון

יש משהו באפיק שגורם לו להיות טוב עבור פעם בכמה שנים כשהוא משנה מסלול וסביבה, ויותר מזה, אם אתם לא שרופי תחרויות מרתון מכורים, תקבלו אוברדוז. כשאמרתי את זה לחבר שאי אפשר להיות יותר תומך, חיובי ובעדניקי כלפי האירוע ואדם מחובר לכל מי שבסצינה, הוא ענה לי: “משום מה כולם אומרים לי את זה”. אלה הסיבות:

  1. התאריך שלו – סוף הקיץ בשיא החום, מה שמעמיד גם את תקופת ההכנה בזמן הכי גרוע לרכיבות ארוכות… זה הדבר העיקרי והכי משמעותי עבור כולם. לא נעים, לא בריא ולא טוב לרכוב ככה בשיא הקיץ. הדבר הכי טוב שיכול לקרות לאפיק ישראל הוא שינוי התאריך. 
  2. המסלולים – הוא עתיר בדרכי עפר רחבות ועליות הייק-א-בייק, משובץ בקטעי הליכה והרכיבה לא זורמת בו מספיק. צריך מסלול קשה אבל זורם וכייפי יותר.
  3. הנראטיב והאווירה – זו התבגרות טבעית. היה ממש מגניב בהתחלה, וגם רואים את ההתלהבות אצל נרשמים חדשים. זה היה חידוש ענק למי שלא השתתף כבר בקייפ אפיק אליו מנסה התחרות להידמות. אבל מרכיבי האירוע הפכו מוכרים ופחות מרגשים לוותיקים בסביבתו.
  4. העומסים – כן, אפשר לרכוב לאט, אבל באפיק נוצרה תרבות אולטרה תחרותית. זה הקטע של האירוע הזה וזה מה שמגניב בו, אבל זו גם חוויה מרוקנת! מעטים האנשים שיכולים לקחת את זה ברצינות ובלי פשרות שנה אחרי שנה. מבחינת הדרייב הפרטי שלי – אני מסוגל לגייס את עצמי להכנה וקצבים כאלה רק פעם בכמה שנים.

image2אז איך לשמור על העניין באפיק ישראל לשנים רבות?

  1. הכי חשוב – הזזה לסוף האביב, כך שתקופת ההכנה תהייה בחורף ובאביב, סמרתון יהווה חלק מההכנה ובמקביל הסיכוי לגשם קטן מאוד. שיא כמות שעות אוכף ביולי-אוגוסט זה רע מאוד. העיתוי הנוכחי פשוט גרוע. זה מסוכן עקב החום, התכסית והשבילים במצבם הגרוע ביותר, הילדים בחופש גדול, וכל זה פוגע ממש בחוויה, בהכנות ובמסע סביב התחרות. אפשר לנסות להצדיק את זה, אבל אני לא רואה רבים שישתכנעו… האירוע הבא כבר מתוזמן (שוב) לסוף הקיץ.
  2. מסלולים כייפים יותר- מגמה שעבר אפילו ה XCO ותופסת את כל עולם האופניים. הוא הולך ונהייה טכני-כייפי יותר ולשם גם הולכים כל האירועים הפיראטיים בארץ. כדי שיהיה כיף יותר להתחרות צריך מסלול זורם עם אחוז סינגלים גדול בהרבה ואז לא רק התחרותיות מהנה אלא גם עצם הרכיבה. בנוסף הזינוקים מאוד מלחיצים ומסוכנים ורצוי לייצר סלקטיביות מהירה יותר שתשפר את הבטיחות, ותכניס את הרוכבים מהר יותר לקצב הנכון עבורם.
  3. העלאת הדירוג לרמת SHC – מה שכנראה קורה. לשנה הבאה וזו הרמה הגבוהה ביותר בקטגוריה, זה קורה וזה מעולה וזה יתמוך בהפיכתו ליעד חשוב לרוכבי האפיק הבינ”ל. לאירוע שכדאי לך לעבור בו כדי לאסוף נקודות בסבב.
  4. שינוי סביבה כל שנתיים או אפילו כל שנה –  זה חשוב בשוק קטן כמו ישראל כי כך יותר ישקלו השתתפות אחת לפחות בכל סביבה משתנה. המעבר בשנה הבאה לפרוזדור ירושלים הוא מצוין.
  5. עידכון הנראטיב– אחרי חמש שנים הגיע הזמן לחשוב מעט מחדש על השימוש בסמלים של המירוץ והאופן שבו הוא מתקשר את עצמו. יש שחיקה, ולכן לטעמי היום מומלץ לחזק את הסיפור הספורטיבי נטו, עם קצת פחות פאתוס – התחרות קשה, מופקת היטב, מביאה רוכבים מחו”ל, יעד ספורטיבי מכובד מאוד לרוכבים בכל רמה…  זה לא מעט- זה הרבה!

יהיה מעניין מאוד לראות האם העלאת הדירוג ב UCI תגרום להרבה יותר רוכבים מחו”ל להגיע. העיתוי של האפיק היום מושפע מהרצון להפוך אותו לבינ”ל ולהתאים לעונה בחו”ל וכבר חמש שנים אנחנו סובלים את הקיץ ככה בלי שזה באמת קורה. אבל – אם אחוז ניכר מהרוכבים יהיה מחו”ל זה יחזיק מתח חדש ודרוש לתחרות. קהל המטרה הישראלי יחזור להיות בגודל הנכון כדי לייצר תחושת בהילות ברישום, ומי שיצליח להיכנס – ישחק אותה… מאחר ויש חוק טבע כלכלי: נדירות מעלה את הערך.

מאת גיא חלמיש
צילם: צור חלמיש