הביקור ההיסטורי של הג׳ירו ד׳איטליה בישראל הסתיים ביום ראשון במסלול ארוך ודי משמים מבאר שבע לאילת. זה לא היה שיא האירוע ובדרכי הנגב הריקות היה קשה לשחזר את האנרגיות של אזור המרכז. משכנו את החלום עוד יום, ללא תקלות, עם תמונות יפהפיות של אזור הדרום והערבה. לקינוח קבלנו ספרינט טכני, מהיר, משובח, קשוח, ושוב, אליה ויויאני.
כתב: יניב שור
צילום: גיא חלמיש, RCS
איך לעזאזל חוזרים לשגרה?
אחרי ארבעה ימים פשוט מושלמים נצטרך שוב להסתפק בתמונות של הרים רחוקים. אבל אנחנו לא מתלוננים, באמת. מוכנים אפילו לחכות שנה שנתיים עד הפעם הבאה. אומרים שסילבן מדבר כבר עם הפיתוח העסקי של הטור דה פראנס לעוד שלוש שנים. סי וו פלה.
ויויאני באילת
אליה ויואני מנצח את הספרינט באילת, ומשלים דאבל בארץ הקודש. זה לא היה פשוט, בירידות מקטורה הוא איבד את הפלטון (כנראה בגלל פנצ׳ר) ולקח לקבוצה שלו יותר מדי זמן להתעשת ולהחזיר אותו. רוח גב בכביש הערבה הכניסה את הפלטון לקצבים לא הגיוניים בכלל של מעל 60 קמ״ש. ככרות ופניות בכניסה לאילת מנעו מהפלטון גישה רגילה לסיום והספרינט באופן כללי לא הלך חלק לקוויקסטפ. ויויאני בסיוע זדנק שטיבר האימתני ומקסימיליאן שכטמן (מחזיק חולצת הרוכב הצעיר) הצליח בכול זאת לשמור על מיקום טוב לכול אורך הקילומטרים האחרונים. בסיום הספרינט היה די דליל ובקרב אלו שהצליחו להישאר מקדימה הוא שוב היה החזק ביותר.
ויויאני מתכונן לספרינט 🙂
סם בנט שלרגע היה נראה כמו איום לויויאני, יצא מוקדם ונחלש לפני הסיום. ביחד עם הירידה בקצב הספרינט שלו גם איבד את הקו הישר מה שאסור לפי החוקים (זוכרים את סאגן וקאבנדיש בטור?). לדעתי גם אם סם בנט היה מנצח השופטים היו פוסלים אותו, מכיוון שהוא באופן די בולט חסם את ויויאני (נראה שבלי כוונה, כי ברגע שויויאני נגע בו הוא מיד זז). הנחישות של ויויאני גרמה לו לעבור את הכמעט חסימה הזאת ולנצח. במצב אחר הוא היה נעצר, ובנט היה נפסל.
ועושה זאת שוב!
ב”ש-אילת, התוצאות:
- נצחון שני לאליה ויויאני מקוויקסטפ.
- סאשה מודולו (Education First) במקום השני.
- סם בנט (Bora) במקום השלישי.
הדרוג הכללי לא שינוי, וגם לא נרשמו התרסקויות ופרישות – די חריג לשלושה שלבים ראשונים!
- רוהאן דניס (BMC) ממשיך להחזיק את החולצה הורודה
- טום דמולן שני (Sunweb) בהפרש של שניה אחת
- חוזה גונקלס (Katusha Alpecin) בהפרש 12 שניות
הקבוצה של טום דמולן עשתה בשכל רב כשלא נלחמה על החולצה הוורודה בתל אביב. BMC נאלצו לעבוד לא מעט כדי לשמור את הבריחה במרחק סביר, מה שלא היה נכון עבור הקבוצה של טום בשלב כל כך מוקדם של המירוץ.
אקדמי
מי שציפה לניצחון של האקדמי בישראל התבדה ולא בגלל שמשהו לא נעשה טוב: פשוט הקטעים בישראל היו קטעי ספרינטרים קלאסיים ולקבוצה הזו אין את כח האש הנדרש לכך בשלב הזה של המירוץ. הבריחות בישראל הן לא בריחות שיחזיקו וזה ברור לכולם מהקילומטר הראשון: הפערים ב GC קטנים מדי בשביל לאפשר לבריחה של שחקנים משמעותיים להצליח. לו בריחה כזו היתה מתממשת גם החולצה הוורודה היתה עוברת ידיים וגם קבוצות שמכוונות לסיומים כאלה היו מפסידות הזדמנויות. אז מה המטרות של האקדמי?
להיות בבריחות בישראל
מול קהל הבית, מול התקשורת המקומית, מול אדמס והחברים שלו בחגיגה הגדולה… הבריחות האלה שראיתם, הפריצות של האקדמי- כל זה משחק יחסי ציבור וחשיפה ולא משחק ספורטיבי בעל משמעות.
אקדמי נהנו מההצלחה של גיום בווין לחדור לעשרות קילומטרים בבריחות המדיה האלה, ולסיכוי קטן לזכות במלך ההר בזיכרון יעקב. הדירקטור ספורטיף של אקדמי רמז לנו על זה לפני המירוץ, כשאמר שלדעתו בווין רלוונטי יותר לבריחות כי הוא גם ספרינטר לא רע, ולכן יכול להתגבר על שותפיו לבריחה.
בסופו של דבר בווין היה קרוב מאוד להישג בזיכרון, ורחוק מהישג בנחל פארן היום. נראה היה כי שותפיו לבריחה עשו עליו דיל קטן עוד לפני שהתחילו את העליה, ובווין מצא את עצמו בעמדת נחיתות ועם מעט רזרבות ברגלים. אמנם הוא נשאר עם הרבה זמן מסך ופרס הרוכב האגרסיבי, אבל זה לא ההישג שעליו חלמנו. אולי בהמשך, אבל כבר לא אצלנו.
לנצח שלב בג’ירו
כאמור ריאלית, לא היה סיכוי לזה בישראל. הספרינטר של אקדמי הוא ברמה טובה (סבאראגלי) אבל לאקדמי כקבוצה לא היה מה למכור בתל אביב ובבאר שבע. בשני המקרים הספרינט היה קשה, טכני וגם 4-5 הקבוצות הגדולות הצליחו בקושי רב לצלוח אותו. האפשרות לנצח קטע תתקיים אולי בהמשך- כשהפערים בין הרוכבים גדולים מאוד והקבוצות מאפשרות לבריחות להתרחק מהדבוקה, כי אין בהן אף אחד שמאיים על ה GC. לכן גם דמפסטר, פלאזה, ניילנדס ובמיוחד בן הרמנס לא נראו בשטח, והאינטרס שלהם כרגע הוא רק לשמור כוחות ודווקא לרדת בדירוג כדי שלא יחסמו אותם בהמשך.
להביא את גיא-ניב-שגיב לסיום המירוץ
לצד הרצון להראות לקהל הבית את הצמד הזה (מה שבא לידי ביטוי בתחילת הקטע השני) צריך להיות רצון לשמור אותם טריים וללא הסתבכויות מיותרות בשבוע הראשון. שניהם לא עשו גראנד טור ויש להם אתגר גדול פיזית ומנטלית גם בלי משימות קבוצתיות. בסופו של דבר, עם כל הכבוד הענק שאנחנו רוכשים לשני הרוכבים הישראלים הנפלאים האלו, הם עדיין נמצאים בשליש התחתון של הפלטון מבחינת יכולת ובשלות. יש להם דרך לעבור. ביום רביעי קיימנו ראיון ארוך עם אדם האנסן שעשה 20 (!) גראנד טורס (בקרוב הראיון המלא בבייקפנל) אבל הפך למקצוען רק בגיל 25. זה יכול לתת קצת פרופורציות על הדרך שרוכב צריך לעבור.
המסלול של ב”ש אילת
חייבים להודות על האמת, המסלול הנבחר היה שעמומון שלא רואים כל יום. נכון, יש הרבה אילוצים, יום ראשון הוא יום עבודה, הקטעים הראשונים בטור הם בגדול שטוחים, ובתיירות רוצים להראות את הנגב ואילת. מקטע באר שבע אילת נראה הגיוני בתכניות, כמעט מתבקש. אבל אחרי התיאבון שקבלנו באזור המרכז, פתאום נראה שאפשר היה אולי לעשות את זה אחרת ובעיקר באזורים שיש בהם קהל ואקשן עבור הקהל- כמו בעלייה בזיכרון שלא היה שום דבר מסוגה הפעם.
אחרי שש שעות על המיקרופון, את הפרס המרכזי של היום צריך לקבל השדר של יורוספורט. כל כך הרבה דיבורים על הנגב לא נשמעו מאז ימי בן גוריון. לא נעים להגיד אבל ככה זה כשאין מרוץ. הספרינט אל תוך אילת היה מצוין, אבל בשביל זה לא צריך 200 קילומטרים של מדבר.
בהפקה עשו הרבה כדי להציל את המסלול. מיזמים יפים לאורך כל הדרך, תמונות נגב קלסיות של גמלים וחול צבעוני, אבל זה לא ממש הספיק. בנוסף, מתחם הזינוק בבאר שבע היה קצת רחוק ממתחם ההתארגנות של הרוכבים מה שפגע באווירה שהייתה טובה יותר בחיפה. לא ברור למה מה שעבד יפה שם לא חזר על עצמו בבאר שבע. גם סגירת הכבישים הייתה אגרסיבית מדי ויצרה מצב שהמירוץ נערך בהגדרה ללא קהל. הדיבורים על עשרות מליוני צופים (“מליארד צופים”) לא עובדים ביום כזה, ואני בספק אם אפילו אוהבי הג’ירו באירופה ישבו שש שעות לצפות בזה או עברו ערוץ והסתפקו בתקציר.
כתב: יניב שור
צילום: גיא חלמיש, RCS