סרט איטלקי – טורינג פרק שישי

וינצ’נסו הוא איש קצר ומקריח, ויש לו כרס משתפלת. כל היום הוא עסוק בשפצור הגינה הקטנה שלפני הקרוון שלו. הוא עובד במתינות, חושב פעמיים ומקפיד בקטנות. בשעה שהוא עובד הוא שר, וקול הטנור הרם שלו מהלך עד קצה המחנה. כשמסתבר לו שעשה טעות השירה נקטעת, והוא טופח על מצחו וגוער בעצמו, מתנחם ובורר דרכים לתיקון הטעות, ושוקע שוב בעבודה, ועד מהרה גם השירה חוזרת. וינצ’נסו הוא השכן שלי מימין, ואני, מיותר לציין, מעריץ אותו.

אתר הקמפינג של גראדו הוא כפר נופש ענק ורועש עם כל המקרנה והזומבה ברמקולים מבוקר עד ערב, ואני בו נטע זר. מייל מוזר מהבן שלי, שאותו פתחתי שלושה ימים לאחר שנשלח, בישר לי שיש מלחמה בעזה וקוראים לה “מבצע צוק איתן”. החלטתי להתעלם, ויצאתי לתור את המבצר העתיק. אכלתי פיצה-ג’לטו-אספרסו, איבדתי עניין וחזרתי אל האוהל שלי ואל וינצ’נסו, ובהשראתו פרקתי את האופניים, ניקיתי, שימנתי, כווננתי והידקתי, עיינתי במפות ותכננתי מסלול אל ג’סולו לידו אשר בפתח הלגונה של ונציה. מחר עם שחר אצא לדרך.

דברים שרואים מכאן

בבוקר ערפילי וקר יצאתי מגראדו אל הפרק האחרון במסע שלי: כאלף קילומטר בנפתולי המגף האיטלקי עד רומא. הקטע הזה היה שונה מכל מה שעברתי עד עכשיו. דברים אחרים ומחשבות אחרות העסיקו אותי בדרך הזו, וגם המפגשים והשיחות היו שונים. אני יכול להגיד שבמובן מסוים, כל מה שלמדתי וחוויתי בכל המסע, מהולנד, עבור בגרמניה, צ’כיה ואוסטריה, כאילו הסתכם וקיבל משמעות ועומק באיטליה.

נכנסתי למסעדה אקראית באחת העיירות, ובעודי ממתין לאוכל נפלו עיניי על מהדורת החדשות האיטלקית שהבהבה במסך שמעל הדלפק. נאמר בה שישראל שוב עושה טבח ברצועת עזה והרגה מאות (או אלפי, לא הבנתי בדיוק) פלסטינים, ובתגובה החמס ירה טיל על תל אביב. בפי הקריינית זה נשמע כמו שאיזה שבט מטורף במדינה נידחת באפריקה שוחט את השבט השכן. כך נחשפתי פתאום לאיך שהדברים נראים ומתפרשים באירופה, הרחק מארץ הקודש. בהמשך המהדורה היה דיון באולפן, ופרופסורים מלומדים נתנו חוות דעת מלומדות, גנרלים במדים נפנפו בידיים, ופרשניות דקיקות אמרו בהתרגשות את המילה “פלסטיין” כאילו בנן נרצח לנגד ענייהן. החלטתי להמשיך במסע שלי כרגיל, אבל מכאן והלאה התפצל הסרט האיטלקי שלי לשני מסכים מקבילים, האחד גלוי ובהיר, האחר אפל ומודחק.

דרך חדשה אל ארץ עתיקה

בהיבט האופניים והרכיבה, הפכתי מרוכב איטי ומתקשה בימים הראשונים, לבינוני וזורם, וצברתי כושר פיזי ובטחון. בעיות טכניות טבעיות באופניים ובציוד שנראו לי גדולות וחמורות בתחילת המסע, באיטליה כבר היו עניין של מה בכך ונפתרו כמעט מאליהן. קשיי הדרך, כמו מציאת מקום לינה וארוחה הגונה בכל ערב, והגשם הבלתי נלאה שלא הרפה אף פעם ליותר מיומיים שלושה, הפכו לשגרה, וכבר לא היה בהם כדי להפיל את רוחי, או לעכב אותי. אמנם הייתי נווט טוב בשבילי הארץ גם לפני המסע, אבל במהלכו הפכתי למאסטר ממש, ובאיטליה כבר נווטתי בבטחה בלי שאני נזקק לספרי מסלול או מפות מפורטות – תשקיף מדוקדק אל האופק ומבט חטוף במצפן הספיקו לי – והייתי לאדון הדרך.

כל אלה הפכו מאתגר לשגרה ולדרך חיים וכבר לא העסיקו אותי, ופינו מקום בתודעה להבנה עמוקה והרחבת הדעת, בארץ העתיקה/חדשה, הפרימיטיבית/סופר-מודרנית, הציבילית והתרבותית, וגם הנידחת והנבערת הזו. בתחילה כבשה אותי השפה האיטלקית, שהיא עגלגלה, מתנגנת ומתגלגלת, ונעמה לאוזני לאין ערוך אחרי השפות של מערב אירופה, החדות, הקצביות והנוקשות. הטמפרמנט האיטלקי הלוונטיני, שלא נעדר וולגריות וקולניות מצא מסילות אל ליבי, ומצאתי שאני קולט בקלות את הנאמר לי גם בלי להבין מילה.

כל הדרכים מובילות לרומא

וכמו מגלי הארצות המפורסמים מרקו פולו ובנימין מטודלה, או כובשי הארצות הגדולים ג’יגיס חאן ואלכסנדר מוקדון, נסעתי מעיר לעיר, מחבל לחבל, וראיתי את השונה והמיוחד בכל מקום ומקום. ראיתי את ונציה, בירת הלגונות, המאופיינת באדריכלות ייחודית של זוויות ושיפועים, וצבעוניות שאין דומה לה. נסעתי דרך הכפרים והעיירות של דלת העם שעל מישורי החוף האדריאטי אל בולוניה מולדת הבולונז, שגם כיום נראית עיר מדינה עתיקה-חדשה, מהודרת ובנויה לתלפיות, ותושביה אדיבים ונעימים. טיפסתי אל הרי האפנינים העגלגלים והתלולים, הזרועים כפרי כנסיות ומנזרים לבנים השולחים את צריחיהם הדקיקים אל השמים, ותושביהם האדוקים סגורים ומסתגרים, ותרתי אחר האגמים העלומים ונטיתי את אוהלי על חופים שטופי ירח, ומחשבתי נודדות אל המאחז היהודי הזה המתקרא מדינת ישראל, הנלחם על קיומו כנגד האספסוף הערבי, הברברי-אך-מתוחכם שקורא לעצמו פלסטינים, בעוד סיבוב מר, נפסד וחסר תוחלת. ואז גלשתי בן-יום אל העמק הרחב – הארץ הנושבת שבירתה פירנצה, שכל כולה זהב וכסף ועיטורים וגילופים, ופרסקאות וויטראז’ים שהעין לא תופסת, והיא אטרקציית תיירים בקנה מידה קוסמי.

באחד הימים לא עמד לי יצרי ורכשתי כרטיס סים מקומי, נכנסתי לפייסבוק וראיתי את מהומת האלוהים, את הסחף העצום המתחולל בנפשה של אוכלוסיה שלמה, בליבוי התקשורת המזויפת והמגויסת, ובהכוונת השלטון המפוחד ואובד הדרך, שמסית את דעת הקהל כדי שהבושה לא תראה. כתבתי איזה סטטוס ציני/סטירי, וההתנפלות עלי הייתה כל כך מטורפת ומתלהמת מכל צד, כולל מילדיי ומחברי הטובים ביותר. נדהמתי. זה היה כאילו כל המדינה עברה איזו דינמיקה קבוצתית אינטנסיבית בזמן היעדרותי, והיא עכשיו במקום אחר, שבטי, חשוך, קנאי. מעולם לא ראיתי את הדברים באופן הזה.

וממהומת האלוהים הזו נמלטתי אל השקט והשלווה של חבל טוסקנה, הגלילי, הריחני והרוגע, שכולו כרמים ומטעי פרי, ותושביו החייכנים מאירי פנים ומכניסי אורחים, ובתיהם לבנים אדומות. ועברתי בעיירות המחוז הטוסקניות הבורגניות, ולנתי במיטתה של סניורה פרנצ’סקה, ובעליית הגג של דון אומברטו, וסעדתי במסעדות הטוסקניות הקטנות ששולחנותיהן מפות משבצת וגם לנקוב מחיר הן יודעות. ונקלעתי אל ערוצי מחוז אומבריה המבותר, הקשה, שעל צוקיו הזקופים ערי המבצר העתיקות שחומותיהן ומגדליהן אבן שחורה, ולנתי במלונות המבוך המקושתים אשר בעבי החומות, והתגלגלתי על אבני מרצפת עתיקות, גשרים נושנים ומעברי מים חרבים, וסחבתי ומשכתי, והזעתי ודחפתי בין ערוץ לערוץ, על גשר ועוד גשר עד אפיסת כוחות, בארץ הקשה הזו.

ומשם התגלגלתי אל חבל ונטו שרומא בירתו, ודיוושתי ברחובות צפופים ומפותלים של שכונות ושיכונים ללא תואר והדר, וניזונתי מפיצריות רחוב ומסעדות פועלים, ולנתי במלונות פשפשים שכוכי אל, עד שהגעתי לפרוורי רומא ונטיתי את אוהלי, בפעם האחרונה, באתר הקמפינג הענק שעל גדת נהר הטיבר.

בכל הדרך הארוכה הזו רכבתי על מסלול יורו וולו 7 המופלא, שהוביל אותי בדרכים צדדיות, הרחק מאוטוסטרדות וכבישים סואנים, כמעט תמיד על דרכים עתיקות, לעתים קשות ללא רחם, אבל תמיד דרך אתרי הנוף וההיסטוריה. אלה חשפו לפני רבדים רבדים את תשתיות העולם העתיק, הדרכים, נתיבי המים, מפעלי השקיה והניקוז, גשרי האבן בני אלפי השנים שעמדו בשחיקת הזמן ובאין ספור רעידות אדמה, שיטפונות ומלחמות, ועדיין הם חזקים ויציבים ומשמשים את עוברי הדרך כאז. רכבתי גם על מסילות ברזל ישנות שיצאו משמוש והפכו לשבילי אופניים, והם צולחים רכסי הרים וגיאיות, רוחפים על גשרים תלויים מעל תהומות, ומתחתרים תחת הרכסים הגבוהים במנהרות אפלות ותחובות.

ועל כל התשתיות הקדומות המופלאות האלה שארוגות בנוף הטבעי מעשה מחשבת, מונחת ברישול, בגסות ובדורסנות רשת התשתיות המודרנית, אפורה, כעורה, רומסת כל, מחריבה מה שתחתיה בכבישיה שכבר מתפוררים, בכבלי החשמל שאין להם אלוהים, ובאלפי הגדרות והמחסומים ומיליוני הקופות הרושמות.

סוף הדרך

בבוקר שלמחרת הגעתי לקמפינג של רומא ניגש אלי בחור בלונדיני גבוה עם גיטרה זעירה ואמר: “ראיתי את האופניים שלך וכבר אני מחבב אותך, אפשר להזמין לך בירה?” וכך היכרתי את אדס, מוזיקאי הולנדי שהגיע גם הוא על אופניים מאמסטרדם, ומקליט באייפון שלו בכל יום שיר על המוצאות אותו. לקראת סיבוב הבירות השלישי שלנו הופיע מבעד לאדי האלכוהול רוכב נוסף, כשהוא מדווש מהדרך ישר אל שולחננו, ואמר: “קוראים לי מיצ’, ואני בא מלונדון, מה שלומכם?” מיצ’ הוא עובד סוציאלי מבריסטול, וצייר חובב, ובכל יום מצייר במחברת שלו את קורותיו, כפי שאני כותב בכל יום דף על הרפתקאותי.

כך זימן לי הגורל שני חברי נפש מאין כמוהם לסיים איתם את המסע, שלושה פייטנים על אופניים שבאו מקצוות עולם אל העיר שכל הדרכים מובילות אליה. נס.

אדס: “בלוז הטורר”

שלושה ימים ישבנו שלושתנו ברומא, עיר הערים, וסיפרנו איש את סיפורו, ושבנו וראינו את אירופה איש בעיניו של רעהו, ונוכחנו עד כמה חוויותינו דומות על אף שנסענו בדרכים מקבילות ושונות. מידי בוקר יצאנו אל רומא  וחקרנו אותה איש לעצמו, איש בדרכו, ובערב התקבצנו במחנה למסיבת הבירות הקבועה שלנו, והגענו כבאורח פלא למסקנות זהות ממש. עוד יומיים ישבנו ושתקנו, ממתינים לטיסות שלנו. קצת צחקנו ושוב שתקנו, ואט אט חזרנו והסתגרנו, איש וגעגועיו, איש במחשבותיו, עד שהפכנו זרים גמורים כפי שהיינו, ונפוצנו, בלי טקס, איש לארצו.

אל כל פרקי המסע:

• פרק ראשון: תעתועי הזמן, מכאובי הגוף ושיגיונות הנפש
• פרק שני: פאק! איפה אמסטרדם??
• פרק שלישי: גרמניה: אדרת ההווה על שלדי העבר
• המדריך לטוריסט בגלקסיה – טיפים לבניית אופני טורינג
• פרק רביעי – איך שנהר מתחלף לו 
• פרק חמישי – אוסטריה 

תם המסע והסתיימה סדרת הכתבות הזו, וזה המקום להודות:
לגיאחה (גיא חלמיש), על הבמה שהעניק לי, ועל עריכת התוכן החכמה (והמעצבנת לעתים, כמו שצריך).
לסמד (סמדר כרמל), על העריכה הלשונית, העין החדה, התמיכה והעידוד.

מאת: קובי אשל

קובי אשל – רוכב שטח, מוביל טיולים ונווט, בייקפקר, טורר וסתם רוכב. קובי חובב דרכים ומפות, טיולים ומסעות, הוגה והוזה בלי בושה ואספן צלקות אובססיבי. קובי טוען שטיול בלי אלמנט של הרפתקה הוא רק אימון, וכשמעצבנים אותו הוא מאיים לעלות על האופניים, לרכוב אל האופק ולא לחזור לעולם.