ההתחלה היתה טובה, 3 הימים ביורקשייר והמראות המדהימים של כמויות הקהל, היו הוכחה נוספת לאופן שבו ארוע ספורט פופולארי, כוכבים מקומיים של הספורט (קאבנדיש, וויגינס ופרום) ועניין תקשורתי יכולים להוציא המוני אנשים אל הרחובות. אלו כנראה אינם אוהדי אופניים מובהקים ומסופקני אם מליוני האנשים מבינים מה זו בריחה, מרדף, ספרינט (אולי ספרינט באנגליה כן מבינים…) או טיפוס ומה המשמעות של כל אחת מהחולצות בטור, אבל זה היה מרשים. כן, אבל…
ספורט הופך מעניין כשיש תחרות ומתח. טור דה פראנס 2014 לא סיפק לא תחרות ולא מתח. לכן הוא היה פחות מעניין.
ברמה הספורטיבית, הטור נגמר בקטע 5. למעשה הקרב על החולצה הצהובה והחולצה הירוקה הוכרע כבר בשלב זה וכך נותרנו עם 15 שלבים נוספים בהם היה ברור שאף אחד לא יאסוף יותר נקודות מפיטר סאגאן ואף אחד לא יחזיר את 2:30 הדקות שלקח וינצ’נזו ניבאלי מיריביו על הפאבה. במונחי כדורסל היו לנו 15 שלבים של גארבג’ טיים… נכון, היו הצרפתים והפודיום וגם קצת מאבק על המנוקדת אבל לא בשביל זה התכנסנו לצפות בטור.
למרות שמדי ערב אמרו לנו בערוץ הספורט ש “הטור לא מפסיק לספק דרמות”, שיש קרב אדיר בין הצרפתים (על מקומות 2-4…) היתה בטור דרמה ספורטיבית אחת. שלב 5 היה דרמטי והראה התעלות ספורטיבית של רוכב על – וינצ’נזו ניבאלי, אבל בדרמות של מרוצים חד יומיים, פאריס-רובא והטור של פלאנדרס עושים בית ספר לטור דה פראנס בהליכה עם יד קשורה מאחורי הגב. בשאר הטור מה שקראו הפרשנים דרמות היו תאונות – ה “דרמה” של קאבנדיש (בשלב 1) מנעה מאבקים עם קיטל, ה “דרמה” של פרום (שלבים 4 ו 5), ושל קונטדור (שלב 10) מנעו את המאבק בעליות. דרמה ספורטיבית זה לראות את ספורטאי העל דוחפים אחד את השני לקצה – זה נאדאל נגד פדרר על פני 5 שעות קורעות מפרקים, זה כשלואיס המילטון וסבסטיאן פטל נאבקים גלגל לגלגל ב 300 קמ”ש. זה לא כשהמנוע של המילטון עולה באש בהקפה 7 (או גרוע מזה במקצה הדרוג…). באופניים דרמה זה מאבק בספרינטים ואינטרוולים בעליות. תאונות זה לא דרמה, זה סתם מבעס לראות את המרוץ ועצמות הרוכבים נשברים באבק הקרבון המרוסק.
תאונות זה סתם מבאס. Picture: Tim De Waele
זה כנראה היה הטור האנושי ביותר בשנים האחרונות – המספרים לא היו בשמיים (6 וואט לקילו ניצחו לך קטעים והיה רק רוכב אחד שעשה את המספרים האלו), ההתקפות היו איטיות וגם אז אף אחד לא הצליח להגיב (ניבאלי האיץ לאט יחסית, לבד, ואף אחד לא בא, וזה קרה הרבה פעמים), התאונות מעידות כנראה על העייפות והלחץ איתו התקשו הרוכבים להתמודד.
ועוד משהו – בתוכנית הסיכום של הטור נשאלו הפרשנים מי ינצח בשנה הבאה – רן הימר על קונטדור, דרור פקאץ’ על פרום ויובל גולן על ניבאלי. התשובה בעיני היא שקודם צריך לראות את המסלול. בחירת המסלול היא הגורם הכי חשוב ביכולת של רוכב מסוים לנצח. אם יהיו עליות זה כנראה פרום. אם יהיה גשם וכאוס שימו את הכסף שלכם על ניבאלי. ב 2012 עם 100 ק”מ נגד השעון תפרו מסלול לוויגינס, ב 2013 פרום טיפס וניג”ש אל הנצחון וב 2014 היה זה היום המטורף על הפאבה והגשם הרב שירד שהעניקו לרוכב הכי שלם בדבוקה את האפשרות לנצל יתרונותיו עד תום.
נסיים בנימה חיובית – הדור הצעיר הראה שיש למה לצפות. מאייקה עבר תהליך התבגרות, האחים ייטס בפתח, הצרפתים מראים שהשליטה בעולם ה U23 מובילה להצמחת זן משובח.
יש לפרום ניבאלי וקונטאדור עוד הרבה לתת אבל כמו שהוכיח טלנסקי בדופינה, הדור הצעיר מעבר לפינה והוא לא מתכוון לחכות לפני שהוא נושך.