זוג הרוכבים קרול ואריק עברו לא מעט הרפתקאות: הם עשו טיול אופניים באירופה באזורים המזרחיים שלה ונעו מערבה. בכתבה הקודמת התוודענו לסיפורם, בכתבה השנייה נשאבנו לתוכו, וכעת הם ממשיכים לאיזורים המערביים יותר, וסיפור המסע נמשך!
מאת: אריק מון
צילום: אריק וקרול
קבלת פנים אוסטרית
קבוצה קטנה של אוסטרים מבוגרים, עשתה את דרכה במעלה הגבעה ועצרה לידינו בפנים מחוייכות. היינו באמצע ארוחת הבוקר ובין ביס במלפפון לניגוב חומוס מקופסא (כן, יש חומוס בקופסא בכל סופר באוסטריה! מי אמר שיש רק רע באיסלאם?) ענינו לשאלותיהם וסיפרנו על מסעינו.
“רכבתם עד כאן מבולגריה? אתם בטח צמאים, תנו לי למזוג לכם יין אוסטרי לבן” אמר אחד מהם והוציא מהתיק שלו בקבוק וכוסות שמולאו וחולקו בין כולנו. כל החמישה, שלושה גברים ושתי נשים, היו לבושים בבגדי טיולים ונעלו נעלי שטח גבוהות. הם סיפרו שיצאו לסיבוב “קצר” של שעתיים, לטפס על שלוש ה”גבעות” הכבירות שסביבנו ושבקנה מידה ישראלי היו מיד מסווגות כהרים. מסוחררים מהיין ומלאי השראה, נפרדנו לשלום ממקבלי הפנים ושמנו פעמינו לכיוון וינה.
יין אוסטרי על הבוקר? בטח!
משפחת הנוודים
הטמפרטורות החלו לעלות מעט כך שכבר לא רעדנו בשקי השינה והגשם, גם כשירד, היה לרוב מקומי וקצר.
באחד מהקמפינגים, שבשלב הזה כבר איכלסו לא מעט רוכבים באוהלים, פגשנו משפחת רוכבים צרפתית, שהיתה בדרכה אל הים השחור. אם המשפחה, אשה תמירה ונאה, סיפרה לקרול בספרדית שוטפת את קורות מסעם, תוך שהיא פוקחת חצי עין על בנה, תינוק בן שנתיים, ששיחק לא רחוק מאיתנו-עצמאי כמבוגר.
היא ובן זוגה, שמטיילים על אופניים כבר עשר שנים, לא ראו בלידת ילדיהם סיבה להפסיק את סגנון חייהם האהוב ובחרו להפוך למשפחת נוודים מאושרת. האב, טיפוס כחוש וחמוד, היה אחראי על נשיאת רוב הציוד, כולל משיכת הנגרר עם התינוק. זה מה שהפך את משקל האופניים עליהם רכב למגוחך, והסביר את הסיבה בגללה לא נמנע מעישון סיגריות בין רכיבות. נראה שהיה בעליהן של זוג ריאות כל כך יוצא דופן, שגם כל הניקוטין והזפת שבעולם לא יוכלו להשפיע לרעה על קיבולת החמצן העצומה שלו. שני הילדים הנוספים, ילד בן 6 וילדה בת 9, רכבו 20 ו-60 ק”מ יומיים בהתאמה וכשהילדון התעייף, חובר לאופני האם העמוסים לעייפה גם הם. החיים בדרכים, כמו גם הורים הרפתקנים ופתוחים, היו קרקע פוריה לנסיון וכישורים סוציאלים שלא ניתנים ללמידה גם בטובי המוסדות. בזמן חניות, הילדים ה”גדולים”, דאגו לאחיהם הקטן והתחברו בקלות עם מבוגרים ופעוטות כאחד. הילדה גם דאגה לשטוף את כל כלי האכול בזמן שאביה מקפל את האוהל ואף נשאה תיקי אוכף משלה על אופני BMX זעירים!
מה שריגש אותה מאוד, היתה הדרך בה חיברנו את כלובי הבקבוקים באזיקונים אל מזלג האופניים- פתרון מצויין לדעתה, הסבירה לאמה בחיוך!
איך אומרים בייביסיטר בצרפתית? טוב, לא חשוב..
האילם הארגנטינאי
“אינת סורי?” שמעתי את מוכר הפלאפל שואל את הפועל שעמד מולו, “לא, אנא עיראקי, מן בצרה”.
המקום-פאסאו (Passau), עיר גבול בדרום מזרח גרמניה, השנה-2016 ותוצאות מדיניות ההגירה הליברלית של מרקל ניכרו בכל מקום. מבחינתי ובלי להיכנס לפוליטיקה, כל עוד הפלאפל מוגש עם חריף אמיתי ומצע הגרמנית הנוקשה מתובל בנגיעות עסיסיות של “מזרח תיכונית” אין לי שום בעיה. ואף על פי כן, בשפם ספוג טחינה, מילמלתי לקרול שאם שואלים, שנינו מארגנטינה ואני אילם. יכול להיות ששילוב של ערבית, “שפת האויב”, על רקע ארץ הרייך ועברה האפל, בכל זאת הצליחו להעיר את “היהודי הנודד” שישן בתוכי.
ומה בעצם היינו, קרול ואני, אם לא שני יהודים נודדים? האחת מגולת ארגנטינה והשני מציון החמה, שוב עושים את דרכם על אדמות הניכר, כשפת לחם צרורה בתיקי אופנינו וסלע מזדמן משמש לנו כר..
יהודים נודדים – שגרה לא רעה
סדר צריך להיות
בוילסהופן (Vilshofen an der Donau), עיירה קטנה ויפה, עזבנו שוב את נהר הדנובה והתחברנו לדרך שעל גדת אחד מיובליו-נהר האיזאר. התחנה הבאה אליה היו מועדות פנינו היתה העיירה פרייסינג (Freising), היכן שחיכתה מכרה ותיקה של אבי והבטחה לאירוח בווארי סוער!
הדרך תחתינו התחלפה תדירות, בין גראבל לאדמה ושבילי אספלט מחוספס, עוברת בתוך חורשות מוצלות ועל גשרים נטויים, עד שבשלב מסויים הפכה לכביש שחצה וחיבר כפרים בווארים קטנים.
היתה זו כבר שעת צהריים מאוחרת והגיע הזמן להתחיל לחפש מקום חניה. סביבנו היו רק שדות מעובדים והרעיון על הקמת אוהל במקום כל כך חשוף לא נראה טוב במיוחד. על מפת הדרכים לא הודפס אף אייקון של אוהל- סימן לאתר קמפינג מורשה ומכיוון שלא נותרה לנו הרבה ברירה, התחלנו לשאול אנשים שניכרו בדרכינו האם הם יודעים על מקום בו נוכל להקים אוהל, תוך שאנחנו מחווים באגביות מרמזת לכיוון הדשא שבחצר ביתם.
מה ישו היה עושה?
המרובעות הגרמנית המושרשת, לא תוכנתה לקלוט רמזים. למזלנו, אשה שפגשנו כמה ק”מ קודם לכן, הדביקה אותנו במכוניתה ועצרה להסביר לנו בגרמנית איטית ונרגשת, שנזכרה במקום שעשוי להתאים לצרכינו. מהפרטים שהצלחתי לדלות מדבריה, בעזרת הידע הדל שלי בשפה הגרמנית, הצלחתי להבין שבכפר השכן, יש מקום שנקרא “Aloisius Schanke” שמגיש בירה ואוכל ופתוח רק בימי חמישי. בעל המקום ידוע כאדם נחמד במיוחד ומכיוון שרצה הגורל והיה זה יום חמישי, שווה לנו לבדוק, אולי נורשה להעביר את הלילה אצלו.
הגענו אל משק יפה ונעים, מושכים את מבטם המשתאה של זוג סועדים, שישבו ליד אחד מהשולחנות הפזורים בחצר ולגמו בירה.
במרכז המשק עמד בית נאה שמחלונו נשקף חדר האורחים ובו שולחנות ערוכים נוספים. המלצר האדיב שיצא לקראתנו, התברר גם כבעליו של המקום ובתשובה לשאלתינו לגבי אפשרויות הלינה, ענה שיש שני חדרים להשכרה בקומה השניה, עם מקלחת צמודה. הסברנו לו שאנחנו מעדיפים את האוהל והאם יש באפשרותו למצוא איזה “סידור”, קריצה, קריצה..
בעל הבית משך בכתפיו והניד בראשו לשלילה, נראה היה שאם קומבינה כבר לא תצא לנו מזה, נזמין לפחות איזו בירה קרה, כי הרי אין זה סוד שאלכוהול, הוא הפתרון המושלם לכל הבעיות.
עובדה! עוד לא הספקנו להניח את הכוס הבירה הלא מפוסטרת הראשונה, כשבעל הבית חזר אלינו בחיוך מבוייש ואמר שאם נרצה, נוכל בשמחה, לישון על הדשא בחצר האחורית ואפילו להתקלח ללא צורך בתשלום! הוא המשיך והוסיף, שגם שהוא וזוגתו, חוטאים מדי פעם בטיולים רכובים ואף מתכננים השנה לרכוב עד לוינה.
נרגשים מהמחווה ואסירי תודה, הזמנו סיבוב נוסף של צ’יפס ושתייה כשבשמיים מעל לאסם לצידינו, התעקלה לה קשת צבעונית וגדולה…
אפשר להגיד הרבה דברים על הגרמנים, שהם מרובעים, מחושבים או שתיינים…כל אלו כנראה נכונים. אבל דבר אחד בטוח- בוואריה זה סיפור אחר לגמרי (חוץ מהשתיה..אהממ..)- במשך כל הטיול, לא פגשנו כמות כזו של אנשים אדיבים וחייכנים כמו הבווארים! בין אם עצרנו לשלוק מים או הצצה אגבית במפה, כמעט תמיד ניגש אלינו מישהו והציע את עזרתו. זרים הגיעו מצדו השני של הכביש או עצרו את מכוניתם רק על מנת לברר אם הכל בסדר ולייעץ בניווט. חיוכים, ברכות וניפנופי עידוד נשלחו לקראתנו מכל עבר, קוראים תיגר על סטריאוטיפ “הגרמני הקר” והופכים את הרכיבה לנעימה יותר.
קרול מפענחת אותות ומופתים
La Casa de Spatzle – שבוע שאנחנו לא מפסיקים לאכול ולשתות
פרייסינג (freising), כבר שבוע שלא מפסיק לרדת גשם. העיירה הקטנה הזאת צופנת בחובה את תמצית ההוויה הבווארית: שלבו את כמות הבירה והמעדנים המסורתיים עם “שוגר מאמא” מקומית ונדיבה והרי לכם מתכון בטוח לחגיגה.
תנו לי לחזור שבוע אחורה. 115 ק”מ על האיזארווג (Isar Fahrradewg-דרך אופניים על נהר האיזאר) הביאו אותנו עד סף דלתה של המארחת שלנו, ארנה, חברה טובה של אבי שלא פגשתי יותר מ-20 שנה. בגלל הנתק הארוך בקשר, לא ידענו למה לצפות, אבל כשארנה שמעה שנגיע לאזור והציעה לארח אותנו, ידענו שזו הצעה שלא נוכל לסרב לה…
מהרגע הראשון שהושיטה לנו מגבות לייבש את הבוץ ומי הגשמים ומזגה בירה בנדיבות, הבנו שאנחנו בידיים טובות. כמויות האוכל והמאפים שהרעיפה עלינו היו מגוחכות וראויות לכתבה אם לא ספר נפרדים. לנסיונות הכושלים שלי להכניס ירקות לתפריט קראה “אוכל לארנבים” וניחמה את כבודי ה”חצימחוני” הפגוע, בהזמנה לסעודה במבשלה המקורית של וויינשטפן, ששכנה בצידה השני של העיירה או בקפיצה לגלידריה האיטלקית הקרובה למנה עצומה של ג’לאטו קון קרמה (Gelato con crema-גלידה עם קצפת).
ביום אחר, סיפרה לנו על פסטיבל של מבשלות בירה מקומיות, שיתקיים בסוף השבוע בכפר קרוב. אתם קולטים? פסטיבל בירה בווארית בבוואריה, במרחק רכיבה של 15 ק”מ?! We’re so there dude! אחרי שעתיים של תזמורת “אומפפה”, שתיה מן המיטב שהיה ליריד להציע ושמש קופחת, שכמו בהזמנה- הפציעה, חזרנו בשירה וזיגזוגים לבית החברה וכשסגרנו מאחורינו את הדלת, הגשם חזר במכה.
שוגר מאמא, אומפפה וקצת דכאו בשביל יום מושלם!
בלב כבד ובטן מלאה, ניפרדנו ממארחתינו היקרה ומבית החלומות שלה, שזכה לכינוי “La Casa de Spatzle”- (שפצלה- מאכל גרמני מסורתי.)
שבוע ההוללות נתן את אותותיו וכמעט שהעלינו גרה את ארוחת הצהריים, מתנשפים בכבדות בעליה ארוכה. בפרייסינג קרול קנתה צמיג חדש במקום הישן שהתבלה כשעוד לפני כן, בדרך, החלפנו בינינו גם את האוכפים, מהלך פשוט ונגיש, שהביא לפתרון כאבי הטוסיק הבלתי נסבלים שלי.
דיוושתי בנוחות אחרי קרול הספרטנית, שלא התרגשה מהאוכף השונה. חנינו בדרך באתרי קמפינג שונים, נקלענו למרתון מקומי בעיר אחת ולשבר ענן קיצוני בכיכר עיר אחרת, בנירנברג אף עצרנו לישון בפארק המפורסם, שהיה אתר הכינוסים של המפלגה הנאצית ובו גם אירע אסון הצפלין הבוער. בבוקר עליתי לטריבונת הנואמים של היטלר ומהדוכן המרכזי נופפתי לקרול במחווה שהתפרשה כמועל יד בעיני קבוצת תיירים גרמנים נבוכים. סורי חברים, אבל כמי שגדל סרטי מל ברוקס וצ’ארלי צאפלין, לא יכולתי להתאפק… ואם הומור מקברי הוא לא כוס התה שלכם, נסו לא לרצוח 6,000,000 יהודים…
מחווה למל ברוקס…מן הומור שכזה
ענני סערה שחורים וכבדים ניתלו בשמים מולנו והטבעת הרגישה כבדה מתמיד, הגענו אל מורדור, כמעט ותם המסע. מאחורינו נמתחו 2,200 ק”מ וכל שנותר לנו לעשות הוא להתחמק בפעם האחרונה מהגשם ולהגיע אל הקמפינג בעיירה “בוג” (Bug), מקום קטן בפאתי העיר “במברג” (Bamberg) והיעד האחרון של הטיול הרכוב.
תחנת מורדור מרכז
קודם ניקח את במברג, אחר כך ניקח את ברלין
את חמשת הימים שהעברנו בבמברג, בילינו בחברתו של חבר טוב בשם מאתס (Mathes או “Mud- Ass” בהגייה גרמנית פרנקונית עצלה) – מקעקע אותו הכרתי עוד מימי בברלין. מדי יום רכבנו את המרחק הקצרצר מהקמפינג בבוג אל העיר המדהימה, שלא ניזוקה בהפגזות בעלות הברית וזכתה בשל כך בתואר “אתר מורשת עולמית” של אונסק”ו.
נהר הרגניץ (Regnitz) שעובר דרכה על סף בתים נמוכים ועתיקים הקנה לה את הכינוי “ונציה של גרמניה” ובשל גודלה הזעיר, היתה גן עדן לסיבובי אופניים זריזים. מאתס דאג שנדגום בירה בכל מבשלה מקומית, כשבראשן בירה מעושנת- התמחות אזורית שמרגישה כמו שתיית בייקון קר ונוזלי.
בוקר אחד, אחרי לילה שלם של שתייה, חזרנו בגשם שיכורים כדבעי כשבאלומה החלשה של הפנס שלראשי, ראיתי את קרול קופצת כל הדרך בהתקפת שיהוקים ארוכה, אין לי שום מושג איך הצלחנו להגיע לקמפינג בלי להחליק וליפול על גדת הנהר הבוצית.
קמפינג אחרון בבוג
אל ברלין הגענו ברכבות, דבר לא פשוט אם יש לך רק 5 דקות לקונקשן ואתה צריך לתמרן בין רציפים עם זוג אופניים עמוס. מכיוון שקרול מעולם לא ביקרה בבברלין, החלטנו לחזור משם ארצה ולנצל את הימים הנותרים עד הטיסה לשיטוטים . היורו היה בעיצומו וברלין היתה נתונה בחגיגה אחת גדולה, כמו שרק ברלין יודעת להיות. קל ונוח להתנייד בה על אופניים, בעיקר כשהאחרונים מרגישים כמו אופני נג”ש יקרים ללא תיקי הסבל הכבדים. שדרות ה-17 ביוני המפורסמות, שמתחילות בשער ברנדרבורג וממשיכות מערבה, נחסמו והפכו למדרחוב גדול עתיר דוכנים ומסך ענק בבמה מרכזית, הקרין את המשחקים מדי ערב. באותה עת נערכה גם תחרות ה-Velothon, מרתון רכיבת הכביש המפורסם, המונה ממספר הקפות סביב העיר וכך זכינו לראות רוכבים מקצועיים, נאבקים על מיקום בספרינט אימתני.
ברלין
עם קרטוני האופניים ברכבת והפעם לשדה התעופה
על תיקי הרכיבה נקשרו קרטוני אופניים מקופלים שנפלו כל הזמן והיקשו עלינו מאוד, בעיקר כשניסינו לרדת שלושה גרמי מדרגות אחרי שגילינו שהמעלית בתחנת הרכבת הפסיקה לפעול.
התמקמנו בפינה שקטה בשדה התעופה שונפלד (Schoenefeld) והתחלנו במלאכת פירוק ואריזת האופניים, שותים כמויות גדולות של קפה להפגת העייפות שבלילה לבן.
אחרי שנחתנו והחתמנו דרכון, אספנו את הכבודה ויצאנו לפגוש את אבי היקר, שחיכה לנו באולם קבלת הפנים.
” תסלח לי, אפשר לשאול כמה עלו לך הטלויזיות?” צעק לעברי איש שעמד בקהל ובחן את הארגזים הגדולים שגררתי. “זה לא טלויזיות זה אופניים” עניתי וגם אם לא היה כתוב, ישר הייתי יודע, שאני בישראל.
עכשיו מה?