יותם קאופמן מתדרך: היבטים טכניים לרכיבה בשטחים

הרכיבה ביו”ש שונה בכמה פרמטרים מרכיבות אחרות בארץ בגלל ה”עניין הבטחוני” ודורשת יותר תכנון מוקדם, יותר ערנות, ואולי גם יותר מזל מאשר שכל. היא דורשת חשיבה חיובית והשגחה ממעל, יש בה פחות גמישות כי לא ניתן “להזמין חילוץ” מהאשה בכל נקודה, או אפילו לעצור לנוח כשרואים עץ עם צל שמזמין. התגמול הוא נופים בראשיתיים וכבישים איכותיים, כאלו שהרוכב הממוצע נתקל בהם בפינות הנידחות של הארץ ולא במרכזה.

אותו גורם בטחוני הוא סימן שאלה אחד גדול. בעשרות רכיבות באיזור, הזהירו אותנו בעשרות אופנים. לכל אחד יש את נקודת המבט שלו לגבי מה מסוכן והיכן. הפסוק “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” זוכה לדרגות שונות של חומרה ונתון לפרשנות אישית שקשורה בדר”כ למקום בו האדם מתגורר. התפלאתי פעם לשמוע מבני קצובר שלרכב בנפת שכם בטוח יותר מאשר בנפת חברון, בעוד לי זה נראה ההיפך. “כל אחד רגיל לערבים שלו”, הוא ענה לי.

אז כשבאים לתכנן מסלול, צריך לקחת בחשבון את הסכמי אוסלו ואת צו אלוף פיקוד מרכז משנת 2000, שאוסרים על תנועת ישראלים בשטחי “A”. גם בשטחי “B” רצוי שלא לרכוב, שכן רובם מובילים לתוך כפרים ערביים. הכניסות לשטחי A משולטות היטב. הכניסות לשטחי B לעתים חסומות ולעתים לא. אז נשארו שטחי “C” שכוללים את כל נקודות ההתיישבות היהודית, וכפרים ערביים בודדים שמכוח המציאות הם גם הפחות עוינים. לכל נקודות היישוב היהודיות ניתן להגיע דרך שטחי C, אך צריך לשים לב לצמתים בדרך שכן לעתים הכביש עצמו בלבד הוא שטח C, וכל פנייה ממנו היא כבר שטח B או A. תכנון מסלול באתר “גוגל מפות” נותן מענה מספק לבעיה, שכן לא ניתן לתכנן מסלול בכבישים בהם אסור לישראלים לנוע.

כדי להקל עוד על ה”גורם הבטחוני”, ניתן לבצע מספר פעולות מקדימות שזורעות מעט וודאות:

1. שיחה עם מוקד החירום האזרחי 1208 (ללא כוכבית).

2. הודעה לחטיבה-המרחבית הרלוונטית של צה”ל. הדבר חופף ברוב המקרים הודעה למוקד האזרחי, את מספרי הטלפון ניתן להשיג מהמוקד האזרחי 1208.

3. התייעצות עם רבש”צים או עם תושבים מישובים על תוואי המסלול – מספרים ניתן להשיג באתרי אינטרנט של מועצות איזוריות וגם של ישובים בודדים.

שני האמצעים הראשונים נותנים לנו מידע לגבי התראות ספציפיות באיזור, ולהם מידע על כך שיהיו רוכבי אופניים בכבישים – מראה חריג שרצוי שהסיורים בשטח ייודעו לגביו ולא כל אחד יעצור לשאול של מי אתה ומה אתה עושה פה, וגם כדי שאם חלילה קורה משהו, יהיה לרשויות מידע. זה גם נותן הרגשה טובה, במיוחד כשמעדכנים את המוקד בסוף הרכיבה שהכל עבר בשלום. תכל’ס, אמצעי מספר 3 הוא היעיל ביותר להשגת מידע, שכן המוקדים למיניהם מאויישים ע”י אזרחים או חיילים שלא תמיד חיים את השטח כמו התושבים. כבר קרה לנו שמוקד אזרחי אמר לנו לא לרכוב בכביש מסויים כי צה”ל לא נוכח בו, ופגישה עם חיילים בסמוך הראתה אחרת.

מכיוון שאופי ההתיישבות ביו”ש הוא דתי, היום האידיאלי לרכיבה הוא יום שישי. הערבים אז בחופש והכבישים המשותפים אינם מלאים כמו בימי חול. בשבתות נוסעים כמעט רק ערבים, ופריסת הצבא פחותה בהתאם.

אני מציין את נוכחות הערבים בכבישים ביו”ש לא רק כהיבט בטחוני, אלא גם בטיחותי. צריך להיות שם כדי להבין, אבל דפוסי הנהיגה של אזרחי “הרשות” ושל המתיישבים היהודים שונים מהמוכר לנו. אין זה אומר, לעניות דעתי, שנשקפת לרוכבים סכנה גדולה יותר מבכבישי הארץ הרגילים כי התנועה מעטה, אך צריך לשים לב לדברים אחרים: בעוד הנהיגה בתוככי הקו הירוק מתאפיינת בחוסר סבלנות ובגסות-רוח, הנהיגה מחוצה לו מתאפיינת בפראות. זה אומר בעיקר עקיפות מסוכנות. הקו הלבן הוא לא ממש פונקציה, ואם היה עשוי ממתכת גם הוא בטח היה נעלם. כשעיקר הסכנה הוא ממול – ולא מאחור – יש לנו זמן לראות ולהתכונן לסכנה שמולנו. אני לא יודע להסביר במדוייק, אבל השוליים מרגישים יותר בטוחים ביו”ש. אולי זה קשור לכך ששם יש באמת “חיים בשוליים” – יותר הולכי רגל ויותר רוכבי חמורים. יוצאי דופן הם הכבישים הראשיים: 60 (שלו תוקדש כתבה), 5, 1, 443 ו-90. מן הסתם, אלו כבישים בהם הסכנה היא כפולה – נהיגה גסה וגם פראית.

מעבר לבטחון, יהודה ושומרון עדיין לא התמלאו בתחנות דלק וחנויות “נוחות” למיניהן. את ההצטיידות במזון יש לבצע ביישובים ולשם כך כדאי לברר באלו יישובים יש מכולת ומהן שעות הפתיחה. מים ניתן למצוא בש”ג של כל יישוב וגם במחסומים צבאיים. מי שמעוניין, כמובן שניתן לקנות אוכל אצל הסוחרים הערבים בצידי הדרכים, בעיקר מומלצים דוכני הפירות בקיץ.

עכשיו, כשהתדרוך מאחורינו – ניתן להתחיל לטפס.