כפר גלעדי, 1 בנובמבר, 8:00 בבוקר. רחבת מלון כפר גלעדי שופעת צבעוניות כפי שקרוב לוודאי לא היתה מעולם. גודשים אותה 65 רוכבים ו-25 רוכבות על חליפות הרכיבה הזרחניות שלהם, קרבונאז’ייהם, גלגליהם, קרנקיהם וקסדותיהם. יש שם רוכבי עילית ולוחמי סופשבוע, רוכבי כביש מובהקים לצד טריאתלטים, מבוגרים וצעירים, ותיקים בתחום ומתחילים. הרוכב המבוגר ביותר הוא אורי אסיף בן 65; הצעיר ביותר הוא נדב ארז בן 22, שבא לאירוע עם אביו, זיו. ישנם עוד “צמדים” שכאלה – רובם בני זוג, אך גם צמד אחיות תאומות זהות, הטריאתלטיות מרב ומיכל מור. כולם הגיעו ל”כוכב הצפון” – מחנה אימונים פתוח באצבע הגליל ורמת הגולן שארגנו אנשי גראן פונדו ישראל, נותני חסות שלנו ואותה הקבוצה שמביאה לנו את גראן פונדו מכתשים הקרוב. דנה צימרמן הוזמנה על ידי מארגני כוכב הצפון והיא מספרת על שלושת ימי הרכיבה מדהימים במיוחד.
שיחת היום ברחבה היא השיבוץ לקבוצות על פי כישורי הרכיבה. קבוצה A היא הקבוצה החזקה ביותר, שתרכוב את המרחק הארוך ביותר בקצב המהיר ביותר, B היא הקבוצה השנייה ברמתה, ואילו C היא קבוצת הרוכבים השלישית, שגם מתאפיינת בקילומטרז’ נמוך. בין אם מדובר ברוכבים החזקים שבחבורה ובין אם מדובר ברוכבים “צעירים” יותר, משום מה, רבים מביעים חשש מהשיבוץ. נושא נוסף לשיחה הוא, איך לא, מזג האוויר השרבי בצורה שלא מביישת את סוף יולי, ולא את 1 בנובמבר.
בשעה תשע, שעה שבחוץ שררו 37 מעלות, כונסו כל הרוכבים לתדריך לקראת היום הראשון, שבו גילו חברי קבוצה B – שאליה שובצתי גם אני – שמסלול הרכיבה שלהם התקצר. הגילוי התקבל בזעף (מוצדק, אגב) בקרב לא מעט רוכבים, שהיו משוכנעים שביום הראשון הם עומדים לרכוב יותר ממאה קילומטרים, ולא שישים ושבעה. בתדריך הוצגו המדריכים שילוו את הקבוצות השונות – אייטור אזפיאזו, עמוס וולף, אסף כהן, יוסי פוקר, אייבי גילת וירין פודולר, ואז הוצג מסמר האירוע, הרוכב היחיד שהיתה לו הצדקה מלאה ללבוש חולצה של קבוצת פרו-טור, רן מרגליות מ”סקסו בנק טינקוף”, שלפלצותי הרבה, מתייצב בראש דבוקה B.
מסלול היום הראשון כלל שלל עליות באזור אצבע הגליל, בכלל זה העליות לרמות נפתלי, מלכיה ומנרה. אבל כדי להגיע אליהן אחרי חימום מספק, התחלנו ברכיבה דרך בית הלל ונאות מרדכי. חרף החששות, ורן מרגליות בראש הפלוטון, הקצב התגלה כרגוע למדי, כזה שמאפשר שיחה. אחת הרוכבות בקבוצה B היא ליאת ממודיעין. היא מספרת שהפורטה שלה הוא רכיבת שטח. “שטח זה כיף. כביש זו עבודה”, היא טוענת, וכשמגיעה העלייה הראשונה היא מפגינה כישורי טיפוס מרהיבים ובורחת קדימה. בשלב הזה ממילא הטיפוס הוא איש-איש לפי קצבו ויכולתו. הכל טוב ויפה, חוץ מהעובדה שהשעה כבר עוד מעט חצות היום, השמש יוקדת, והאוויר מרגיש כמו בתוך תנור אפייה שהופעל בו הטורבו.
“עופר תתקן לי”
בטיפוס ממצודת ישע למלכיה, שיחת היום עברה מהחום – לאנטימולוגיה. “רק עלי חוגגים הזבובים או שגם אצלך זה ככה?”, שואל שימי, פרמדיק מגן שמואל, שמדווש שני מטר לפני. “אני לא יודע מה יש כאן יותר, זבובים או עליות”, ספק-עונה לו נדב, בעודו חולף בקלילות על פנינו לאחר שהתפנצ’ר קודם לכן והחליף גלגל. משם אנחנו ממשיכים למנרה, שם, בהתאם לקושייה שהטרידה את נדב, הכף בהחלט נוטה לכיוון העליות ולרעת הזבובים, אבל הנוף מרהיב, ומדי פעם יש גם רוח – חמימה למדי. בקצה העלייה מחליט המעביר הקדמי באופני לבדוק את הערנות שלי ונתקע על הפלטה הגדולה, כופה עלי קדנס חד ספרתי שכמעט מפיל אותי מהאופניים.
בתום הרכיבה, יוצאים כמה מעטים ממשתתפי דבוקה B להשלמת קילומטרז’ בעקבות קיצור המסלול. שאר הרוכבים משתי הדבוקות, וגם אני, עטים בחדווה רבה על צוות הסיוע הטכני, עופר ורד וגל סלבדור, ומרעיפים עליהם אופניים עם קלקולים שונים ומשונים: “עופר, המיסב שלי חורק”, “עופר, יש לי רעש מהשרשרת”, “עופר, הלכו לי הברקסים”, “עופר, נשבר לי שפיץ”. משם, מסתערים כולם על חדר האוכל, וטורפים כמי שלא ראו אוכל שנתיים.
זריחה – לא, בנטל – כן
רן מרגליות מסביר מדוע בחר לרכוב איתנו – ומאוחר יותר גם עם דבוקה C, שם רוכבים פחות מנוסים – ולא עם הקבוצה החזקה, דבוקה A. “אני עכשיו בפגרה, ונמצא בארץ עד דצמבר. בשבילי זה אירוע שובר שגרה, אני רגיל לרכוב עם רוכבים מאוד חזקים או לבד. בכל אופן, מכיוון שיצאנו לרכיבה כולנו יחד, אחרי העצירה הראשונה קיבלתי החלטה שאני מצטרף לדבוקה האחרונה. היו שם כמה רוכבים שהתקשו ושמחתי לסייע להם. אין פה שום דבר פילנתרופי – זה בעיני משהו בסיסי בספורט הזה. כולנו, גם רוכבי העלית, יודעים איך מרגישים כשקשה בעליות. ואם אפשר לסייע ולתמוך, למה לא לעשות את זה? הרי אם היה לך מים, ולי היה נגמר, לא היית נותנת לי בקבוק?”.
אחרי כמה שעות של מנוחה, שיעור יוגה מוצלח וארוחת ערב גדולה, מתברר שהרכיבה לזריחה, שתוכננה למחרת השכם בבוקר, מבוטלת עקב חוסר עניין הציבור. מנגד, מה שבלי ספק מעורר את עניין הציבור, לפחות את ציבור היושבים בשולחנות הסמוכים לי בארוחת הערב, הוא הטיפוס להר בנטל, שיתקיים גם יתקיים. פה ושם מזוהה בקהל מישהו שכבר רכב את הקטע הזה, שאמנם אינו ארוך אך מתאפיין בשיפוע מפואר שרק הולך ומקצין קרוב לפסגה, אבל “ניצולי” הטיפוס לא עושים מספיק כדי להפיג את חששותיהם של אלה טרם העפילו אותו, ולכל “בתולי הבנטל” אין ברירה אלא ללכת לישון ולקוות לנס, נניח, הסכם שלום פתאומי בן לילה עם סוריה שבעקבותיו יוחזר הגולן לסורים.
קרם טוסיק
היום השני נפתח בצורה הרבה יותר מבשרת טובות – הטמפרטורות בחוץ עדיין גבוהות אבל מזכירות יותר יום אביב קיצי ולא את מדבר סהרה. בתכנון – רכיבה מהמלון אל צומת גונן דרך חורשת טל, משם טיפוס לרמת הגולן אל צומת וואסט, ואז, גולת הכותרת, העפלה לבנטל והפסקת קפה. מהבנטל מתוכננת ירידה לצומת בית המכס, עצירת נשנוש ברפטינג על נהר הירדן, ומשם חזרה למלון דרך גדות. דבוקה C תוותר על הבנטל ותחזור מוואסט בחזרה למלון, ואילו דבוקה A תאריך את הדרך חזרה באמצעות ירידת היהודייה.
הטיפוס מצומת גונן לצומת וואסט מזכיר לעתים את הסרפנטינות של מבוא חמה, אבל השיפועים הרבה יותר נוחים, והנוף כמובן שונה במקצת. אחת הרוכבות שמטפסות לידי היא הדר, רופאה מבית חולים תל השומר, רוכבת מיומנת בכביש ובשטח, עם ניסיון רב במסעות אופניים רב-יומיים. לא מזמן טיפסה באיטליה בעקבות הג’ירו, כפי שמרמזות חליפות האופניים הוורדרדות והמדוגמות שלה. הפעם, היא טוענת, הגיעה לא מאומנת – מאחר שלאחרונה החליטה להשקיע קצת יותר בריצה. לא מאומנת, עלק; הלוואי על כולם לרכוב ככה כשהם “לא מאומנים”. אנחנו משוות כאבי שפשפת, ומגיעות למסקנה ששתינו נשמח למריחה הגונה של קרם סיכוך מקצועי – או במלים קצת פחות עדינות, קרם טוסיק – שמצפה לנו באחד מרכבי הליווי.
רוכבי דבוקה A כבר נמצאים למעלה בצומת, שותים קולה ומנשנשים בייגלה וחלווה, כשכל רוכבי דבוקה B מגיעים, שמחים ומיוזעים. אחת מהן היא יונית, עורכת דין מתל אביב, גרושה ואם לשניים. יונית היא טריאתלטית לשעבר בוגרת “רוכב ישראל”, שהגיעה לכוכב הצפון בשביל רכיבות הנפח – וגם כדי לתמוך בחקר מחלת ה-ALS. היא מעט מוטרדת מהטיפוס לבנטל ומהטיפוס לחרמון הצפוי מחר; לפני פחות משנה עברה ניתוח במפרק הירך, ומאז אסור לה לרכוב בעמידה.
תלילות מרושעת
בדיוק כאשר רוכבות ורוכבי דבוקה C מגיעים לצומת וואסט, מגיע תורנו לצאת לדרך. האווירה בדבוקה קדורנית משהו. פה ושם מישהו זורק בדיחה אובדנית על ההר המאיים שאותו אנחנו עומדים לכבוש. לפני שאנחנו מגיעים, יוסי פוקר, המאמן שמוביל את הדבוקה שלנו היום, מזהיר שבפתח העלייה יש מנע בקר, וממליץ למי שיכול לרכוב את הקטע בעמידה.
הטיפוס מתחיל והוא לא נורא כל כך. די להביט ברוכבים שנמצאים מעט לפנים כדי לדעת מה צפוי מבחינה שיפועית. כאשר הם נראים מתנדנדים במיוחד – השיפוע תלול מאוד, וכאשר תנועותיהם חלקות, כנראה שהתלילות מתמתנת קמעה. בסוף, כשכבר רואים את חניון האוטובוסים, מגיע הקטע האכזרי מכל, מקטע קצר יחסית, אך תלול בצורה מרושעת. חלקנו מנצלים את הכביש הריק כדי לזגזג בסלאלום מצד אחד של הכביש לצד השני, על מנת להפחית באופן מלאכותי את השיפוע. בראש העלייה ממתין אייטור אזפיאזו, ומורה לנו לפנות ימינה לחניון ולגלגל מעט רגליים לפני שנמשיך לבית הקפה. “קופי ענן” מלא ברוכבים צוהלים, שמחים על הטיפוס ועל ההישג, ביניהם גם יונית, מחויכת ושמחה. “העלייה היתה ממש בסדר, ואפילו דיברתי כל הדרך עם רוכב אחר”, היא מספרת.
טיפוס מנהלתי מנג’ס
אחרי הקפה וכמה צילומים, כל מה שנשאר לנו זה לטוס את כל הרמה, קצת מישור, ואנחנו בבית. לא? לא ממש. קודם צריך לרדת את הבנטל בלי להתפגר ובלי לשרוף את הברקסים. למרבה המזל המשימה מתבצעת בהצלחה; רובנו יורדים בזהירות מדודה, למעט כמה “שיעים צעירים” – כפי שיוסי פוקר מכנה אותם – שמתאבדים על הירידה. אנחנו ממשיכים כדבוקה אחת, פחות או יותר, עד כביש 99, אז רוח פנים מפלצתית מכה בנו בלי רחמים ומפרקת את הפלוטון שלנו, שבראש מצויים כמה חזקים מדבוקה A שהחליטו להצטרף אלינו בבנטל אחרי שעייפו מהקצב המהיר של דבוקתם.
“סססעמק בשאר אסד, הוא והרוח פנים שלו”, אני מסננת. “זה לא אסד, זה נסראללה”, מתקן אותי רוכב אחר, שנאבק ברוח לידי. הפנייה לכביש 90 מבשרת שאנחנו כבר אוטוטו ב”בית”, כלומר במלון. אבל קודם צריך לטפס לצומת, ואחר כך, להעפיל לכפר גלעדי, ולהקיף את הקיבוץ בכביש הגבעתי עד למלון. ממול מגיע לפתע רן מרגליות – שהיה בקדמת הפלוטון שהתפורר בינתיים. הוא עושה פרסה ורוכב לצידי, ואז מציע ברוב טובו לדחוף אותי קלות בעלייה. קשה לי להחליט מה לעשות קודם, להתרגש מהמעמד או למות מהפאדיחה, אז אני מסתפקת בלשאול אותו אם ניתן לשכור את שירותיו. “אני מזהיר אותך, אני לא זול”, הוא עונה בבדיחות הדעת, אבל כעבור חמש שניות זונח אותי לטובת “קליינט” שפוך עוד יותר.
דבוקה של רוכבים ממורמרים מקרטעת במעלה הכביש למלון. הטיפוס מזכיר במקצת את העלייה המעצבנת והמיותרת לתחנת הדלק בצומת האלה: קיר אידיוטי שאפילו לא נספר במניין הטיפוסים היומי. רק שבניגוד לקיר של תחנת הדלק, פה מדובר על שני קילומטרים של טיפוס מנהלתי מנג’ס. נכון שהמלון נחמד נורא, הצוות שם משתדל והאוכל טעים – אבל אי אפשר היה למצוא איזה מלון שלא צריך לטפס עליית HC כדי להגיע אליו? בתום היום, הגרמין מראה 110 קילומטרים, ואנחנו מסתערים שוב על חדר האוכל, שנשאר פתוח עבורנו, וטורפים מכל הבא ליד.
מה שיותר קצר – יותר תלול
בתדריך שאחרי ארוחת הערב עוברים על מסלול היום האחרון, הוא הטיפוס לחרמון. מסתבר שדבוקה C תעשה את המסלול הקצר ביותר אך גם התלול ביותר, מכביש 99 לחרמון, דרך קריית שמונה, הבניאס, נחל סער ונווה אטי”ב. דבוקה B שוב תעלה לגולן דרך וואסט ומשם תמשיך לחרמון דרך בוקעתה, מסעדה ומג’דל שמס, ואילו A תעלה את כל הרמה בערך, מצומת בית המכס.
כמה מרוכבי דבוקה B מוחים על החזרה על הטיפוס לוואסט בפעם השנייה ביומיים, וקובעים שירכבו בדבוקה C. אני מתלבטת. מצד אחד, אורך המסלול של C, 78 קילומטרים, קצת קצר. מצד שני, בכל הפעמים שטיפסתי לחרמון, מעולם לא הגעתי דרך הכביש הזה. לבסוף, נופל הפור על דבוקה C, לשם המסלול המאתגר והחדש. מקסימום, אם נרצה להאריך, נרד שוב לשער הצהוב ונטפס מחדש את החרמון. אחד המאמנים, אסף כהן, מביט בנו במבט רב משמעות ורומז ש”קצר מדי תגידי מחר בפסגת החרמון ולא ערב קודם”.
[nggallery id=88]
בתוך מפזר חום
הבוקר השלישי והאחרון מביא עמו תחושה עזה של דז’ה וו – שמונה בבוקר ובחוץ מרגיש כמו בתוך מפזר חום. רוח שרבית יבשה ושמש קופחת מקבלים את פנינו כשאנחנו יוצאים מהמלון לכיוון מזרח. בבניאס הפלוטון מתפצל למיני-דבוקות ויחידים, ומתחיל הטיפוס הארוך – 30 קילומטרים – לחרמון. יאיר, טריאתלט ואיש הייטק מתל אביב, עדיין לא טיפס את החרמון, והוא חושש מהעתיד לבוא. אני מרגיעה אותו שהקיר של מג’דל הוא לא כזה מפחיד, וגם החרמון היא עלייה קלילה ולא רצינית, אבל כאשר אנחנו מגיעים אל הקיר, מתגלה לפתע שהוא הרבה יותר רציני ממה שזכרתי אותו. גם הטיפוס מהמחסום לחרמון נראה לפתע תלול וקשה במיוחד. מה קורה כאן? “זו העייפות המצטברת של שלושה ימי רכיבה”, אומר לנו שי ראשוני, אחד המארגנים, כשאנחנו משתפים אותו בקושי.
יאיר, הדר ואני ממשיכים לרכוב במעלה הכביש לחרמון. בכל עיקול אני מבטיחה ליאיר שהנה הגיע המקטע המישורי, אבל מאחורי העיקול מתגלה עלייה. ועוד עלייה. אנחנו עושים תחרות כאבים: להדר כואבת הברך; ליאיר ולי – הגב התחתון. בשני הקילומטרים האחרונים לטיפוס, שעה שהשיפוע מעמיק עוד יותר, מפלס הקיטורים מרקיע שחקים – אבל אז מגיעה הרחבה הגדולה ובסופה בולי איש השלג, ואנחנו דוהרים לשולחן הפיקניק שעליו מיני חטיפים, מצטלמים ונחים קמעה, בטרם נתחיל את הדרך בחזרה למטה. עכשיו ההערה של אסף כהן מאמש מובנת לי לחלוטין; אחרי הדרך המתישה למעלה, ירידה לשם השלמת קילומטרז’ היא תרחיש בדיוני כמו נחיתת חללית חייזרים ובה בשאר אסד.
הירידה מהחרמון מותירה אותנו עם התכווצות שרירים חדשה שטרם היכרנו: התכווצות בשרירי הברקסים. היא מצטרפת לשלל כאבים ומכאובים שצברנו במהלך שלושת הימים האחרונים – אבל למרות כל הכאבים, מה שהכי בולט בחדר האוכל של המלון בתום הרכיבה הוא החיוכים של הרוכבים.
מפגש חברתי על גלגלים
“היה לי מאתגר – אבל ממש טוב”, מסכמת יונית את החוויה. “מזמן לא רכבתי שלושה ימים רצוף, מאז הניתוח שעברתי אני רק רוכבת בשבתות, ו’כוכב הצפון’ עודד אותי להתחיל להתאמן גם באמצע השבוע. חוץ מזה, היה לי מאוד כיף גם מבחינה חברתית. אמנם באתי לבד אבל זה היה לבד טוב – כי התחברתי למי שרציתי. בגדול זה גם עדיף על ‘רוכב ישראל’ כי לנים באותו מקום, וכל אחר הצהריים היה פנוי למנוחה ומפגשים חברתיים. עכשיו ממש יש לי חשק להירשם לגראן פונדו מכתשים“.
גם רז, מתכנן גשרים מגני תקווה, שרכב בדבוקה B, מרוצה מאוד. זו הפעם הראשונה שהוא משתתף באירוע רכיבה רב-יומי, במסגרת ההכנה למסע רכיבה בן ארבעה ימים בדרום אפריקה. “זו היתה חוויה נהדרת – מאמץ פיזי גדול אבל הנאה יוצאת דופן. למדתי המון מההערות של עמיתים לרכיבה וקיבלתי טיפים חשובים, למשל על הצורך בכדורי מלח. רוכב סופשבוע כמוני לא נחשף לדברים כאלה אלא אם הוא מתקרב לאנשים שעוסקים בספורט הזה באופן יומיומי. גם נהניתי מאוד מבחינה חברתית; תמיד היה לי עם מי לפטפט בדרך, והארגון היה ממש בסדר גמור”.
כמו רז, גם אני מרגישה שלמדתי הרבה. מלבד העובדה המובנת-מאליה שהסופשבוע הארוך אפשר להתאמן על עליות, שלושה ימים על האופניים שיפרו אצלי דברים שונים בטכניקה – למשל את היכולת להחליף בין הבקבוקים תוך כדי רכיבה בעלייה, וכמובן, את הרכיבה בירידות.
“כוכב הצפון היה אירוע נהדר”, מסכם הראל נחמני מגראן פונדו ישראל – המארגנים גם את כוכב הצפון וגם את גראן פונדו מכתשים הקרוב. “שילבנו רכיבות אתגריות באזור הגליל והגולן, עם מפגש חברתי ומקצועי, ויצרנו פלטפורמה שמתאימה להרבה מאוד רוכבים ורוכבות. החיוכים שמרוחים על הפרצופים של המשתתפים כאן מעידים יותר מכל על האווירה הנעימה והתחושות הטובות שעימן הם יוצאים מהאירוע. מי שרוצה להנות שוב מאירוע רכיבה מדהים – אנחנו ממליצים לו למהר ולהרשם לגראן פונדו מכתשים, כיוון שההרשמה נסגרת בימים אלה!”
צילום: הראל נחמני ורומי אלקיים