מכתבות שכתבתי בעבר (קישור), בטח הבנתם שמדובר ברוכבת בעלת שריטה עמוקה, מעיין מתאבדת שמחפשת את הרכיבות הכי מטורפות ומאתגרות שאפשר, עם כמה שיותר ק”מ של טיפוס. לפעמים אני חושבת לעצמי: מאיפה הכל התחיל? מאיפה החיידק הזה הגיע? כי הרי אני לא איזה מטפסת על סטייל קונטדור או קינטנה, ולצערי גם לא רייסרית מחוננת. אם נהייה ישרים וכנים לרגע, כנראה יותר רוכבת ממוצעת מינוס. אבל שום דבר לא יעצור אותי: אני הולכת לעשות את לדוויל 100 – אחד מהמרתונים החד יומיים הקשים בעולם.
מחנה אימונים בקולורדו
נקודת השבירה – איפה הכל התחיל?
אז כשאני חושבת על “מאיפה זה התחיל” הרגע שאני חוזרת אליו הוא לאותו טיול אופנים ראשון שלי לחו”ל עם חברת ג’ירף (כן, זה הייתה לפני איזה מיליון שנה) ללגו דה גרדה. לאותו יום גשום וקר שבו טיפסנו מהאגם בטיפוס איסופי שהתחיל על הכביש ועבר לשטח, כשדי בהתחלה מצאתי את עצמי לבד בלי אף אחד (כי כולם היו יותר מהירים ממני). אז בגשם ובקור הגיע רגע השבירה: מצאתי את עצמי יושבת על השביל, לבד באמצע העליה, רטובה ורועדת מקור. עם דמעות בעניים (כי אני בחורה) ובידים רועדות מוציאה את הסלולרי, מחייגת לחבר טלפוני בארץ ובקול רועד מבכי אומרת ” אני רוצה הביתה, אני שונאת לטפס, למה אני כאן בכלל?”. קמתי, ניגבתי את הדמעות, עליתי על האופניים והמשכתי לטפס. כן, בקושי שרדתי את הטיול ההוא, וגם בטח לא ממש נהנתי. אני כבר לא זוכרת.
מאז מים רבים זרמו בירדן, הפכתי לכבישונית ומשם לטריאתלטית, ואיפשהו בדרך פיתחתי סטייה לעליות ותאבון חולני לאתגרים מטורפים שהם מעבר ליכולת שלי. משהו סטייל Go big or go home כנראה שאותו רגע אומלל בדולומיטים היה הרגע המעצב.
כל הדרכם מובילות לקולומביין (מחנה אימונים על מסלול לדוויל)
כל הדרכים מובילות ללדוויל
הנה אני שוב מוצאת את עצמי לפני האתגר הבא. הפעם אני לוקחת את זה צעד אחד קדימה וכ-15 שעות נהיגה מערבה. כן, נרשמתי ללדוויל- אותו מירוץ מרתון אופני הרים אייקוני שמתחיל ונגמר בלדוויל, קולורדו.
למה צעד אחד קדימה? 104 מייל (כ-166 ק”מ) על אופני הרים, עם טיפוס מצטבר של כ-12,000 feet (כ-3,657 מטר) והכל בגובה שמתחיל, נגמר וכמעט לא יורד מ-3000 מטר מעל פני הים. את כל זה צריך לסיים בפחות מ-12 שעות כדי לזכות באבזם הנחשק וב-bragging rights של מסיים לדוויל. זה אתגר שאף פעם לא עשיתי אז תחזיקו לי אצבעות, אני צריכה את זה.
כיוון שהשריטה שלי כנראה עמוקה יותר ממה שחשבתי, ואם אני כבר בקולורדו, אז אני מתכננת גם לעשות, ככה בשביל הכייף, את גרסת 3 הימים של Beck Epic-מירוץ אופני הרים רב יומי בעיירה הסמוכה Breckenridge. מקווה שהרגליים ישתפו פעולה.
The Belt Buckle
the commitment – אני הופכת לרוכבת הרים
כפי שהעדתי על עצמי בעבר- אני טריאתלטית. מה לטריאלתטית ולמרוץ כזה? הרעיון ננעץ במוחי מהערה של אחד הרוכבים בלה רוטה, אותו מירוץ אופניים בקוסטה ריקה שכתבתי עליו פה (קישור לחלק א וחלק ב של הכתבה). נכון, כבר השתתפתי בעבר במרוצי הרים ארוכים. אבל זה היה תוך כדי עונת הטריאתלון או מיד אחרי, ללא אימונים מיוחדים או הכנה מיוחדת. מעיין תוצאה של דחף רגעי, אני צריכה הפסקה מאופני הטריאתלון אז יללה נרשם ונראה מה יהיה. הגרסה שלי ל”יהיה בסדר” הישראלי, אני כבר אשרוד, גם אם זה לא יהיה יפה.
אבל כאן, זה הולך להיות אחרת. רובי, ראש הקבוצה לשעבר שלי, יעץ “אם את רוצה להצליח בלדוויל, את צריכה לעשות את זה כמו שצריך. להיות מפוקסת רק על זה. לא טריאתלון, לא ריצה. לדוויל צריכה להיות המטרה העיקרית שלך” … מה? באמת? אני, להתפקס על משהו? המממממ. אוקי, קיבלתי את העצה. הנחתי את אופני הטריאתלון שלי בצד, ניגבתי את האבק מהאפיק שלי ואפילו הרחקתי לכת ושימנתי את השרשרת. השלב השני, עזבתי את קבוצת הכביש/טריאתלון שלי ושכרתי מאמנת שמתמחה באופני הרים.
שלב ב’ – הלוטו והאכזבה
ההרשמה ללדוויל נפתחת מתישהו בחודש דצמבר כהגרלת לוטו. אתה נרשם ובתחילת ינואר לאחר הגרלת לוטו אתה מקבל הודעה אם שמך עלה בגורל: you are in, wellcome. אם הגרלת את הכניסה יש לך כשבוע לשלם עבור המירוץ.
יש סיבה שאני אף פעם לא קונה כרטיסי לוטו, טוטו או כל כרטיס גירוד אחר: אני אף פעם לא זוכה. אז למה שלדוויל יהיה שונה? ברור שלא, אז ב-7 בינואר הגיע המייל… לצערנו לא עלית בגורל, תנסי שוב בשנה הבאה נשמח לראות אותך. אולי תנסי את אחד מהמרוצים האחרים שלנו ואם תרכבי בהם מספיק מהר אז אולי תוכלי לקבל כרטיס כניסה ללדוויל. אוקי, ממש, אין לי אשליות – זה לא הולך לקרות.
אז מה עושים? שלב ראשון עובדים על back up plan, ככה נכנס ה-Breck Epic למיקס. שיחה מהירה עם המאמנת, כן סבבה תחליפי ל -Breck יש מספיק זמן. נעבוד עם זה. אוקי יש תוכנית חלופית.
התפנית והפתרון: World Bicycle Relief
אבל אז באה התפנית, מעיין מזל משמיים. הוזמנתי להתחרות בלדוויל עם ארגון World Bicycle Relief– זהו ארגון שמספק אופניים בסיסיים במדינות מתפתחות, כאמצעי תחבורה מהיר יותר מהליכה לתלמידי בי”ס, עובדי שירות רפואי וכו’. הוא רואה באופניים אמצעי לסייע להם ללמוד, להגיע מהר יותר לחולים, או לשוק כדי למכור את מרכולתם ולהתפרנס בכבוד. כל מה שאני צריכה לעשות זה לגייס X דולר תרומות עבורם וזהו אני בפנים!
מזל משמיים: זאת הזדמנות מצויינת לעזור לאנשים דרך כלי שעבורי הוא תחביב אבל עבורם זה כורך המציאות. זו הזדמנות להפוך את התחביב שלי למשהו טוב מעבר לסתם תחביב, ובדרך להתחרות בלדוויל.
בערך הקטע היחיד במסלול לדוויל שהוא שטוח
שלב ג’ – האימונים
טוב לא אלאה אתכם בפרטים, הרבה שעות של רכיבות סולו וזמן איכות עם האפיק ולפעמים גיוון אמצע השבוע על ה- fat bike. הרבה רגעי משבר מחד ורגעי פריצת דרך מאידך. במהלך האימונים, בהוראת המאמנת, אפילו נרשמתי למספר מירוצים קצרים יותר של עד 3 שעות של דופק מטורף וביצועים לא ממש מרשימים מצידי.
אז התחילו להגיע המיילים מהמאמנת: הכל טוב ויפה, אבל מתישהו את צריכה להתחיל לטפס. אבל Coach, אני גרה בשיקגו – העליה הכי ארוכה לוקחת משהו כמו דקה. גם אם אני אסע עד ויסקונסין השכנה הטיפוסים לא ממש ארוכים. “אה שכחתי… טוב, נעבוד עם מה שיש אבל זה לא אידיאלי” אמרה שרה המאמנת. למזלי במסגרת העבודה יוצא לי לבלות הרבה בפריז, אז סחבתי את אופני הכביש, וזכיתי לכמה סופי שבוע של עליות, אבל לא הרבה. הבנתי שאין מנוס: צריך לנסוע למקור. לראות במו עיני ולהרגיש במו רגלי וראותי לאיזה צרה הכנסתי את עצמי הפעם.
אמצע הדרך הטיפוס לקולומביין
מיני מחנה אימונים בקולורדו והלקחים
למזלי הלחץ בעבודה ירד בפתאומיות והשבוע של ה-4 ביולי התפנה. מייד רכשתי כרטיס טיסה, שכרתי רכב, ארזתי את האופניים, והופ אני בדרך לקולורדו. בתכנון 4 ימי רכיבה: יומיים באיזור Breckenridge ויומיים על מסלול לדוויל. כיוון שלא מצאתי מטורף שיצטרף לאתגר או למיני מחנה, שוב אני סולו על שבילי קולורדו. אני לא אוהבת לרכוב הרים לבד, זה לא הכי חכם, אבל אין ברירה. המזל שבעונה זאת תמיד יש מישהו שרוכב את מסלול לדוויל, ניסיתי להרגיע את עצמי, מישהו כבר ימצא אותך בתקווה כשעוד תהייה בחיים ולפני איזה מפגש עם דוב או חיה אחרת. יהיה בסדר שרון.
למזלי הרב הרכיבות עברו בשלום לפחות מהבחינה הזאת. קיבלתי בלוק אימונים איכותי שכלל טיפוס ואימון הריאות לחוסר החמצן של 3000 מטר, והרבה לקחים שהפקתי.
בייקפקינג זה הדבר הבא (לא בשבילי)
רכיבת הרים בגבהים
למזלי הגוף שלי מגיב יחסית טוב לגבהים. כבר התנסתי בסקי, אופני כביש וריצה בגובה של 3000 מטר מעל פני הים. שכחתי כמה זה שונה לרכוב בשטח בעיקר בסינגלים או בעליות תלולות על אופני הרים. הריאות צורחות – “חליק שרון תני לנו אוויר” והרגליים עוקבות אחריהן בצרחה דומה. עליות שבכביש בגובה זהה אני עושה בלי בעיה, בלי להתנשף וללא צורך לעצור. על אופני הרים זה אחרת- הן הצריכו מספר עצירות והתנשפות כאילו אני באמצע התקפת אסטמה. לנשום עמוק זה כואב ושורף, מה שהופך את המסלול המאתגר למאתגר עוד יותר. טוב זה לא היה ממש חדש, אלה יותר תזכורות כואבת לבאות, כי אין לי ממש מה לעשות בנידון, חוץ מלהיות מוכנה לסבל.
אופני הרים בגבהים זאת חיה אחרת, אבל אם עוצרים לנשימה אז לפחות יש נוף
תזונה
אחרי הרכיבה הראשונה של חלק ממסלול לדוויל, יצאתי לרכיבה עבה של מעל ל-5 שעות ו-91 ק”מ. היא כללה את הטיפוס לקולומביין (הטיפוס הארוך במסלול). פה הבנתי שתוכנית התזונה שלי לא טובה: בערך באמצע הדרך הבנתי שאני בחסר, לא אכלתי מספיק ואני בבונק רציני. כמו כן גילתי שבגבהים הגוף צריך יותר ואני חייבת לאכול יותר קלוריות ובדחיפות גבוהה יותר. משקה האנרגיה שבתיק הגב שלי לא ממש מספיק.
כיוון שאני מאותגרת קורדינציה אני מתקשה לאכול אוכל מוצק על אופני הרים. מצאתי פתרון שיהפוך את האוכל לזמין יותר: אני הולכת לרכוב עם תיק לג’לים על השלדה ותיק לאוכל נוסף על הכידון וגם עם תיק גב של 3 ליטר. הסטייל יצטרך לחכות.
הפתרון שלי לאכילה על האופניים – כאן אני מעדיפה פרקטיות על סטייל
אל תאמינו למה שאומרים לכם על לדוויל
במשך השנים שמעתי הערות על לדוויל בסגנון: “זה מרוץ כביש על אופני הרים, לא טכני בכלל”. “לה רוטה זה כמו 3 פעמים לדוויל אז לא תהייה לך בעיה”. “לידוויל עוד סתם מירוץ overrated”. “אם עשית אירונמן זה יהיה ממש משחק ילדים”…
אבל שמעתי גם דעות אחרות ודיברתי עם כאלו שעשו את לדוויל בעצמם שחשבו אחרת. אין חכם כבעל ניסיון ואחרי שרכבתי את רוב המסלול על פני יומיים אני יודעת ממקור ראשון: זה ממש לא כמו מירוץ כביש. גם אם זה יום אחד זה הולך להיות יותר קשה מיום בלה רוטה. זה הולך להיות היום הקשה ביותר שהיה לי על האופניים!
יעד sub-12 השעות הולך להיות גבולי. כמו שאמרתי – תחזיקו לי אצבעות אני צריכה את זה!
כשרוכבים לבד אז אין מנוס מאיזה סלפי או שניים
לדוויל – Ready or Not here I Come
אני כותבת שורות אלו והולכת לארוז. מחר מעמסים את האוטו, האופניים, הכלב, והכי חשוב החצי השני. נוסעים לקולורדו – עוד שבוע למירוץ בלדוויל. אל תשאלו אותי אם אני מוכנה. האמת שאני שונאת את השאלה ויותר את התשובה שלי. גם אחרי 3 אירונמן, 12 חצאים ועשרות רכיבות ומרוצים אחרים, אני אף פעם לא מרגישה מוכנה. תמיד אפשר לעשות יותר, להתאמן יותר, להתכונן נפשית יותר.
הפעם אני יודעת שזה גם שונה: הלחץ גדול יותר, כי בניגוד למירוצי אופני הרים אחרים, כאן אני לא יכולה לתרץ שלא התאמנתי. כמו שכתבתי שחור על גבי לבן למעלה – לדוויל זאת המטרה. נשימה עמוקה (כל עוד אני בגובה פני הים וזה לא שורף).
כמו לפני אירונמן אני יודעת שמדובר ביום ארוך על האופניים, בו הכל יכול לקרות, התוצאה אינה תלויה רק בי, אלה במזג אויר, ברוכבים אחרים, בתקלות טכניות (חמסה חמסה חמסה). האם הגוף ישתף פעולה עם הראש או ילחם בו? איך יהיה עם התזונה? איך ארגיש ברמה המנטלית והאם אצליח לעמוד במטרה – להמשיך לנוע קדימה.
כמו שאמרתי (ושרו הפוג’יס) – לדוויל – ready or not here I come.
נפגש ב-13 לאוגוסט!
מאת: שרון שחר