שרון שחר, פאנליסטית חדשה, היא הנציגה שלנו אל מירוצים אקזוטיים בינ”ל. היא חיה בארה”ב ואת החלום: אופניים וקורפורייט אמריקה. אחרי שחשפה לנו את מירוץ הגראבל הייחודי של רבקה ראש באיידהו, היא מביאה שני פרקים ברצף על אחד ממירוצי האינדיוראנס הקשים והמייאשים בעולם: לה-רוטה בקוסטה ריקה.
לה רוטה – המירוץ שטוען שהוא הקשה ביותר בעולם. האמנם?
אחרי שעלה הרעיון להתייצב בלה רוטה הצלחנו לגייס קבוצה של 8 רוכבים, מתוכם 6 בחורות למשימה. כל מי ששמע על לה רוטה – האתגר הבא שלי, הרים גבה וחשב לעצמו ‘למה תריאטלתית משיקגו השטוחה תרצה להשתתף במרוץ האופנים שמתימר להיות מירוץ האופניים הקשה בעולם?’ או כמו שהבוס שלי כתב במייל בתגובה להזמנה להצטרף אלינו: ‘יש דרכים יותר קלות להרוג אותי, שרון’. האם הם צודקים? גם האזהרות באתר המרוץ אומרות “ראו הוזהרתם: לה רוטה הוא אינו מרוץ לחסרי ניסיון. אפילו מתחרי העילית מגלגלים את עיניהם בחוסר אמונה כשהם חושבים על מה שהם עשו. מרוץ זה הוא מבחן לכל מה שיש שלכם – יכולות הרכיבה שלכם, יכולת גופנית, חוזק נפשי, ועמידות הציוד שלכם …״
כעת, זמן מספיק אחרי הלה רוטה אני חושבת שזאת לא הגזמה בכלל וכל מילה חקוקה בסלע. זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי!!!
נתחיל בסרט, כדי להכנס לאווירה:
[vimeo]https://vimeo.com/81151775[/vimeo]
La Ruta de los Conquistadores קצת רקע על
ה La Ruta de Los Conquistarores הינו מרוץ רב יומי (3 ימים) החוצה את קוסטה ריקה לרוחבה מחוף האוקיינוס השקט אל חוף הים הקריבי. המסלול עובר דרך הג׳ונגלים ורכסי הרים אינסופיים, הרי געש, מטעי קפה ובננות, ושאר נופיה עוצרי הנשימה של קוסטה ריקה. המירוץ מתיימר להיום ״מירוץ אופני ההרים הקשה בעולם״. זהו ללא ספק מירוץ אופני ההרים הרב יומי הכי וותיק וזה שהחל את הטרנד (ראו ערך קייפ אפיק וטראנסאלפ).
בשביל להבין את מה שהמקומיים קוראים לו ״הרוח של לה רוטה״ (the spirit of La Ruta) צריך להתחיל קצת בהיסטוריה:
סביב שנת 1560 החליטו 3 כובשים (conquistadores) ספרדיים, לחצות את קוסטה ריקה דרך ההרים מהאוקיינוס השקט לים הקאריבי. מסע מאתגר זה החוצה יערות עבותים, רכסי הרים, נחלים, ועוד שאר אתגרים ארך כ- 20 שנה!
נריץ קדימה כמה מאות שנים ל 1993: רוכב העילית המקומי וחובב ההרפתקאות- רומן אורבינה (Roman Urbina) לומד על המסע ההיסטורי, ולאחר שנשבה בקסם ההרפתקאה החליט עם 17 חברים נוספים לצאת למסע דומה אך על שני גלגלים. הם יצאו למסע, רכובים על אופני ההרים שלהם. טיפסו על ההרי הגעש המפורסמים, חצו נהרות ונחלים גועשים כשהמטרה היא הים הקריבי. כשסיים רומן אורבינה ב-1993 את מה שהפך בדיעבד להיות הלה רוטה הראשונה, גמלה בליבו ההחלטה ״שהטיול״ צריך להפוך לאירוע אפי שנתי, וקיבלנו את La Ruta de los Conquistadores.
המוטו של רומן, וזו הרוח שמנחה את הלה רוטה, הוא ״הלה רוטה זה יותר מסתם מירוץ, זהו מסע לגידול עצמי״. המטרה היא לא רק לחצות את קו הסיום, אלא בעיקר “להנות” מן הדרך. לגלות תרבויות אחרות וחברים חדשים, ובעיקר לתת את כל מה שיש בכך ועוד קצת.
ב-12 השנים הראשונות האירוע היה בעיקר מקומי והמנצחים כולם מקומיים (טיקוס, או Ticos, כפי שהם מכונים בפי המקומיים). עם השנים צברה הלה רוטה הכרה עולמית ומשכה אליה את טובי הרוכבים בעולם, ובשנה נוכחית התייצבו על קו הזינוק טוד וולש (Tod Wells) האמריקאי והאיש והאגדה טינקר חוארז. עם השנים גם גדל מספר המשתתפים וכיום עומד על כ-500 רוכבים, ומתוכם כ-30 נשים.
כיום כשאני קוראת שורות אלו באתר המירוץ, ומהרהרת במה שעברתי באותם שלושת הימים האלו בקוסטה ריקה, אני יכולה להגיד שהמטרה של רומן הושגה במלואה: אכן נתתי את כל מה שהיה לי ואף מעבר לזה, והניצחון האמיתי שלי היה חציית קו הסיום בעברה השני של המדינה.
שרון שנייה מימין. עוד מעט החיוכים יתחלפו בהבעות סבל…
התיסכול של הלא ידוע (ההתארגנות וההגעה למירוץ)
אולי זה בגלל שאני חיה בארה״ב יותר מדי שנים או בזכות הצד היקי שלי, כשאני נרשמת למירוץ, אני רגילה שאתר המרוץ כולל את כל האינפורמציה הדרושה (החל במסלול וכלה במנהלות) ומארגני האירוע דואגים לכל הדברים הקטנים. כל זה כלול בדמי הרישום כמובן, ואלה לא מבוטלים במקרה זה. מהר מאוד הבנתי שאני כבר לא בקנזס, ויותר בארץ ה”יהיה בסדר”. ההתארגנות למירוץ היא אתגר בפני עצמו.
האופניים – טוב זה היה קל, יש לי רק זוג אופני הרים אחד (בינתיים), שנרכש כשחשבתי להירשם ללה רוטה, אז הספשליזד אפיק שלי, היה הכלי הנבחר. השקעתי גם בכיוון מקצועי והתאמת האופניים לרכיבה ארוכה, מושב חדש, ובחירת צמיגים שיתאימו לכמה שיותר תנאי שטח, מבוץ לדרכי אפר מהירות. את האופניים וsetup החדש, שהיה הרבה יותר אגרסיבי ממקודם, בחנתי ברכיבת האימון הרישמית הראשונה שלי, עליה קראתם לא מזמן: Rebecca’s Private Idaho.
הנעליים – כאן נזקקתי לעצת מומחה, ובטקסט מנימי כהן קיבלתי את המסר שנעלי הS-Works הקשיחות שלי הם לא ממש בחירה טובה לסוג מרוץ שכזה שיש בו קטעי הייק לא מבוטלים. נימי יעץ לי להסתכל על נעלים עם סוליה יותר רכה כמו vibram. לאחר חפירה ״קצרה״ התבייתתי על ה- Pearl Izumi – Project X שמתיימרות לספק גמישות מבלי לפגוע ביעילות הפידול. אני מודה שגם הצבע השחור עם הירוק/צהוב שלהם עזר בקבלת ההחלטה. לאחר מספר רכיבות מבחן הבנתי שעשיתי את הבחירה הנכונה. תודה נימי!
לגבי שאר הציוד, דבר אחד היה ברור מאתר הלה רוטה: מארגני המירוץ יעבירו משלב לשלב רק את את הציוד שלנו שיוכנס לתיק שנקבל בשלב ההרשמה. למזלי, האקלים בקוסטה ריקה חם, מה שאומר שמבחינת הביגוד מעבר לווסט ומעיל גשם (וכמובן בגדי רכיבה) לא צריך יותר מידי שכבות. ברגע האחרון החלטתי גם לארוז זוג נעלי רכיבה נוסף (החלטה ששמחתי עליה ביום השני של המירוץ).
מה לגבי מנהלות?
איך מגיעים משדה התעופה בסאן חוזה לJaco, שם מתחיל המירוץ? איך מעבירים את תיק האופניים לסיום? איך מעבירים את האופניים משלב לשלב? איך מגיעים מקו הסיום חזרה לסאן חוזה? מה יש בתחנות ההאכלה במהלך המירוץ? כאן התחיל התיסכול. כמעט אפס הסברים באתר המירוץ… למזלנו, שני הבנים בקבוצה שלנו התחרו בשנה שעברה ובנות זוגן (שהשנה החליטו לרכב איתנו) סיפקו תמיכה, הסבירו שרוב המנהלות האלו בשנה שעברה סופקו על ידי מארגני התחרות למעט ההגעה ל-Jaco.
הבעיה היחידה שהם העלו היתה שלא ניתן לסמוך על תחנות ההאכלה ליותר ממים. החלטנו שלא לקחת את הסיכון ופשוט לסחוב איתנו יותר אוכל למקרה הצורך.
ההפתעה היתה שמספר שבועות לפני האירוע עודכנו באתר על מה שנקרא “שירותים נילווים” שאינם כלולים בדמי הרישום: הובלה משדה התעופה לJaco, הובלת תיק האופניים חזרה מJaco לסאן חוזה, שירותי מכונאות ושטיפת אופניים במהלך המירוץ והובלה מקו הסיום לסאן חוזה. העלות המוספת של כל אלו הסתכמה לעלות נוספת של $475 שממש לא צפינו.
הישראלית שבי לא יכלה להסכים לסחיטה זאת. לאחר חלופת מיילים מתסכלת עם מארגני המירוץ, החלטנו לעבוד על חלופות וחלקנו בינינו את העבודה. ארגנו את ההובלות הנחוצות בעלות של פחות מ$100 לאדם, אך מישל ואני החלטנו כן לשלם עבור שירותי המכונאים, החלטה שהתבררה כנכונה, כי למי יש כוח בסוף יום רכיבה מפרך לעמוד בתור לשטוף, את האופניים מבוץ, לשמן, לנקות ולתקן תקלות (כמו במקרה שלי החלפת כבל מעביר קדמי)?
גם פה – שרון שנייה מימין עם החברות בלה רוטה
רגע האמת הגיע, על קו הזינוק
חמש בבוקר, אנחנו ב-Jaco, מוסרים את תיקי המרוץ עם כל חפצינו, שיועברו לקו הסיום של אותו היום, ומוליכים את אופנינו אל החוף. מוסיקה מחרישת אוזניים מתנגנת ברקע, וכ-500 רוכבים מתחילים להגיע ולהסתדר על קו הזינוק, מסוקי צילום חגים בשמיים, האוירה מחשמלת. קו הזינוק הוא על החול, כמובן בחלק בו החול עמוק. הבנים קופצים ומאיצים בנו לתפוס עמדה לזינוק טוב. אני מסתכלת על החול, קצת עמוק, האם הדבר הזה בכלל רכיב? נו טוב, נגלה בעוד מספר דקות …
תשאירו את הגאווה בבית, Hike a bike is a must, לה רוטה יום אחד
כבר מה-200 מטרים הראשונים, הבנתי שלא תהייה דקה קלה בשלושת הימים הקרובים. 500 רוכבים וחול עמוק משמע, מתחילים את המירוץ בריצה תוך דחיפת האופניים, למעט מספר רוכבים בודדים שבחרו ב-fat bikes שמרחפים על גבי החול בקלילות (אבל בהמשך תראו, הם עוד יצטערו על זה).
הייק א בייק – זו תנוחה שתחזור על עצמה למשך קילומטרים ארוכים במירוץ. החול העמוק והגס חודר לנעליים ומעצבן, שוקלת לרגע לעצור ולנקות את הנעלים מהחול, אך מחליטה להתעלם (man up Sharon) וממשיכה. אחרי כמה מאות מטרים החול הופך לדרך כורכר, קופצת על האופניים ומתחילה לפדל, סוף סוף.
5 מאיתנו ביחד למשך הקילומטרים הראשונים, כמובן שהבנים הרבה לפנינו. התכנון הוא להתחיל רגוע, יום ארוך ומפרך לפנינו.
היום הראשון- Make or Brake
היום הראשון של הלה לרוטה ידוע כ-make or brake. אם אתה שורד את היום הראשון, הסיכוי שלך לסיים גדל, וזה היה המוטו שלי לאותו היום -להגיע לקו הסיום לפני שעת ה-cutoff.
אני חולפת על פני זוג מטקסס שפגשתי יום קודם. זו הפעם החמישית שלהם בלה רוטה, ועל שריר התאומים שלהם מתנשאת כתובת קעקע גדולה שמנציחה את זה: הלוגו של הלה רוטה בצהוב בולט (כנראה הגירסה של רוכבי ההרים לכתובת קעקע של האם דוט, כי הם לא היו היחידים עם הקעקוע). שיחה קצרה על מה שמצפה לנו ואנו נפרדים. הטיפ שקיבלתי במבטא טקסני כבד: “הטיפוס האמיתי מתחיל עם ההגעה למפל”. אני חושבת לעצמי, על מה הם מדברים, כאילו עכשיו אנחנו לא מטפסים? מהר מאוד הבנתי למה הם מתכוונים…
(פרופיל היום הראשון כפי שהופיע באתר הלה רוטה)
פניה חדה בדרך, המפל מצד ימין והינה מה שהם התכוונו אליו, העליה מתחדדת והופכת לתלולה ביותר. אני כמו יתר הרוכבים מתחילה לזגזג לרוחב הכביש. כעבור כמה מאוד מטרים של תזוזה במהירות כמעט אפסית, אני נזכרת בעצה שריק (אחד הבנים שהתחרה בשנה שעברה) נתן לנו יום לפני כן: ״העליה הראשונה ארוכה מאוד ותלולה, בדיעבד הצטערתי שבזבזתי אנרגיה סתם ולא הלכתי אותה״. אם ריק הרגיש ככה, אז אולי הוא צודק. מסביבי רוב הרוכבים מתחילים לרדת מהאופניים וללכת, אז החלטתי שזה הזמן להשאיר את האגו מאחור ולהצטרף לעדר.
כן, כבר בקילומטר 7 של היום הראשון מתחיל ההייק. סוף סוף העליה הסתיימה וחוזרים לרכב (אבל לא לזמן ממושך), לפחות הגמול בפסגה הוא מראה מרהיב של האוקינוס השקט.
כמה קשים כבר יכולים להיות בסה”כ 13 ק”מ?
הקטע הידוע לשימצה של היום הראשון, ממנו כולנו חששנו: 13 ק”מ של חציית הג’ונגל. מייד בכניסה המסלול הופך לצר ביותר, מלא חריצים שנוצרו מהגשם. כיוון שנובמבר זו עדיין העונה הגשומה בקוסטה ריקה – בוץ, בוץ בוץ ועוד בוץ. הבוץ דומה לבוץ בארץ: מעצבן כזה שנדבק לצמיגים. מהר מאוד כולם יורדים מהאופניים ומתחילים לדחוף אותם לצידנו.
13 ק”מ של הייק בבוץ שלפעמים מגיע לגובה הברכיים, עליות חלקלקות ותלולות וירידות עוד יותר חלקות ותלולות. הבוץ מצטבר על הגלגלים, והגלגל מפסיק להסתובב. בכל חציית נחל אני עוצרת למספר דקות, שוטפת את האופניים במיים לפני שממשיכה.
ליד אחד הנחלים אני רואה רוכב מתחיל ללכת לכיוון ההפוך ומבחינה שהוא נושא את נעלי הרכיבה שלו ביד. הנעלים מלאות בוץ והסוליה קרועה כולה. הוא מחליט לעלות על אופניו, ולרכב ככה ללא נעליים. לצערי אני לא יודעת אם הוא זכה לסיים את היום הראשון או לפחות הגיע לתחנת ההאכלה השניה בה יוכל לקבל עזרה, אבל אני מקווה שכן. לזה בדיוק התכוון רומן כשהמציא את ״רוח הלה רוטה״.
אין, אופניים, זה כל כך כיף ומהנה…
13 ק”מ איטיים וקשים פיזית ומנטלית. העובדה שכולם מרגישים ככה מעודדת קצת אבל לא ממש. כל מה שיש לעשות הוא להתרכז בתנועה קדימה, בצעד אחרי צעד. כדי להסיח את הדעת מהכאב, מנסים ולספוג כמה שיותר מהנוף. כמה פעמים בחיים יצא לי לחצות ג’ונגל אמיתי? שיחות קצרות עם רוכבים נוספים מתפתחות, וכולם עוזרים לכולם בקטעים הקשים. במיוחד אלו הדורשים העברת האופניים בשרשרת במעלה או במורד חלקים תלולים וצרים. לא משנה מהיכן אנחנו: מדברים את אותה השפה – הסבל הוא המכנה המשותף, וכולנו באותה סירה.
הסובלים במיוחד הם אותה קבוצה שהחליטה לרכוב כל ה-fat bikes שלהם. צמיגי הענק נראים ענקיים אף יותר כשהם מכוסים בשכבות בוץ דביק, והאופניים גדולים, מסורבלים ובעיקר כבדים. קייט מיוטה שוכנעה ברגע האחרון לרכוב על fat bike במקום “29 הקלילם שלה, מקללת מתחת לשפה: “איזה טעות, אני לא יודעת עם אני יכולה לסחוב את המשקולת הזאת עוד 3 ימים נוספים”.
איפשהו באמצע הג’ונגל הזה, איכר מקומי פתח שולחן ומציע לנו תפוזים טריים שזה עתה נקטפו מהעץ, הטמפרטורות מגיעות לכמט 30 מעלות והלחות בשיאה, התפוזים הרגישו לי כמו נווה מדבר בלב השממה!
13 הק”מ האלו לקחו לי בין 3 ל-4 שעות, אבל סוף סוף הגיעו לסיומם בתחנת ההאכלה השנייה. עצירה קצרה למילויי מים בקו חצי הדרך, לצד שולחן האוכל אני מבחינה בעמדה שטיפת אופניים, יופי, אני חושבת, נגמר הבוץ (ברור שטעיתי).
אחד הבנים יעץ לנו לרפד את אחת מכתפיות הקאמלבק לשיכוך נוסף כהכנה עבור קטע זה. בניגוד לאינסטינקטים שלי שזה נראה מגוכך, נכנעתי ללחץ החברתי. בדיעבד לא באמת הזדקקתי לריפוד הנוסף
כמה ק”מ נשאר?
כל פעם שאני שואלת כמה נשאר אני מקבלת תשובה אחרת. התחלתי לחשוב שבקוסטה ריקה הק״מ הוא מונח פלואידי. השעה מאוחרת ואני מתחילה לדאוג שלא נספיק להגיע לפני ה-cut off. לאחר עליה בלתי סופית נוספת מתחילה ירידה, וגברת זקנה מאחד הכפרים צועקת לעברנו בספרדית: זהו אתם קרובים – עוד 4 ק״מ והכל ירידה. אנחנו בטוחים שכבר עשינו את זה שעה לפני החשיכה וה cut off. אוי כמה שטעינו. בדהירה מטה אנחנו מגיעות לעיירה קטנה, זהו, זה חייב להיות קו הסיום, כבר עברו 4 ק״מ, אבל העיר שקטה מידי, אנחנו מסתכלות אחת על השניה, רגע מה קורה פה, זה לא יכול להיות!
מישהו מסמן פניה ימינה, למעין רחוב צדדי, דרך ללא מוצא עם שער ענק בסופה, אולי טעינו בדרך? הרי הלה רוטה ידועה בשימצה על השילוט הגרוע (רבקה ראש סיפרה לנו באוגוסט, שהיא לקחה פניה לא נכונה באחת הפעמים שהתחרתה, פניה שעלתה לה בבירבור ארוך, וכנראה במקום הראשון באותה תחרות). מישהו פותח את השער, ומסמן לנו להיכנס, אני שואלת בחור שעומד בצד, כמה ק״מ לסיום, הוא אומר 5, הבחור שפתח את השער אמר 6, אנחנו מביטות בסינגל הצר והבוצי בחוסר אמונה ותסכול.
עוד קטע של כ-6 ק״מ של הייק-א-בייק. מתחיל להחשיך, והמסלול חלקלק, בוצי ומלא סלעים. אנחנו מחליטות לא להסתכן וללכת את הקטע. כבר מחשיך, הבוץ הופך להיות עמוק, ובמקומות מסויימים מגיע עד הברך. הנעלים שוב נרטבות, בקושי ניתן לראות משהו.
ככה בכמעט חושך אנחנו דוחפים, מחזיקים את האופניים. אני מתחילה לרוץ עם האופניים על הכתף, להגיע לקו הסיום לפני הcutoff. משקפי השמש שלי נפלו, נו טוב, אין זמן לחפש, ממשיכה בריצה לעבר הלא נודע.
מישהו מבית סמוך צועק בספרדית לעברי. אין לי מושג מה הוא אומר? כשאני מגיעה לקצה הירידה אני מבינה שטעיתי… אין לי מושג איפה אני, חושך מוחלט, כמעט 5:30. אני לא אספיק להגיע לקו הסיום בזמן. פתאום שכן יוצא מהבית ואומר לי שאני צריכה לחזור למעלה, ולחצות את הגשר. אני שועטת בעליה, חוצה את הגשר. לאן עכשיו? כבר לא רואים את השילוט. מכונית מאחורי מאירה את הדרך עבורי והנהג צועק לי הוראות לאן לרכוב. אני חושבת, אני מקווה שהם לא עובדים עלי, אבל אין לי ברירה.
סוף סוף אני שומעת את המוזיקה מקו הסיום וגם רואה אותו. ספרינט לסיום וזהו. כמעט ברגע האחרון סיימתי את היום הראשון בתוך הcutoff. אחת הבנות סיימה 30 שניות לפני וג׳נה מספר דקות אחרי.
קשה מעבר לסביר
היום הראשון היה כ״כ קשה (ויותר קשה משנים קודמות) שמארגני התחרות החליטו להחשיב את היום לכל מי שחצה את קו הסיום, גם אם זה היה אחרי זמן ה-cutoff.
לאחר הסיום פגשתי את מישל, עם דמעות בעיניים: היא לא סיימה את המסלול. אחרי 8.5 שעות היא הייתה רק בק״מ ה-54, ורכב המאסף לקח ממנה את האופניים והכריח אותה לעלות עליו.
מסתבר שהחול, הבוץ והמים גרמו ליבלות ענק ואחרי 13 הק״מ של הג’ונגל היא בקושי יכלה ללכת או לפדל. למרות זאת היא לא ויתרה והמשיכה לדחוף קדימה עד שמשהו קיבל את ההחלטה עבורה. היבלות ברגליים היו כ״כ עמוקות שבמשך חודש לאחר מכן היא לא יכלה לנעול נעלים סגורות.
בת׳ שהיתה איתה ליד רכב האיסוף, החליטה להמשיך לרכוב (אופציה שרכב האיסוף נתן לרוכבים האחרונים). מסתבר שהיא הגיע את אותו שער בחשיכה גמורה, השומר בכניסה אמר לה ״אני לא אמור לתת לך לעבור״, אבל אם את רוצה את יכולה (ארץ היהיה בסדר, כמר אמרנו). בת׳ שלא ידעה מה מצפה לה בהמשך, המשיכה. את כל 6 ק״מ האלו היא עשתה לאור אפליקצית הפנס בטלפון שלה!
כשאנחנו כבר על האוטובוס עומדים לצאת לכיוון המלון, היא עדיין לא חצתה את מה שהיה קו הסיום (שכבר פורק). הסבנו את תשומת לב המארגנים לכך שהיא חסרה. כעבור כ-30 דקות נמסך לנו שנמצאה האבידה ובת׳ אותרה, היא על אוטובוס אחר ותפגוש אותנו במלון. על האומץ והעקשנות שלה, מארגני התחרות החליטו להחשיב לה את היום הראשון. כמו שכבר אמרתי בהתחלה, אכן המטרה של רומן אורבינה הושגה במלואה!
בחיים לא שמחתי כל כך לראות את קו הסיום.
תשושה אבל מחייכת, אחרי מעל ל-11 שעות חציתי את קו הסיום. הם הבטיחו רכיבה אפית וקשה, וקיימו בריבוע. זהו ללא ספק היום הקשה ביותר על האוכף בחיי. שרדתי לרכוב יום נוסף.
המשך ההרפתקאה – בפרק השני – שיפורסם בבייקפאנל ביום שישי הקרוב!
תמונות באדיבות La Ruta, Fotica ושרון שחר
מאת: שרון שחר