Trans Am Bike Race
מסלול הטרנס אמריקה-Bikecentennial ’76 חוצה את ארצות הברית מהחוף המערבי אל המזרחי. הינו מסלול שמארח רוכבי אופניים כבר שלושים שנה מ-1976. הם חוצים את אמריקה בכבישים צדדיים ממערב למזרח, ורוכבים למרחק של 4270 ק”מ. היא מתחילה באורגון ועוברת בלא פחות מעשר מדינות עד לקו הסיום ב- yorktown ווירג’יניה.
השנה, לאל ווילקוקס מאלסקה הפכה לגורם מדהים בתחרות הזו בארה”ב ולמנצחת אישה בתחרות הכללית! לאל מוכרת מאוד בישראל מצמד “הצוענים”, שביקרו כאן ואומצו בחום (אולי מוגזם אפילו מבחינתם, אנחנו לא בטוחים…) על ידי קהילת האנדוראנס המקומית. לאל השתתפה בישראל לראשונה בתחרות bikepacking כשהצטרפה ל HLC, וגילתה פה שהיא פשוט טובה בזה – מאוד!
מאת: עזרא שהרבני
צילומים: נתן ג’ונס ואנתוני דרייר מבלוג התחרות
תחרות Self Supported מהחוף המזרחי למערבי-מסלול ותיק תחרות צעירה
משנת 2014 המסלול צובר תאוצה והופך לאחת מתחרות האולטרא אינדורנס הנחשקות ביותר. התחרות שאנחנו עוסקים בה פה היא אתגר bikepacking ללא תמיכה חיצונית לרוכבים (self supported) לאורכו. לשאלתכם מדוע לקחת מסלול טורינג ולהתחרות עליו? כי הוא נמצא שם!
שיא המסלול לגברים הוא 17 ימים, 16 שעות ו 17 דקות. שיא המסלול לנשים: 20 ימים, 23 שעות ו 46 דקות. השנה – 66 רוכבים התייצבו לשנה השלישית של התחרות כשבמקביל מתרחשות שתי תחרויות נוספות: הטור דיווייד המוכר עם החפיפה במסלול בקולורדו ותחרות הכביש היותר ותיקה: RAAM) Race across america). כנסו לאווירה בסרט הבא:
זוכרים? לייל ווילקוקס
לאל היתה פה ב HLC 2014 , נתנה לנו בארץ הופעה שלא תשכח. זו הייתה התחרות הראשונה שלה, מאז היא חזרה הביתה, נרשמה לטור דיוויד, כן אותו הטור של מתיו לי, עם זוהר קנטור 25 יום ב-2012, והפכה לרוכבת האולטרא אנדיוראנס הבולטת בעולם, לפחות לטעמנו.
מי שחושב שתחרויות אולטרא אנדיוראנס זה מן מסעות איטיים כאלה, שמי שרוכב בהם על קצת פחות שעות שינה מנצח שיחשוב שוב: בשנה שעברה דרמה קיצונית הסתיימה ביום ה-14בפיניש מטורף בשיא של Josh Kato ובהפרש של עשרים דקות בין שלושת המתחרים! מי היה מאמין שלתחרות של מעל 4000 מייל, במישורים של ניו מכסיקו אל הגבול, בחירה של מערכת הילוכים תנצח – כשמי שהעדיף אמינות במערכת 1*11 נדחק אל המקום השלישי ומי שבחר ב-10*2 סיים במקום השני!
ובכן אותה לייל יצאה ל-Banff שבקנדה מהבית ב- Anchorage שבאלסקה – זה דבר די רגיל אצלה, לצאת מהבית, אין כמו לצאת מהבית: לצאת מהבית מאתיים קילומטרים באופניים כדי להגיע למרתון של 42 קילומטרים ריצה, לנצח בו ולחזור הביתה שוב באופניים. לצאת לטור דיוויד מהבית לבד, מ- Anchorage לקבל בונוס של 3000 קילומטרים – רק כדי להגיע אל קו הזינוק ולזנק הלאה עם כולם דרומה…
גם בארץ מי שזכה לרכוב איתה גילה שיש לה נטייה לצאת לריצה או סתם לקפוץ על חבל בזמני מנוחה או תקלות טכניות. אצל לאל אין רגע מנוחה: היא תמיד בתנועה, תמיד בפעילות. היפראקטיביות בהגזמה שעטופה באוטיזם חיובי שמאפשר לעשות פעולה רוטינית לאורך זמן. מקרים קשים במיוחד שגם מינון יתר של ריטלין או קונצרטה לא יעזרו.
לייל, בסרטון של רשת האאוטדורס REI:
היא הגיעה לתחרות משום מקום (תרתי משמע), הכניסה סטנדרטים חדשים של שינה (בגישת “sleeping is overrated”), חיה על האופניים, נמנעה מפינוק של מלונות ומסעדות, התגברה על התקפי אסטמה וקבעה שיא של 17 יום. יומיים שלמים טוב יותר מהשיא של אסתר חוראני! אלא שלמתיו לי חוקים נוקשים, השיא שלה לא נחשב: מסתבר שבזמן שהיא יצאה לרכיבה מאלסקה ב-22 למאי, היא לא הייתה מודעת לכך שמארגן התחרות הכניס שינויים למסלול והיא רכבה על פי הקבצים של שנה קודם.
לקח לה שישה שבועות לזנק עצמאית למקצה שיפורים. אגב המתחרה היחיד\ה שיצא אי פעם לתחרות הזו פעמיים באותה השנה.
את השיא שספק אם אשה תשבור אותו אי פעם היא קבעה על 15 יום, בין השאר בזכות הספרטניות הקיצונית שהיא מסוגלת לה: ללא מקלחת, ללא עצירה לארוחה טובה. רכיבה שלמה המבוססת על עצירות בתחנות דלק, סנדוויצ’ים, כוס קפה ביד וחטיפי אנרגיה. רכיבת טיים טריאל של 4458 מייל. לא מפונקת. בין לבין היא ניסתה לשבור את השיא ב-AZT ניסיון שלא הצליח עקב דלקת ריאות.
הנה סרטון על הציוד לתחרות:
לייל מנצחת את ה Trans Am!
ובכן לפני 18 יום היא עלתה על האופניים – אופני כביש הפעם, כדי להשתתף ב Trans Am Bike Race. הרבה דרמות היו שם, הרבה refresh rider location כדי לבדוק מיקומים. קבוצת פייסבוק ובה בעיקר תמונות וסרטים של שני מעריצים שעקבו אחרי התחרות וארבו למתחרים בתחנות דלק כדי לזכות בכמה שניות של חסד, עדכונים בבלוג של ניקולס (בן זוגה, בוא נאמר ה “director sportive” שלה…).
לייל בקצב של 237.1 מייל ביום, היא המנצחת הגדולה של התחרות! היא שברה את השיא לנשים של Yulanda Buring בשלושה ימים והייתה רחוקה ממש מעט משיאו של מייק הול שכרגע מפרק את השיא של הטור דיוויד ומכוון אותו ל-13 יום. זמנה נקבע ל-18:00:10 (18 ימים ועשר דקות).
שלושה ימים לסוף, המתחרים לוקחים עצמם אל מעבר לקצה
לכאורה זה לא היה אמור להיות כך בימים האחרונים לייל התייצבה במקום השני, כמאה מייל מאחורי המוביל Steffen Streich עם רוכב בשם Evan Deutsch. לאיוון זו שנה שניה ברצף על המסלול, כשבשנה הקודמת סיים שני בזמן 20:10:20.
המוביל הוא רוכב גרמני שמתגורר באי יווני וכונה ב Trackleaders כ-SS (גרמני? אס אס? קונוטציות שליליות?). סטפן רוכב חזק ממנה, שמר על משמעת של שש שעות שינה בלילה ורכב בקצב מהיר מהחבורה המובילה בימים הראשונים, עד שהתייצב עם יתרון מבטיח של מאה מייל ויותר. שלושה ימים לפני הסיום לייל כנראה קיבלה מניק הוראה באוזניה לתקוף! היא קיצרה את הלילה לשלוש שעות, נפרדה מאיוון לשלום וצמצמה עד לשבעה מייל מהמוביל.
סטפן גם הוא לא פראייר לא קטן יצא למרתון של ארבעים שעות עם גג ארבעים דקות הפסקה בהם הגדיל את הפער לשבעים מייל! כאן קרו אצל סטפן שני דברים לא מוסברים: האחד חיפוש אחר חנות אופניים להצטיידות בפנימיות שהביאו אותו לשוטטות וירידה מהמסלול בעיר charlotsville, ובנוסף בעיות ניווט קשות: פעמיים הוא נראה רוכב בצירים חלופיים ופעם אחת קריטית, לאחר שעתיים מנוחה שבאה לאחר אותו מרתון של ארבעים שעות, הוא התעורר והחל לרכב….לכיוון השני. לקח לו עשר מייל כדי לראות מולו את לייל שמצויידת בשני מכשירי איטרקס.
אגב הפטנט הזה, של לרכוב נגד הכיוון, דווקא מוכר לנו מהארץ, מייג’ור טום התעורר ב HLC 2013 ברמת ברק , רכב לכיוון ההפוך עד שפגש בשי ואינגו שרכבו אחריו, הפוך גוטה הפוך…
למרות שפרשננו על הקווים אמר “never underestimate an old man on a bike” היה ברור שמכאן זו כבר ההצגה של לייל: יעילה, מפוקסת ומתודלקת היטב, היא הורידה את הסכין על הצוואר, במגמת ירידה בארבעים קמ”ש, הגדילה את הפער והגיעה שעתיים ושמונה עשרה דקות לפני הגרמני אל האוקיינוס ואל ניק שאיתו היא מתכוונת להמשיך ולרכוב צפונה לניו יורק. אחר כך היא תספר בשידור חי בלייב פיד לשני חברים שחיכו לה בנקודת הסיום ליד האנדרטה ביורקטאון איך סטפן הציע לה לרכוב רגוע ביחד ולסיים יחד והיא אמרה לו לא – זו תחרות! נתנה רייס וברחה לו…
תמונת ניצחון והפרס בקבוק מים
אני לא זוכר שאי פעם ראיתי תחרות בה אישה מנצחת את כל הגברים, ואיזה גברים. מבט בלוח המשתתפים מגלה גם את Jay Patervey – האיש שמחזיק בשיא טור דיוויד בין השנים-2011-2014. אותו ג’יי שהשיא שלו נשבר ב-2012 על ידי הניוזילנדי החביב אוליי, בחר לצאת עצמאית כדי להחזיר את השיא עצמו, אותו ג’יי שהפסיד לג’וש קטו ב-2014 אחרי שהוביל את התחרות במשך 15 יום.
לא יודע להגדיר את התופעה – ספורטאית על עם יכולות על אנושיות. יתכן ומדובר בפספוס אולימפי אם הייתה מתמקדת בכל סוג ספורט סיבולת. אגב גם קובי אשל שלנו נמצא על המסלול, אבל הוא איך אומרים בעגה המקצועית הוא יותר בעניין של טיול מתחרות.
מאת: עזרא שהרבני
צילומים: נתן ג’ונס ואנתוני דרייר