במהלך העונות שלי במורזין נחשפתי לזן נדיר של נשים, כאלו שרוכבות דאונהיל ונהנות מכל רגע. הן עושות את זה בדיוק כמו כולם ולפעמים אף טוב יותר, עם חיוך גדול על הפנים והרבה מאוד גישה חיובית לנושא. כשתראו אותן ברחוב לא תוכלו לנחש לרגע שאלו הבחורות שמעדיפות לשים קסדת פולפייס על הראש בכל רגע פנוי שיש להן, וללכת לקרוע את המסלולים בכל רחבי אירופה.
תמונות: בייק מורזין, האינסטגרם של מג…
מאת: אלדר נוימן
נכיר הפעם שלוש רוכבות שנמצאות במיקום שונה מאוד על סקאלת רוכבות הדאונהיל במורזין – שלוש נשים עם ראיית עולם שונה מאוד האחת מהשניה, שלכולן התמכרות אחת משותפת שמתחילה ונגמרת במהירות, זמן אוויר, השכבת האופניים, וכל מה שנמצא בין לבין: קים שרק התחילה העונה להתייחס לנושא ברצינות, קרולין שמשתדלת לעשות כמה שיותר כייף ברכיבה ועדיין יודעת “לתת בראש”, ולבסוף מג, חיית דאונהיל הארדקור שמודדת את עצמה באלפיות השניה לאורך כל ראן ומקווה להניח את הגלגלים שלה על קו הזינוק של אליפות העולם כבר בעונה הקרובה.
“זה מסוכן”, או “זה מפחיד”, ולחלופין “מספיק לי מה שאני עושה עכשיו”… כמה פעמים שמעתם את התשובה הזו מרוכבות שטח שחוששות לעשות את הצעד הבא ולנסות דאונהיל? משלושת הבחורות האלו ועוד רוכבות רבות אחרות, תשמעו את התשובה הזו הרבה פחות, אם בכלל. רק אל תקראו להן “מותק” או תידחפו בתחילת המסלול לפניהן, כי סביר להניח שהן יהיו מהירות יותר מרובכם…
לאייטם הראשון בסדרה: קים
לאייטם השני בסדרה: קרולין
מימין: קרולין, קים, מג. בנות רוכבות דאונהיל!
מג ווייט (Meg Whyte)
אחרונה ובהחלט חביבה היא מג. היא רוכבת מסוג שונה לחלוטין לעומת קרולין ובטח שלעומת קים. אם פוגשים אותה ברחוב, רואים בריטית בלונדינית דקיקה עם כובע של פוקס לרוב חבוש לראשה, אך אל תתנו למראה הזה להטעות אתכם, מסתתרת כאן Lean and mean racing machine בכל רמ”ח איבריה.
נתקלנו לראשונה כשרכבתי אחרי שתי בחורות לתוך מעמקי היער בפלני ולאחר שני מקטעים של המסלול, זו שהובילה נעצרה, בנקודה שבד”כ לא נעצרים בה, כנראה כדי לוודא שכולם מאחוריה. הרוכבת שמאחוריה הספיקה לעצור, ואני שהגעתי מהר מדי ביחס לסיטואציה ואחרי מקטע שורשים שממש לא התכוונתי לעצור בו או אחריו, פשוט נתקלתי בשתיהן וכמעט נפלתי. שלל התנצלויות פוזרו מסביב וזו הייתה האינטראקציה הראשונה שלי עם מג, כבר אז ראיתי שבכל הקשור לרכיבה – היא יודעת את העבודה, רק צריכה לבחור מקומות טובים יותר לעצור כנראה…
מג רוכבת על אופניים מאז שהיא למדה ללכת
כל השנים התמקדה ברכיבת קרוס קאנטרי. אחרי 14 שנים של פידול במגמת עליה, נחתה גם אצלה ההארה כאשר הגיעה בפעם הראשונה למורזין. או אז הוחלפו אופני השבילים במהרה לאופני דאונהיל, והשאר היסטוריה – היא מצאה עבודה בעיירה ונשארה כאן עד עצם היום הזה. אחרי שנתיים של רכיבה בשביל הכייף, חיידק המירוצים התחיל לתת את אותותיו והעונה היא התחרתה ב- IXS Cup האירופאי, ליגת הדאונהיל הבכירה והקשה באירופה, מול מיטב הרוכבות. את זמנה על האוכף היא מחלקת (לא שווה בשווה) בין סנטה קרוז 10V לבין טרנזישן פטרול שאיתם היא גם מטפסת… לגבי זה, היא המליצה לי על מספר מסלולים לטיפוס, ואז רחשתי לה כבוד מיוחד, משום שאלו היו טיפוסים קשים מאוד באויר הרים דליל במיוחד, והיא עושה אותם על בסיס קבוע.
מה עובר למג בראש בזמן הרכיבה
“לא הרבה, למען האמת” וצחקקה… ואז הוסיפה שזו תחושה של “Zone out” שבה אתה שוכח מהכל. המהירות כל כך גבוהה והמכשולים מגיעים בקצב כזה שבו אין לך אפשרות לחשוב על שום דבר אחר, לדבריה. כאשר נכנסנו לעובי השלדה והזכרתי את פביאן בארל וגישתו לנושא, היא מיד הסכימה כי אומנות הזרימה אומצה על ידיה בחום לאחר שהיא למדה שזו הדרך שלה לשמור על קצב עם כל הרוכבים המהירים והחזקים, למרות שבתור אשה חסר לה לעיתים הכוח הפיזי לעשות את זה לאורך ראן שלם של מסלול דאונהיל תובעני. כדי ללמוד לעשות זאת היא התמקדה במסלולים קלים בסופר מורזין ברכיבה ללא פידול כלל ואז שמרה על המומנטום שלה. להפתעתה, בסוף הראן היא לא הייתה רק פחות עייפה, אלא גם מהירה באותה המידה (אם לא יותר) מאשר בראן שבו היא חשבה שהיא “נותנת את הכל” ומפדלת בכל נקודה אפשרית.
פציעות
מג סבלה ממספר פציעות בתחילת העונה, בעיקר כאשר עוד לא למדה להתרגל לאינטנסיביות הנדרשת ממך כרוכב תחרותי. היא מעידה על עצמה שכאשר המוח שלה נמצא במצב Racing mode – האדרנלין מפמפם חזק והיא שוכחת מהכל, לא אכפת לה מהכאב, והיא מסוגלת להמשיך ויהי מה. יחד עם זאת, באחת הקפיצות הגדולות במסלול של תחרות היא לא הצליחה “לנקות” את המרחק ונחתה קצר מדי, ישירות לתוך סלע עם המרפק, והושבתה למשך חודש. כאשר היא הראתה לי את סימני הגבורה בדמות צלקת על ידה, היא הוסיפה “זה שום דבר” ואז סיפרה שפעם היא התרסקה והפדל נכנס לה ישירות לגב, מה שגרם לטחול ולכליה שלה לדמם… בקיצור, בחורה להביא הביתה? לגמרי! אחרי ההתרסקויות האלו היה קשה לה לחזור ולהתחייב לקפיצות הגדולות אך ברגע שהיא עלתה להתחרות על מסלול של הוורלד קאפ היא פשוט הניחה את הכל בצד וקפצה את כל הקפיצות, וזה השתלם לה, היא קטפה את המקום החמישי בלינזרדהייט, מסלול שידוע כרשע במיוחד, אפילו בסטנדרט של מסלולי הוורלד קאפ.
מתחברת למסלולים הקשים ביותר
היא מסוג הרוכבות שמתחברת למסלולים כדוגמת המסלולים השחורים והתלולים בשאטל, בסופר מורזין, או בוורבייה. ככל שהמסלול יותר תלול וצפוף, עם סלעים בתוכו, כך מג אוהבת אותו יותר ומסוגלת להיות מהירה בו בהשוואה למסלולים אחרים. אחרי שנה של רכיבת דאונהיל מג כבר נכנסה למסלולים הפיראטיים התלולים של הפלני, אך לא כמו היום בחלקות חיננית ומעוררת הערצה, אלא עם הרבה התרסקויות לאורך הדרך, או כמו שהיא מיטיבה לתאר זאת “Sometimes they just bite you in the ass“…
בעונה שעברה שהייתה גשומה במיוחד, היא נאלצה להעלות את הרמה שלה הרבה יותר כדי להצליח לרכוב את המסלולים האלו בכלל, ואי אפשר היה לדבר על מהירות: רק להגיע למטה בחתיכה אחת, זו הייתה משימה בפני עצמה.
ומה תגובת הבנים לרוכבת כמוה?
פניה נצצו בחיוך שנמרח מאוזן לאוזן והיא מיד השיבה “הם פשוט אוהבים את זה! כל הבחורים אוהבים בחורה שרוכבת!”
היא עצמה משתדלת לרכוב עם הגברים כדי לדחוק את עצמה ולעמוד בקצב, אך מקפידה גם לרכוב עם הבנות כדי לחבר אותן יותר ויותר לעולם הדאונהיל. היא סיפרה שלפעמים הבנים מנסים להשוויץ לידה, אך לא תמיד זה משתלם – כבר יצא לה לראות התרסקויות שנבעו בדיוק בגלל זה, בגלל הניסיון להרשים. היא אמרה שבמספר מקרים שבהם היא נצמדה לרוכבים שהיא לא מכירה במסלולים ואז נתנו לה לעקוף, הם הופתעו לראות קוקו בלונדיני מתנופף מתחת לקסדה, וזה מה שגרם לזה שהיא תזכה להערכה ברוב המקרים. הרכיבה במורזין בכלל ועם הרוכבים הטובים בפרט גרמה לכך שהיא חוותה עקומת לימוד מהירה מאוד, משום שהכל כאן גדול יותר לעומת בריטניה.
החוויות המפחידות של רכיבת דאונהיל
היא אמרה שללא ספק אלו הקפיצות הגדולות, בעיקר השנה בתחרויות. הבעיה היא שהיא חייבת לקפוץ את כולן אחרת אין סיכוי להיות על הפודיום, וחלק מהקפיצות ממוקמות הרחק מעבר לאיזור הנוחות שלה. כאן היא מיד נזכרת בלינזרדהייט ובקפיצה גדולה במיוחד שמגיעה מיד אחרי סיבוב עיוור, כך שאתה מגיע במהירות ביציאה מהסיבוב ואין לך זמן או יכולת להתחרט – אתה חייב לקפוץ. מיד אחרי הנחיתה יש ברם חד שאליו אתה מגיע הרבה יותר מדי מהר בגלל הקפיצה, ובפעם הראשונה שהיא עשתה את הקפיצה הזו, היא הייתה בטוחה שהיא פשוט לא תצליח לפנות במהירות כזו בסיבוב… עד היום היא לא בטוחה איך בדיוק זה קרה, אך שמחה שהיא הצליחה להחזיק את עצמה ואת האופניים ביחד בסיטואציה הזו.
בד”כ היא משתדלת לעשות הליכות מסלול לפני תחרות, או לחלופין לרכוב מקטע אחד, לעצור, לדחוף את האופניים למעלה, ולעשות את אותו המקטע שוב ושוב עד שהיא מרגישה שהיא עושה אותו כמו שצריך. רק בסוף היא מרגישה בנוח לחבר את כל הקטעים יחדיו לכדי ראן אחד שלם, מהיר וזורם. בחורה רצינית, כבר אמרתי?
השפעת מזג האויר
כאשר מזג האויר משתנה, המסלול כולו משתנה, וכאשר רוכבים בשביל הכייף – זה לא תמיד משנה משהו, פשוט מורידים קצב ונהנים כמה שאפשר (או סובלים בשקט). לעומת זאת, מג מציינת שלרוכבים הבריטיים חסר איזה בורג בראש בכל הקשור למזג האויר, שכן הם נהנים לרכוב במזג אויר גשום כאשר המסלול חלק ומסוכן יותר מאי פעם. “תסתכל על דני הארט!” היא מיד אומרת, “אתה חייב שיהיה לך משהו משוחרר בתוך הראש כדי לרכוב בקצב כמו שלו בשמפרי בגשם!” אמרה וצדקה, מניסיוני, הבריטיים בהחלט מפתיעים בתנאים האלו. “אתה לא יכול להרשות לעצמך להיות רוכב רק של מזג אויר נוח” היא אמרה, וחלקה בכך עוד תובנה שהוטמעה בה השנה במיוחד לאור העונה התחרותית שלה ברחבי אירופה.
לפעמים היא התאמנה כל השבוע לקראת תחרות, ואז השתנה מזג האויר ושיבש לה הכל – אך היא למדה לאמץ את זה – “אתה רטוב, קר לך, אתה מלא בוץ, נפלת מהאופניים בכל פניה אפשרית לאורך הדרך, אבל למי איכפת?” זה מה שהיא אומרת, ומחייכת שוב כמו ילד בחנות ממתקים. לדבריה, כאשר מדובר בתחרות, גם אם התנאים משתנים, היא הייתה צריכה ללמוד לקפוץ כל קפיצה ולהיכנס לכל פניה באותה מהירות פסיכית כאילו התנאים היו יבשים, תוך כדי שילוב אצבעות, ולקוות לטוב. אין דרך אחרת שבה אפשר להיות תחרותי.
טיפים ממג- קבלו לא מעט תובנות מאיצות מהירות
אחת מהתובנות החשובות שמג פיתחה במהלך העונה האחרונה היא שאם היא מנסה להיות מהירה – זה אף פעם לא יוצא כמו שהיא תכננה. אם היא נרגעת במהלך הראן, המהירות שלה עולה פלאים. כיוון שכך, היא משתדלת בראן של התחרות לעשות בדיוק מה שהיא עשתה באימונים, למרות שלפעמים משהו אחד משתבש ואז הכל לא מסתדר. באחת התחרויות העונה הזניקו את מקצה הג’וניור לפני הנשים, ורוכב שסבל מפנצ’ר ניסה לרדת את כל המסלול ברגל. כל הנשים הגיעו אליו וצעקו לו שיזוז, אך ללא הועיל. זה בהחלט הסיט את חוט המחשבה שלה למקום אחר לאורך כל הראן. כאשר שאלתי אותה מדוע זה קרה, היא אמרה שברגע שמשהו קטן משתבש, אתה מיד חושב שעלייך “להשלים” את הזמן הזה במקום אחר ולפצות על כך על ידי זה שתהיה מהיר יותר, ואז אתה מנסה להיות מהיר יותר ממה שאתה מסוגל באמת, ופה מתחילות הצרות.
אחד הדברים שהכי משגעים אותה זו ההמתנה בראש המסלול לפני הזינוק, כל אחד עושה משהו אחר ואז היא מתחילה לחשוב “האם אני צריכה לעשות את זה? או אולי את זה?” ואז המתח עולה. לכן היא למדה שעבורה עדיף לעלות למעלה כמה שיותר סמוך למועד ההזנקה, וישר לצאת לדרך.
כיוון שמג התחילה לצבור נקודות באליפות אירופה רק העונה, בהיעדר ניקוד קודם הזניקו אותה בתחילת הדרך הרחק מאחורה, מה שגרם לכך שהיא הגיעה לרוכבות אחרות כל הזמן לאורך הראן ונאלצה לעקוף. לפעמים הן זזו, ולפעמים לא, וזה דבר שגם הוציא אותה מאיפוס לעיתים. באופן אינסטינקטיבי היא ישר חזרה ל- Racing mode שלה אך מספיק שהיא בלמה מעט או הורידה רגל בגלל משהו לא צפוי, ואז התחילה לחלחל בה המחשבה שעכשיו היא צריכה לעשות משהו שונה ואז טעויות מתחילות להיווצר. לכן היא מסכמת שבתחרות כמו בתחרות, תמיד יש אלמנט כלשהו של מזל, ולעולם אי אפשר לדעת מראש מה יקרה והאם תצליח להוציא לפועל את התוכנית המקורית שלך בקשר לראן, ופשוט צריך לדעת להשלים עם זה. קל להגיד, קשה ליישם
תובנה נוספת שהיא אימצה לחיקה היא שלעולם אסור לרכוב על 100% מהיכולות שלך, גם לא בראן תחרותי. זו הדרך שבה דברים משתבשים, ולכן צריך תמיד לשמור על קצב שהוא קצת מתחת למעטפת היכולות שלך, בדיוק כפי שפביאן בארל טוען לאורך כל הדרך. מג מספרת שהיו מקרים שבהם היא עלתה לראן וכל מה שהיה בראשה הוא “רק לא להתרסק”… ואז היא תמיד התרסקה. אין דרך לעקוף את זה, היא טוענת, אלא רק לאמץ מחשבה חיובית בנושא. ההיסוס והבלבול שלך בתור רוכב יגרמו לכך שתתרסק, וזה משהו שהיא חששה ממנו במיוחד בתחילת העונה – להתרסק ולאבד את שאר העונה. לקראת סוף העונה היא כבר נכנסה יותר לגישה הבריטית הידועה של Fuck it וחזרה לרכוב בכל מקום ובכל מזג אויר.
במורד – לוורלד קאפ!
ההחלטה של מג לשנה הבאה היא בהחלט להמשיך ולהתחרות בליגה האירופאית ואולי אף לחזור ולהשקיע ברכיבה בבריטניה על מנת לצבור נקודות בליגת הדאונהיל המקומית שם. השאיפה שלה היא להגיע תוך שנה עד שנתיים לאירועים של הוורלד קאפ ולהתחרות שם.
בתחילת עונת התחרויות שלה, מג לא ידעה היכן היא עומדת מבחינת הרמה שלה מכיוון שיש מעט מאוד רוכבות במורזין שמחזיקות ברמת רכיבה כל כך גבוהה. היום, אחרי עונת תחרויות מלאה עם כל בחורה שרוכבת מהר ברחבי אירופה, כבר יש לה מושג טוב מאוד היכן היא ממוקמת מבחינת רמת הרכיבה שלה והיכולות שנדרשות ממנה על מנת “לספק את הסחורה”. היא כבר יודעת שמסלול שהיא מתחברת אליו יכול להניב דירוג 5 בגמר ואילו מסלול שבו הכל משתבש ישלח אותה הרחק לדירוג של 22, וזה חלק ממה שצריך לעבוד עליו – עקביות במירוצים. אם היא תגיע לוורלד קאפ, רק העובדה שירשמו את שמה בשידור החי – זו כבר הצלחה עצומה, משום שבליגה האירופאית היא כבר רואה את עצמה בעשירייה הראשונה אם היא תתאמן כמו שצריך עכשיו עד לעונת התחרויות של 2016.
“טיפ של אלופות” עבור נשים שרוצות להתחיל לרכוב דאונהיל אך חוששות
זה היה נראה שיש לה כבר תשובה מוכנה מראש שרק חיכתה להישלף ברגע המתאים… “אני מבינה שיש פחד להתרסק ולהיפצע, אבל ברגע שמתגברים על זה – זו הנאה צרופה, כייף טהור. אסור לעלות על האופניים במחשבה שתתרסקו. צאו עם כמה בנות אפילו לשבילים קלים ופשוט תהנו מהתהליך. לא צריך לחשוב יותר מדי ובטוח לא לנסות להשוויץ בפני בחורים. צאו ותרכבו ותתאמנו בעקביות ותוך זמן קצר תהיו מהירות יותר מרוב הגברים. פשוט צריך להתמיד ולא להיבהל אם יש התרסקות כי כולם מתרסקים. מקצוענים מתרסקים. לכולם יש התרסקויות מטופשות. צריך לדעת לאמץ את זה לחיקך, התרסקויות הן חלק מהרכיבה. זה לא כואב, בעיקר כשיש אדרנלין. אח”כ במקלחת מרגישים את זה, ובעיקר בבוקר שאחרי… אבל זה כבר משהו אחר”.
Everything we can do, they can do better
אחת הסיטואציות הזכורות לי ביותר מהעונה הראשונה שלי במורזין היא בתחתית הרכבל כאשר נתקלתי בחבורה של שלוש בחורות שנראו כאילו יצאו ישירות מקטלוג של TLD ודומיו: מתוקתקות בבגדי רכיבה חדשים ונקיים ואופני דאונהיל מהשורה הראשונה. לי זה נראה כמו פרסומת לבייקפארק יותר מהכל, עד שפגשתי אותן למעלה שוב באחד המסלולים התלולים. ביקשתי מאחת מהן לוודא כי המצלמה דלוקה, והיא הציעה שאחבור אליהן. אחרי שני מקטעים הן נכנסו לחלק תלול מאוד של היער, שהיה מלא שורשים ועדיין רטוב מהגשם של הלילה. זה היה השלב שבו אמרתי לעצמי “אף בחורה בעולם לא שווה את זה” וחזרתי למיין ליין עם תובנות חדשות מהאירוע: יש בחורות שרוכבות, וחלקן עושות את זה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי מלכתחילה! החוויה הזו נצרבה במוחי, ורק היום לאחר מספר עונות במורזין שכללו הרבה רכיבות ושיחות עם בנות המין היפה שיודעות גם לתת בפדל, הפנמתי את מה שכנראה הייתי צריך להפנים עוד אז: Everything we can do, they can do better… בתקווה לראות בשנה הבאה עוד רוכבות דאונהיל על המסלולים, ועד אז, תמשיכו לתת בפדל וניפגש על המסלולים!
תמונות: בייק מורזין, האינסטגרם של מג…
מאת: אלדר נוימן
כדי לעקוב אחרי העונה המלאה שלי בצרפת – היכנסו לבלוג שלי Eldar in Morzine.