אופנוענים ואופניים – אחים לתחביב. לרוכבי אופנוע ולרוכבי אופניים יש הרבה מאוד קווים מקבילים, ובכל זאת ישנה איבה בלתי מוסברת בין שני ה’מחנות’; כיצד ניתן לגשר על הפערים ולקרב בין התחומים? ישבנו לדבר על זה.
מאת: גיא חלמיש ואביעד אברהמי
“איפה אפשר לכתוב הודעה לרוכבי הכביש בישראל?”, שאל אותי לא מזמן אביעד אברהמי (אביעד הוא העורך והבעלים של מגזין האופנועים FullgaZ ואני העורך והבעלים של מגזין האופניים BIKEPANEL). “בקבוצת רוכבי הכביש של ישראל בפייסבוק”, עניתי לו. “למה? שוב הייתה היתקלות בין רוכבים לאופנוענים?…”. “ברור…”, הוא ענה לי. “מבאסים. מבאסים כולם, גם אצלכם וגם אצלנו, שלא יודעים להסתדר כמו בני אדם אחד עם השני”, עניתי. “לגמרי”. הוא ענה.
מנסים להבין ולפרק את האיבה
כדי להבין את מקורות האיבה ואולי לנסות לפרק אותה למרכיבים ולפתור את הבעיה הזו, נפגשנו לנו לשיחה כזו. שנינו באים ממקום של אמפתיה ואהדה ‘לצד השני’. לגיא (גיאחה) יש רישיון לאופנוע גדול והוא היה ממונע על קטנועים מגיל 16 ועד 30. אביעד גם הוא עם רקע ספורטיבי – אמנם לא באופניים, אבל בריצה – יש לו ברגליים סאב 2:50 בריצת מרתון!
שנינו מבינים את הקרבה בין הענפים והמשותף ביניהם – למשל ששניהם ‘החוליות החלשות’ בג’ונגל התעבורתי שנקרא גם ‘הכביש הציבורי’. גם אופנוענים וגם רוכבי אופניים לא רק חולקים את הדו-גלגליות, אלא גם סובלים מדה-לגיטימציה בציבור הרחב ולא מעט היו רוצים לראותם מחוץ לכבישים. אז איך זה שהדה-לגיטימציה הזו מגיעה מקבוצה אחת אל השנייה, ולא גורמת בדיוק לדבר ההפוך – להזדהות וקרבה?
צפו בכתבת הווידאו – “כי גלגלים אחים אנחנו”:
מה מפריע לרוכבי האופנועים?
אביעד: לרוכבי אופנועי הכביש, ובעצם גם לשאר משתמשי הכביש, יש שתי בעיות עיקריות עם רוכבי אופני הכביש.
הראשונה היא רכב הליווי. אנחנו מבינים לחלוטין את הצורך ברכב ליווי ש’יסגור’ על הרוכבים מאחור ויגן עליהם. בכבישים עם שני נתיבים לכל כיוון או בכבישים בעלי שול ימני רחב דיו אין עם זה שום בעיה מפני שניתן לעקוף בזהירות ובבטחה. הבעיה נוצרת כאשר רכב הליווי נוסע מאחורי רוכבי האופניים בכבישים צרים – עם נתיב בודד לכל כיוון וללא שול ימני – תופס את כל הנתיב, ומאלץ את כלי הרכב שמאחוריו לנסוע במהירות איטית להחריד, לעתים גם 8 ו-10 קמ”ש אם מדובר בעלייה, או לחלופין מאלץ את הנהגים שמאחור לבצע עבירת תנועה חמורה ולעקוף בקו הפרדה רצוף. כמובן שמעבר לסכנה הבטיחותית שבעקיפה כזו יש גם את העניין התעבורתי – דו”ח של 500 ש”ח ו-6 נקודות חובה. תפיסת הנתיב זה דבר בלתי מתקבל על הדעת, ואת זה יש להוקיע. אחזור ואגיד שאני מבין לחלוטין את הצורך ברכב ליווי שיגן על הרוכבים בגופם, אבל לא בכל מקום ולא בכל שעה. יש כבישים שבשעות מסוימות הדבר בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין.
העניין השני נוגע לרכיבה במקביל. לא מעט רוכבי אופני כביש נוהגים לרכב במקביל – אחד ליד השני – ועל-ידי כך מסכנים את עצמם ואת שאר משתמשי הדרך. אני לא מצליח להבין כיצד רוכבים נותנים את האחריות והשליטה על חייהם למשתמשי הדרך האחרים – במיוחד כשרוכבי האופניים הם החוליה החלשה ביותר על הכביש וצריכים להגן על עצמם. מעבר למטרד לשאר משתמשי הדרך, זוהי פעולה שנוגדת את כל כללי אסטרטגיית הרכיבה.
איך לפתור את הבעיות האלה?
גיא: רכבי ליווי לא אמורים לחסום את התנועה, בטח שלא לאורך זמן רב. אחת לכמה דקות, אם הצטבר פקק מאחורי הדבוקה, יש לאפשר שחרור שלו באמצעות עקיפה זהירה של דבוקת הרוכבים, ואז חזרה של רכב הליווי אל מאחוריהם (לדוגמה: רכב הליווי לא אמור לחסום את כל העלייה לצור הדסה במשך 20 דקות של 10 קמ”ש ולמנוע מהתנועה שמגיעה מאחור לעקוף).
רכיבת רוכבי כביש במקביל – אנחנו מפרידים פה בין היבטים חוקיים לבין היבטים מעשיים. החוק קובע שרוכב האופניים ירכוב באמצע הנתיב ככל רכב, וכל עקיפה שלו תתבצע בצורה מלאה כמו עקיפת רכב. במציאות, רוכבי האופניים אינם רוכבים כך, גם כדי להתחשב בסביבה וגם מתוך חשש לבטיחותם. הדרך הנכונה לרכיבה במקביל (לרוב בכבישים נידחים ובשעות מוקדמות) היא שאחד הרוכבים נמצא על השול ואחד צמוד לקו הצהוב של השול. בצורה כזו נתיב התנועה אינו נחסם. אם אין אפשרות רכיבה על השול או אין שול – עוברים לרכיבה בטור יחיד, בוודאי אם מגיע רכב או אופנוע.
“אל תהיו פה”
גיא: בתוך התלונות על רוכבי האופניים בכביש, יש גם דרישות שאינן לגיטימיות: הכביש אינו בבעלותה של קבוצה אחת כלשהי – כשם שלא ראוי שנהגי רכבים יטענו שאופנועים לא לגיטימיים על הכביש, כך גם אופנוענים לא יכולים לטעון כנגד זכותם של רוכבי האופניים להשתמש בו. זו זכות מוקנה לכל אזרח, ולא משנה עוצמת או מהירות הכלי בו הוא בחר להשתמש בדרך הציבורית (אלא אם יש שילוט האוסר על כלי איטי, כמו בכבישים מהירים). זה חלק מחופש התנועה, והשוויון הבסיסי שמסגרת חיים משותפת מקנה לכל חבריה, השונים זה מזה. נדרשת סובלנות.
גם הטענה שנשמעת מאופנוענים שלגיטימי לרכוב עם אופני כביש ורכבי ליווי בשעות הבוקר המוקדמות בלבד אינה לגיטימית – הכביש של כולם לאורך כל שעות היום. כשאני יוצא לרכיבה של 120 ק”מ, זה לוקח לי בד”כ סביב החמש שעות. גם אם יצאתי באור ראשון אגיע חזרה לרכב סביב 11-12 בצהריים. זאת ועוד- אופניים הם גם כלי תחבורה לאזרחים שאין להם רכב. זכותו של כל אזרח, כולל בעלי כלי ניידות איטיים כמו אופניים, להשתמש בהם בכל שעה שירצו לאורך היום. ההדרה על בסיס שעות אינה לגיטימית בדיוק כמו עצם הניסיון לשלול את הזכות לרכוב – על אופניים או על אופנועים. הטענה הזו היא חרב פיפיות של האופנוענים כנגד עצמם שכן היא יכולה באותה קלות דעת להישמע כנגדם מדיירי התנועה האחרים.
מה מפריע לרוכבי האופניים אצל האופנוענים?
גיא: חוץ מעישון לידינו בתחנות הדלק? וברצינות – יש שני דברים עיקריים בהם האופנוענים מפריעים.
בתחום השטח – אופנוענים נכנסים לתשתיות שנבנו עבור אופניים (סינגלים) והורסים אותן – לעתים למרות השלטים שאוסרים על כניסת דו-גלגלי ממונע לסינגל. יש לא מעט סינגלים לרוכבי שטח שנבנו על-ידי קק”ל, ובהם הושקעו מאות אלפים ומיליונים של שקלים לטובת רוכבי אופני השטח. רכיבת אופנועי שטח על הסינגלים הללו הורסת אותם, והדבר נכון עשרות מונים בעונת הקיץ שבה השביל נטחן עד דק. כולנו מכירים את הקרקע הישראלית בקיץ.
בכביש – אופנוע עוצמתי שעוקף בצמוד רוכב כביש יכול להבהיל אותו ומסכן אותו. אני חושב שזוהי התנהגות לא מתחשבת ולא הולמת, ומעבר לסכנה הברורה – שכן אופני כביש הם כלים לא יציבים שנוסעים על גלגלים צרים במיוחד, מה שאומר שכל פעולה גסה של הרוכב עלולה להפיל אותם – יש כאן גם היבט חברתי ומוסרי. פשוט לא עושים דברים כאלה.
איך לפתור את הבעיות האלה?
אביעד: בוא נתחיל עם הסינגלים של רוכבי האופניים. הרקע לתסכול של האופנוענים הוא שחלק מהתשתיות האלה הגיעו לאוויר העולם על-ידי אופנוענים – כלומר הסינגלים נפתחו על-ידי רוכבי אופנועי אנדורו – ורק אז הפכו לתשתיות רוכבי אופניים, כשקק”ל וגופים אחרים ‘התלבשו’ עליהם, ניכסו אותם לעצמם ומנעו כניסת רוכבי אופנוע.. כיום ישנה מגמה של רוכבי האנדורו לכיוון יותר אקסטרימי, ולכן למרות הגידול העצום בתחום רכיבת האנדורו, דווקא יש פחות ופחות שימוש בסינגלים של האופניים. בנוסף, נפתחים יותר ויותר סינגלים חדשים המתאימים יותר לרכיבת אנדורו מודרני, ואליהם רוכבי האופנועים מגיעים. בכל אופן, אני מסכים שרוכבי אופנוע צריכים לכבד את רוכבי האופניים ואת התשתיות שנבנו בהשקעה גדולה, ולהשתדל להימנע מכניסה לסינגלים כאלה – במיוחד כשהקרקע יבשה 8 חודשים בשנה. אני חושב גם שיש הרבה כבוד הדדי בין רוכבי שטח – אופנועים ואופניים. מעבר לעובדה שחלק בלתי מבוטל של רוכבי האנדורו הם גם רוכבי אופניים, אני רואה במקרים רבים בשטח כבוד מצד הצדדים. למשל – רוכבי אנדורו שמפנים את הדרך לרוכבי אופניים ומאפשרים להם ‘לזרום’ על הסינגל ללא הצורך לעצור. בשטח המצב טוב למדי.
בתחום הכביש – אופנוען מהיר, כשהוא רואה רוכב אופניים, הולך רגל או כלי תחבורה כזה או אחר – חייב להוריד מהירות ולעקוף בבטחה ובמרחק סביר. זה לא רק לשון החוק אלא גם התנהגות חברתית ראויה.
כי גלגלים אחים אנחנו
שני הענפים האלה – אופניים ואופנועים – הם חלק מצמיחה נפלאה של תרבות הפנאי, של הספורט ושל איכות החיים שלנו, ושניהם התעצמו מאוד בעשור האחרון.
אנחנו כישראלים מרשים לעצמנו לפעמים יותר מדי, יותר ממה שמקובל, גם אם זה חדירה למרחב של האחר, ומנגד רותחים ומתעצבנים מהר מדי כשעושים לנו את אותו הדבר. הקיום של כולנו במרחב הציבורי – במיוחד רוכבי אופניים ורוכבי אופנועים – מחייב אותנו להיות אדיבים זה לזה, להבין ולחוש את הכאבים אחד של השני, ולנסות להתחשב בהם ככל שניתן. למצוא את נקודות המפגש וההתחשבות. אחרי הכל, התחביבים שלנו כוללים לא מעט קווים מקבילים ואפילו משותפים.