זו השנה השלישית שיש לנו את גראן פונדו צפוני בישראל, ואיכשהו בכל שנה מחדש מוכיח לנו מזג האוויר שהוא חזק יותר, והוא זה שיכתיב את החוויה, לא אנחנו. הפעם, לראשונה בהיסטוריה של הרכיבה בישראל היתה אמורה להיות תחרות מדודה ורשמית על החרמון במלואו. זה לא קרה…
לקראת יציאה – מעל 500 רוכבים על קו הזינוק
מזג האוויר קובע
כנראה שחודש אפריל, לכאורה החודש המוצלח ביותר לרכיבה בישראל, הוא לא פשוט כל כך כמו שזה נדמה: בשנה הראשונה היה זה גורם הרוח שהשפיעה על מאות הרוכבים במסלול הקשה ההוא מהגלבוע לחרמון. דנה צימרמן שהשתתפה וסיקרה תיארה זאת בכתבה בבייקפאנל: “…זו רוח שעדיין לא יצא לי לחוות. נערה הייתי וגם זקנתי, רכבתי בסערות, במשטר הרוחות ההפכפך של הרי אילת ועל קו חוף הים התיכון, אבל כזו רוח פנים לא זכורה לי אי פעם, וכמו ציור של אֶשֵר, היא מסתובבת איתנו לכל כיוון שאנחנו פונים, ולעולם לא מפסיקה להלום בנו.”
500 רוכבים גולשים למטה והחששות מתאונות ובעיות התבדו
בשנה השנייה לקיומו, באותו חודש אפריל בדיוק, האווירה היתה של אמצע ינואר: קור, גשם, ברד. רבים ביטלו את ההגעה לאירוע עוד לפני שהחל, ו 250 האמיצים שהגיעו עברו חוויה לא פשוטה: אצבעות קפאו, אנשים פרשו. היה מאוד מאוד קר וקשה. מי שקורה את הדברים היום- יומיים אחרי גראן שהיה בתנאי חמסין קיצוני מתקשה להאמין. זה מה שכתבה דנה בסיקור האירוע השני: “היה זה מזג אוויר סוער וקר באופן יוצא דופן שאילץ את מארגני הגראן פונדו שהתקיים בשבת האחרונה לעשות שינויים של הרגע האחרון בתוכניות. זה התחיל בגשם עז באזור הגלבוע במשך יותר משעה לפני הזינוק שגרם לביטול המקטע הראשון באירוע, הכולל רכיבה מנהלתית-ברובה בת כ-66 ק”מ מהגלבוע עד לשער הגולן. בהמשך, גרמו תנאי מזג האוויר הקשים שכללו גשם מלווה בברד, רוחות עזות וערפל לעצירת הרכיבה במסעדה, במקום בחרמון. “
השנה היה זה החמסין, אבל יצאנו אופטימיים: הטמפרטורה היתה נעימה מאוד בכל רמת הגולן. הרכיבה מטה בחרמון ועד דרום רמת הגולן היתה חלקה. מבחינת מזג האוויר היה גם די נעים לסוסים החופשיים שרצו על המסלול באיזור מג’דל, אולם הם לא כל כך נהנו מהמפגש עם הרוכבים ונלחצו מאוד במה שהיה קרוב לבעיה אך עבר בשלום.
סוסים חופשיים ולחוצים מאוד מההמולה בתוך עדר רוכבים – פוטנציאל לבעיות. שוטרים בסוף הקטע הצליחו להפנות אותם הצידה
במסעדה עברנו ללא שום חסימות והפרעות ישירות אל יער אודם.
ד”ש לאחים בסוריה
הקטע היפה של יער אודם לא מאכזב אף פעם:
החרמון ברקע, ואנחנו עוד מרוצים מהעננות המפתיעה ומזג האוויר המושלם (האשליות נמשכו כשעה נוספת של רכיבה)
בני ברגר מרוכבי ראשון, שילב את הגראן בהכנות לטראנס אלפ השנה
הרכיבה ברמת הגולן היתה רגועה, עד מנהלתית משהו… אבל הנוף מקסים. הרוכבים התחרותיים טיפה נרדמו, רוכבי סוף השבוע נהנו.
התכנסות רוכבים ראשונה וקצרה ערכה המשטרה באיזור אורטל ומשם גלישה מהירה מאוד אל העמק, שבה נרשמו שתי התרסקויות לא נעימות של רוכבים, אחד מהם פגשתי עם גלגל חלופי, שפשופים כואבים, אבל מצב רוח טוב ורוח לחימה. הוא המשיך לרכוב את כל המסלול לאחר מכן.
ממלאים ושותים בגדות
עצירה בגדות, מילוי מים, ופה גם מתחילים לעכל את החום המטורף של העמק. מי שעשה כבר את החרמון ביום חם היה מודאג: זה מאוד מאוד לא פשוט. אתה בדופק גבוה, חום הגוף עולה, וזו עלייה ארוכה וקשה במיוחד ללא צל לכל אורכה.
גולשים לעמק מרמת הגולן, ומתחילים להרגיש את החום…
המקצה התחרותי שהיה אמור להתחיל כבר בגדות קוצר בימים האחרונים לפני האירוע: המשטרה עובדת לפי נוהל שמושפע מכמות הצמתים, ישובים, ואופי המסלול ובהתאם לכך מגדירה את כמות הכוחות הנדרשים לחסימת המסלול לרמה של תחרות, ולצערינו האירוע פשוט לא יכול היה לעמוד בעלויות הנדרשות על ידה לחסימה תחרותית למרחק הזה. גם ככה כל מי שהיה באירוע ראה כמה אבטחה וכוחות משטרה היו שם (לא מעט!) וזה פשוט יקר להחריד ומטיל עול גדול ואיום קיומי על האפשרות לארגן אירועי רכיבה בישראל.
איזה יופי – סגירת כבישים הרמטית, בטחון, ושוטרים אדיבים. אבל הצד השני הוא עלויות גבוהות לאירוע, הימור וסיכון למארגנים ואיום על כלכליותו
אז המשכנו לחורשת טל למילוי מים והשלמת אנרגיה נוספת לפני התחרות על החרמון.
40 מעלות בצל, או יותר, ואני יושב עם ניסטל ואוכל סלט פירות שחילקו לרוכבים, בזמן שהוא מתאר לי את הסימנים המקדימים למכת חום… אבל הוא מעודד אותי שלא רק מכות חום יכולות לסיים תחרות כזו בצורה קריטית, יתכן (אף אחד מאיתנו לא רופא…) שהחום גם יכול לעודד דום לב… בעוד אני מדמיין את ההודעה למשפחתי, רווח לנו לשמוע את הודעת המארגנים שהמקצה התחרותי יבוטל. יש לא מעט רוכבים שהתחרות תביא אותם לקצה, בלי בקרה נכונה של רמת המאמץ למול הסיכון שבמכת חום. אחרי ההיסטוריה העגומה של האירועים שהגיעו לחדשות עם עשרות נפגעים, ובחום של 38 מעלות בתחילת העליה, ועד 42 מעלות בתוכה, ההחלטה יותר מסבירה.
התפלגות הטמפרטורות מהגרמין שלי על מקטע העליה. משמאל – מתחילים ב 38 מעלות בצל ורוכבים לפחות עד נווה אטיב ביותר מ 40 מעלות! סיכון אמיתי.
היו מעט מאוד שזה אכזב אותם שביטלו את המקצה התחרותי, אבל אנחנו מניחים שאחרי שטיפסו את העלייה בעצמם – נוכחו לדעת עד כמה צדקו המארגנים. זו היתה אחת הפעמים שאזכור מהטיפוסים לחרמון – סיוט, אם להודות על האמת, ולא הסיוט הספורטיבי הכייפי של התמודדות עם ההר.
היה חם ברמות כמעט בלתי נסבלות. בהתחלה עוד לחצתי מעט וביליתי על דופק 170 עד איזור נווה אטיב וחווית הצמרמורות של הגוף שמנסה להתמודד עם המצב, תוך כדי קירור הראש הצוואר והכתפיים עם מים קרים אינה נעימה. החלטתי להוריד קצב משמעותית ולגלגל רגליים עד למעלה. שם חיכו לנו בקבוקי שתייה, סנדביץ מרק ומאפה, והורדת טמפרטורה הכרחית.
הרוכבים הגיעו למעלה בפערים אדירים – אם הראשונים היו שם באיזור אחת בצהריים, הרי שהאחרונים המשיכו לעלות אט אט עוד כמה שעות אחרי כן, ואי אפשר היה שלא לרחם עליהם. זה גם מעיד מה גדול הפער באירוע רב משתתפים בין החוד למאספים, מה שעוד מקצין את הקושי למול המשטרה, שהדבר החשוב לה בניהול התנועה הוא הגבלת הפערים והמרחקים האלה. ניכר שהמסלול הזה, למרות שהוא “רק” 115 היה קשה במיוחד לרבים. בכל זאת – עלייה ברמת קושי אלפינית, אולם עם מזג אוויר ים תיכוני – זה שילוב קשה במיוחד. קרוב לשני אוטובוסים העלו את אלה שעשו בשכל ושמו את האגו בצד, והחליטו לחלץ למעלה. עדין עד קרוב לארבע אחרי הצהריים. הראל מספר לי שרוכבים שפוכים יצרו טור ארוך כבר בהתחלה, וטור הרוכבים נמתח על מרחק גדול מוקדם מאוד – כבר בטווח שבין חורשת טל למפל סער – ממש בתחילת העליה, מה שיצר פקקי תנועה של מכוניות ממתינות של כשני קילומטרים באיזור מפל סער.
רגע מרגש ועצוב: לזכרו של גבי לרנר
בבוקר הרכיבה פגשתי חבר ותיק שעובד בענף האופניים. הוא אמר לי שהוא הגיע לאירוע הזה בגלל דבר אחד בלבד: בשביל לכבד את זכרו של גבי לרנר, שהיה לקוח שלו, וחבר. זה מעיד משהו על האדם והאופן שחבריו וסביבתו נקשרה אליו. מקטע החרמון נערך לזכרו של גבי שנהרג בתאונת פגע וברח ליד קציר בזמן שרכב על אופניו באימון לקראת הגראן פונדו חרמון 2013. טלי אשתו ובתו לצדה נשאו דברים, בקול רועד, רק שנה לאחר האירוע העצוב והקשה. אבא, בעל, איננו, והמשפחה אינה מה שהיתה יותר ומנסה להתאושש ולעכל את האסון. טלי סיפרה כיצד גבי נשאב אל האופניים, כמה נהנה ואהב את הרכיבה, וכיצד היא כאילו גרמה לו להפוך את קצב הזמן ולהפוך צעיר יותר משנה לשנה. היה מאוד קשה לשמוע את הדברים, ועצוב.
טלי לרנר ובתו של גבי לרנר במילים מרגשות ועצובות לזכרו
בחיפוש הפורמט הנכון
בשלוש שנים של האירוע הזה, הוא נע בין מסלול Point to Point בפעמיים הראשונות, והשנה בפעם הראשונה הוא עבר למסלול מעגלי.
המסלול המקורי היה מסלול גראן פונדו אמיתי: ארוך מאוד, עם כ 170 ק”מ וקשה מאוד: עם כ 3300 מטרים מצטברים. הוא היה אירוע שמייצר סוג של כמיהה ופחד כלפיו. מרחקים וגובה מצטבר כזה, הם משהו שכמעט כל רוכב, ולא משנה מה רמתו, צריך להתייחס אליהם עם כבוד: להתאמן, להתארגן, להכין את הגוף והראש לקראת משהו שבטוח לא יהיה קל. לצד המסלול הקשה היה גם מסלול בינוני (מדיו פונדו) שאליו כמעט ולא נרשמו רוכבים. הלקח למארגנים הוא ברור: אין כלכליות בישראל לשני מקצים. לא רק שזה מגדיל את הסיבוך והקושי הארגוני, ואת העלויות, הרי שזה גם לא נתקל בביקוש מספק מצד הרוכבים.
היינו שם. צילם: אורי ניצן
המסלול המקורי, ביחד עם המגניבות שלו שנובעת במידה רבה עקב כך שהיה מנקודה לנקודה, הציב קושי למשתתפים ולמארגנים: זה יקר בהרבה ממסלול מעגלי (ואכן היו אז לא מעט תלונות על המחיר), וגם מייצר יום ארוך מדי לכולם, עקב ההעברות והלוגיסטיקות. בתוך כך נעשה כבר שינוי בגראן פונדו ים המלח האחרון למסלול מעגלי, וכולם אהבו אותו. הוא זרם, הוא היה מוצלח והוא הראה את הדרך לנוסחה הנכונה, מה שהוביל לנסיון לייצר פורמט דומה גם בצפון. (לכתבה המתארת את מסלול 2014 בצפון כנסו לפה).
הבעיה היא שבניגוד למדבר, בצפון יש לא מעט ישובים, בסיסים, צירים שקשה לנהל באירוע כזה, והמורכבות שלו גדולה לעין שיעור. זה מכניס את המארגנים לסד של אילוצים ארגוניים ותקציביים קשה וצר: איך עונים על מגוון צרכים? איך נותנים חוויה אמיתית של גראן פונדו לרוכבים החזקים, מאפשרים לרוכבים עממיים לראות בזה אירוע מטרה, מכניסים גם מקצים תחרותיים ראויים וארוכים מספיק, מוצאים בכל אלה מסלול שיביא אתכם לעלייה מוקדם יחסית למקרה שיהיה שרב, אבל מאוחר מספיק למקרה שיהיה חורפי, עושים את זה בצורה בטיחותית (כלומר אי אפשר לעשות תחרות על החרמון וגם להמשיך אחריה למטה רוכבים יורדים מול עולים – חייבים לסיים על ההר), וגם עונים על מגוון אינסופי של טעמים ודיעות בקרב הלקוחות – הרוכבים?
הרוכבים המתקדמים שרכבו צמוד לרכב המוביל יצאו עם תחושה שהניהול של המהירות מקדימה בכל המקטע הראשון עד גדות היה איטי מדי והם שוחקים את הברקסים. אני אגב, שלקחתי את הקטע הזה באיזי לא הרגשתי כך והרכיבה זרמה לי בצורה מצוינת, אבל אכן רדומה משהו, עד חורשת טל. לטעמי יש צורך במסלול כזה להכניס עוד קטע תחרותי בחלק הראשון של המסלול – אולי עם שער מדידת זמנים “זורם” ללא עצירת הרוכבים כמו שטעמתי בגראן פונדו הניו-יורקי שם כל הקטע התחרותי היה למעשה אוסף טיימטריאלס אישיים בעליה, עם שערי כניסה וסיום בארבע עליות.
מה שבטוח הוא שהמסלול הזה מתעתע – רוב המרחק רוכבים מנהלתי אבל העלייה לחרמון, שבממוצע מתיישבים עליה איזה שעתיים, משנה בסופו את כל הטעם וגורמת לחוויה להיראות אתגרית מאוד גם אם ההתחלה היא גלגול רגליים באווירת טיול. לו היתה שם תחרות זה היה עוד מקצין, כשרוכבים רבים היו מביאים את עצמם אל הקצה על ההר.
סיכום
בעוד שהאח הדרומי של הגראן הזה מצא את המקום שלו, את הנוסחה המנצחת של מסלול, מרחק וגובה מצטבר נכונים, של אופן השילוב תחרותי ועממי ועוד, דומה שהגראן פונדו הצפוני עדיין מחפש את הפורמט משנה לשנה. מחפשים את התמהיל המנצח, הקבוע והמוכח שידבר למגוון גדול מאוד של רוכבים, בתוך סל של אילוצים בלתי אפשרי, וקושי כלכלי אמיתי להרים כזה דבר.
שאפו להראל נחמני, שלמול כל הקשיים בכוחות אישיים ונחישות שאין דברים כאלה, מחזיק את תרבות הגראן פונדו בישראל. שאפו לרוכבים שתומכים ומגיעים, ומאפשרים לדבר הזה להמשיך. רק שלוש שנים יש גראן פונדו צפוני. תינוק. הידע הולך ונצבר, הנסיון מאפשר להפיק לקחים. החוויה הולכת ומשתפרת.
המפתח שובר השוויון לאיכות האירוע הוא גיוס משמעותי של הרשויות המקומיות באיזור המסלול. בגראן פונדו בצרפת בו השתתפתי השותפות עם האיזור ורשויות התיירות המקומיות היתה מורגשת ושידרגה את האירוע. חיבור לקהילה באיזור הוא שיכול להעביר תקציבים, משאבים, מתנדבים, ותרומות ולשדרג אירוע כזה משמעותית.
ועדיין – ככל שנשתדל, תמיד יבוא מזג האוויר ויוכיח לנו שהוא זה שיקבע בסוף.
כתב וצילם: גיא חלמיש
* האירוע הוא נותן חסות של בייקפאנל