תחרות במכה של רוכבי האופניים במרכז – חלום שהפך למציאות בעזרת מארגנים אמיצים בדמות ישראל חן יבואן קראפט וצחי בויגן מאמן קבוצת IGP באמצעות תאוצה של נמרוד הנגבי, ובשיתוף איגוד האופניים. היו לא מעט קשיים בדרך למימוש התחרות הזו ומגיעה להם התודה (פרשנות בסוף).
הם קראו לנס הרים האלפ דואז של ישראל, אז אמנם לא הייתה פינה הולנדית אבל בהחלט היו יותר מעודדים ממרוץ כביש סטנדרטי וזה משמח. המארגנים גם דאגו להכין עיצוב מיוחד של חולצת הנקודות המפורסמת לכל מקום ראשון בקטגוריה ופרסים שווים נוספים לזוכים בפודיום. קראו את נימי כהן למיקרופון לקריין את המירוץ והוא נענה בשמחה, ולמה לא? בירות חינם בזמן שהוא צוחק עלינו מזיעים… (נשמע כמו הקדמה לא רעה לכרמל צ’אלנג’ בשבוע הבא).
אפילו החום הכבד ששרר לא הצליח להעיב על התחרות והאווירה המעולה בבר בהר! זאת תודות לכך שהייתה עננות שהסתירה את השמש, לחות סבירה ובסה”כ מקטע ירידה משמעותי מאוד מה ששמר על הרוכבים יבשים ומאווררים יחסית.
לתחרות נרשמו כ250 רוכבים, נתון יפה בהחלט והלוואי שנה הבאה נראה פסטיבל בכמות ובאיכות.
על האלפ דואז המקומי – ואפילו היו רוכבים שבאו לעודד!
זינוק וסיום בבר בהר
אין מקום הגיוני יותר לזנק למירוץ על נס הרים – בית הקפה הפסטורלי בר בהר שהוא כבר חלק מתרבות האופניים המקומית. החששות על מחסור בחנייה התבדו והאפשרות לאכול משהו קטן ולשתות קפה איכותי בבוקר, לצד זמינות של שירותים נורמליים וברזייה, הם לא עניין של מה בכך לרוכב שקם ב4 בבוקר.
אפילו קיבלנו צמיד כתום (IGP…) לטובת מאפה בלקני וכוס לימונדה קרה חינם מתנת בר בהר בסיום הרכיבה – אחלה ולא מובן מאליו, ניכרת ההשקעה מצד המארגנים.
המסלול
כל רוכב כביש בארץ מכיר את עליית נס הרים המפורסמת אשר המקטע “הרשמי” שלה נקבע מהחלק התחתון של מחסייה (ליד בית שמש) ונגמר באנדרטת הצ’אלנג’ר, זהו מבחן הכושר האולטימטיבי לכל רוכב ורוכבת בשאר הם וקבוצות רבות מגיעות לשם באופן די קבוע לבצע אימונים וטסטים לאמוד את מידת הכושר או סתם להנות מהקפה האדיר בבר-בהר שבסיום העלייה הקשה.
ההקפה באורך 28 קילומטר עם כ650 מטר גובה מצטבר: זינוק מעט אחרי בר בהר מזרחה, ימינה לגבעות מתגלגלות עם כיוון השעון ושוב ימינה לכיוון הירידה של צור הדסה. שם ניתן להגיע למהירויות של 85 קמ”ש בלי מאמץ מיוחד בפלוטון שועט. באופן יחסי לחששות שקדמו למרוץ מפני תאונות וסיכון לרוכבים, הגענו לירידה המהירה והלא מאוד טכנית בכביש סגור, והפלוטון שפוצל לכמה זינוקים היה קטן ומרווח.
אחרי הירידה, שוב ימינה לרמת בית שמש עם עליונת קצרה בשיפוע מתון ואז ירידה ארוכה ומתונה עם מספר כיכרות, עד הפנייה למחסייה והשילוט למערת הנטיפים שמבשרת את תחילת העלייה והמבחן האמיתי של היום. בתחילת עליית נס הרים סומן קו תחילת מדידה, ובסיום מעט לפני האנדרטה של הצ’אלנג’ר נמצא קו המדידה השני- על פי שני אלה ייקבע הזמן המהיר ביותר על המקטע והזוכה יוכרז כמלך ההר.
מקטע המדידה אולי נגמר פה אבל העבודה עוד מרובה – יש עוד קיר וגבעות מתגלגלות לא פשוטות בדרך להקפה נוספת ומנוחה יחסית בירידה. העילית עשו 4 הקפות, הפרו ועילית נשים 3 מאסטרס וספורט 2 הקפות כשכל אחת מהן בפני עצמה מהווה אתגר גדול במיוחד בקצב של תחרות, הקפה של הרבה כוח אבל גם דורשת טכניקה וטקטיקה.
לני אנגלהרט מוביל את הפרו (וכמה חברה צעירים ממנו ב 20 שנה) בעלייה הראשונה
מהלך המרוץ
השדה של העילית קטן במיוחד, נראה שזאת מגמה וזה מאכזב. היום שמתי לב לזה יותר מבדרך כלל אבל המתחרים סיפרו שזה המצב העגום בדרך כלל. נימי שחי והחיה את קו הסיום היום האזין לרשת הקשר של המרוץ עם שופטי הקו ורכבי השיפוט בכל מקצה ועזר לקהל בנקודת הסיום להעביר את תמונת המרוץ.
רוכבי העלית נידונו להתחרות ארבע הקפות קשות שכוללות 4 פעמים נס הרים. הם סיימו הקפה ראשונה ב48 דקות – מהר! כך נוצרה תשיעיית חוד שכללה מספר רוכבים בולטים: סער הרשלר, רועי גולדשטיין, איתמר איינהורן, גיא שגיב, אופק חסון ועוד… מאחוריהם שישיית רודפים בכדקה הפרש.
בסוף ההקפה השנייה- גיא שגיב, שחר שגיב (טריאתלט ורוכב BH שזו התנסות ראשונה שלו על המסלול הזה ובתחרות כביש בכלל) ורועי גולדשטיין בשלישיית החוד לפני כל השאר הרוכבים בעילית.
גיא שגיב (אלוף ישראל) מוביל את רועי גולדשטיין ושחר שגיב. מימין – מכוניות בשאטל על המסלול לצד הרוכבים.
בקטגוריית העילית עברו ראש בראש גיא שגיב אלוף ישראל מסייקלינג אקדמי ורועי גולדשטיין מ500 וואט ראש בדרכם להקפה רביעית ואחרונה של הטירוף הזה. שתיים וחצי דקות מאחוריהם רודפת דבוקה הכוללת את איתמר איינהורן, שאדי חלבי, שחר שגיב ורגב פרץ. מתח באוויר, מי ינצח.
בינתיים בקטגוריית הפרו זה כמו תסריט של טרגדיה ידועה מראש. נתחיל בסוף: כצפוי, גיל קיבץ האימתני (5+ וואט לקילו ?!) מקבוצת בוטקייה לקח את מקצה הפרו התחרותי בסולו על אופני הדה רוסה פלדה הקלאסיים שלו.
גיל קיבץ מאמץ את “עיקרון ההכבדה” מהזאולוגיה ולוקח את המשקל העודף של הדה רוסה היפות לניצחון
המשאית
מיד אחריו קיבלנו מופע מסוכן (ומגוחך\מבאס\מרגיז – השלימו כל אחד את תאורו הוא) בו זמנית – כשערימת רכבים ומשאית סמי טריילר כפולה חסמה את קו הסיום לספרינט פיניש של דבוקת הפרו. יש הרבה מושבים ומטיילים בשבת בבוקר באיזור, והמירוץ לא היה סטרילי – רכבים הצטברו בנקודות הכניסה למסלול, והמשטרה שחררה אותם ב”שאטלים” ליעדם בתוך המסלול.
לקראת הסיום נאמר בקשר לעצור את כל השאטלים אבל כנראה שהשיירה הזו כבר חמקה פנימה. המשאית נעצרה על קו הסיום כי הנהג ראה את הכבל המחבר בין שני הצדדים, והיה צריך להרים את השילוט של Craft, ונעלי On Cloud נותנות החסות כדי שהמשאית תוכל לעבור.
זה הזכיר לי את הסיטואציה ההזויה בשלב הראשון של טור דה פראנס 2013, כשהאוטבוס של אוריקה גרינאדג’ נתקע זמן ארוך מתחת לשלט סיום. גם פה המשאית לא זזה כשתי דקות עד שקלטו שם שהבעיה היא הכבל מעליה. לא משנה כמה תיאומים עם המשטרה מראש, וכמה כסף משולם בעבור השירות, תמיד משהו קריטי נדפק.
בתוך שיירת הרכבים העומדת ניתאי זכריה מקבוצת ולוסיטי זיגזג תוך נטילת סיכון עצמי ולקח את המקום השני המכובד, ואנכי מול וולאדי מאלי בספרינט פיניש על מקום 3-4, כשולאדי החזק לוקח ואני קצת מוותר מתוך פחד שאחד הרכבים יסטה לתוך הנתיב שלנו, או אולי בגלל העובדה המוזרה הזו שיש איזה משאית על קו הזינוק?
בסגול – אור דיין כותב הכתבה הזו, מתאמן ברצינות בחצי שנה האחרונה והתחזק משמעותית
עליות עליות, אבל בסוף מנצחים בספרינט
לפני שהוזנק, היו הרבה סימני שאלה – כיצד יתפתח המירוץ הזה מבחינה טקטית, ואיך תיראה תמונת הסיום? האם יהיה זה רוכב בודד וחזק שיתקוף בעלייה האחרונה ויצליח לסיים את כל המקטע אחריה עד לקו הסיום או שיגיעו דבוקות? אז נכון שקיבץ הגיע בבדידות מזהרת לסיום, אבל לפחות בארבע קטגוריות נוספות (עלית, נשים, ג’וניורס, קדטים) הגיעו צמדים שהתנתקו בעלייה מהדבוקה, ועבדו ביחד עד לסיום. זה מעניין כי במירוץ נס הרים התברר בצורה די ברורה שלא מספיק להיות מטפס כדי לנצח מירוץ עליות – פה צריך להיות מטפס ספרינטר… לקהל בקו היה תענוג.
חזרה לקרב מהעלית – 200 מטרים לסיום מגיע הדואו של גיא שגיב, אלוף ישראל ברכיבת כביש מסייקלינג אקדמי ורועי גולדשטיין מ500 וואט:
רועי מוביל בספרינט פיניש, גיא יושב עליו. גיא יוצא הצידה ושניהם בספרינט פיניש על הקצה, כשגיא שגיב עושה את המצופה ומנצח ברבע גלגל… פריק של הדבר.
והוידאו:
כעשר דקות אחריהם מגיע דואו דומה רק בג׳וניורס, ניר גבאי מעמק האושר ויובל בן משה מtacc, שלא הצליחו לפרק אחד את השני בעלייה, מגיעים שפוכים לספרינט פיניש כתף לכתף. יובל מוביל כישרה מטרים לקו הסיום בחצי גלגל, מעיף מבט שמאלה תוך כדי הפסקת דיווש לבדוק מה קורה (למה???) ומפסיד את הבכורה בחמישה ס״מ…
קטגוריות נוספות
בקטגוריית הפרו ועילית נשים הפתיחה הייתה חזקה מאוד. נוצרו פערים בירידה הראשונה שיצרה סינון של רוכבים פחות טכניים או כאלה שלא רצו לקחת סיכון והשאירה אחרי העלייה הראשונה חבורת חוד חזקה של כ12 רוכבים. לאורך המרוץ נעשו הרבה נסיונות בריחה שלא צלחו, האחרון שבהם כלל את יהונתן רבנה שבלט היום לטובה וולאדי מאלי שבילה את כל היום ברוח עם שותפים שונים לניסיונות בריחה.
בנשים מנצחת הילה יצחק את מרים בר-און המתחזקת בספרינט פיניש אחרי שרכבו ביחד כל התחרות במדי נבחרת ישראל. מעניין, שוב שינוי כמו לקראת טור ערד לאחר שבמרוץ רמות מנשה ובתחרויות של סירקין בצפון התחרו בקבוצות שלהן. שתיהן עבדו ביחד לשמור על הפער ממקום 3, אסתר מייזלס מקבוצת WCR.
הילה יצחק מנצחת על הקו את חברתה לנבחרת ישראל מרים בר און
הילה יצחק מספרת: ״הוחלט שנתחרה כנבחרת והבנות יעזרו לי להגיע כמה שיותר טריה לעלייה (מאחר שהמרוץ מאוד סלקטיבי ויש משמעות פחותה לעבודה קבוצתית ובנוסף פודיום כללי בפרו אינו היה אופציה היום). התחלה חזקה של המרוץ גרמה לסלקציה ראשונית, דבר שהשאיר את מרים ואותי היחידות בפלטון בתחילת העליה הראשונה. בהקפה השניה התחברנו מרים, כמה חברי פרו ואני ורכבנו יחד את המרחק הנותר… כשהבנו שהניצחון מובטח לנבחרת בסוף העליה השלישית התחלנו “לשחק” והתחרות הוכרעה בספרינט פיניש… תודה למארגנים – תחרות מעולה.״
מובילי קטגורית הספורט 2 הקפות
פרשנות וסיכום
נתחיל מהדברים שברור שהענף הזה צריך להשתפר בהם, למרות שיש הרבה טוב!
לצערי שוב חסימת הכבישים משפיעה על תוצאות מרוצים ומסכנת את הרוכבים. שחרור הנהגים אל המסלול היה אמור להיות מבוקר ובליווי אבל בפועל הסתובבו רכבים שלא מודעים למרוץ, וצפרו לרוכבים. את המשאית ראיתם (לי זה אולי עלה בפודיום, לא נדע).
דבר שני הוא תחרות מלך ההר, שזה אחלה והיו בה פרסים ל3 הראשונים, אבל מה עם מלכת ההר? לא עדיף מלך ומלכת ההר עם פרסים שווים למינים שווים (גם במחיר שני פרסים במקום שלושה רק לגברים)? אנחנו רוצים לקדם את ספורט הנשים.
עוד דבר – העניין הזה של עלויות המירוצים, ופתיחתם לאלה שאינם חברי איגוד הוא עניין אסטרטגי בענף וצריך לפתור אותו בצורה שרואה את הרוכבים במרכז ולא את האיגוד. חייב להיות פתרון של השאלה בפקדון של צ’יפים למתחרים מזדמנים שאינם חברי איגוד – כמו שנעשה במירוצי שטח (מרתון BIKEPANEL בארי, סמרתון, אפיק ישראל…), ותחרות כזו צריכה לעלות מקסימום 50 ש”ח יותר למי שאינו חבר איגוד. ראוי מאוד שיהיה כבר איזה סידור הדדי בין איגוד הטריאתלון ואיגוד האופניים שלפיו עלויות ההשתתפות של חברי האיגודים זהות בתחרויות של שניהם ונראה יותר טריאתלטים חזקים מתחרים באופניים, ורוכבים שמשתתפים בטריאתלונים. זה יעשה טוב לשני הענפים.
ודבר אחרון – בעת כתיבת שורות אלה, מעל 24 שעות מהאירוע, עדיין אין תוצאות רשמיות. הביאו מהאיגוד את המערכת הכי טובה שיש מאירופה, ובכל זאת עדיין לא מסוגלים לתת רשימה רשמית עם תוצאות ממירוצים ימים ארוכים אחרי המירוץ. לא רק המשטרה אשמה בהכל – זה מרגיש כמו משאית שהתיישבה להצ’יפים האלקטרוניים של האיגוד…
הטוב, יש הרבה ממנו: ההשקעה של המארגנים- ניכרת בכל. סחתיין שוב לישראל חן ול ING Sports ולצחי בויגן שהרימו את התחרות הזו במאמצים לא פשוטים וכנגד לא מעט התנגדויות וקשיים (שברבים מהם טיפל גם נמרוד הנגבי מתאוצה). מדובר פה בפעולה מהלב ואהבה אמיתית לענף שהביאה אותם להרים סוף סוף תחרות עליות במרכז הארץ.
מתחם הזינוק: סחתיין לבר בהר על החסות והפינוק לרוכבים, לאוהד בן-חמו ממאביק שטיפל לאנשים בגלגלים בחינם גם 5 דקות לפני הזינוק. ראינו גם שיפורים קטנים מצד האיגוד (למשל אפשר לעבור סופסוף על קו הזינוק אחרי שסיימת בלי שזה ישבש לך את התוצאה, והיה שלט קילומטר לסיום).
הדבר הכי משמעותי לטעמי הוא מצד המארגנים – לקיחת הסיכון והפרכתו בעצם קיום תחרות במתאר כזה שנחשב בעייתי, מסוכן ולא אטרקטיבי לפלוטון הישראלי, אז הנה, יש גם תחרות כביש טכנית יחסית עם טיפוס אכזרי וזה אפשרי ומדהים.
בסיום מתחם הפודיומים הנעים מתחת לעץ, הפרסים השווים, קרלסברג ונימי הבלתי נלאה והגשם, אח, הטפטוף הקטן הזה שבסוף יום שרב.