נמרוד כהן ביחד עם דודו גולדפרב, והתמונות היפהפיות של גלעד קוולרצ’יק מביאים סיקור אישי של התחרות ששברה את שיאי הבוץ בענף. הגרבל שמבל של זיו ענפי BikeWay.
בנימין שמידט מתפעל פאנצ’ר והדבוקה מתרחקת… צילום: גלעד קוולרצ’יק
מי אתה זיו ענפי?
את זיו ענפי הכרתי לפני כ-15 שנים, כשהרכיב בדיוק אופני “אקסטרים” קיצוניים, שלדת זנב קשיח קטנה וחזקה AZONIC DS1 כסופים לשימושי דואל סללום וקפיצות. השלדה ניצחה את דואל בארי הראשון תחת רגלי אמיר כספי המלך ולאחר מכן אף בילתה אצלי כמעט כשנה. הבעלים המקורי, זיו ענפי, נשאר “זיו אזוניק” אצלי בזיכרון של הטלפון שלי עד לשנה שעברה…
אחרי כמה גלגולים התקבע בחנות Bikeway בבארות יצחק, כ-10 ק”מ ממצפה מודיעין/יער בן שמן. ביחד עם אשתו רביד, החנות הפכה למוקד משיכה לרוכבים רציניים, לחובבי קרוס קאנטרי, כביש ומרתונים, לממתחרים ולחובבי מותגי קאסטום איכותיים. כאיש קיצוני, זיו רכב כמעט בכל מסלול על אופני סינגלספיד, לכן הוא גם ייבא מספר מותגי קצה איכותיים שהתמחו בשלדות ס”ס, ארגן אירועי ס”ס פיראטיים, רכב על ס”ס עם ציוד מלא בחמישה ימים מאילת לחרמון ועוד כל מיני עניינים קיצוניים שכאלו. בשנים האחרונות הוא רוכב המון על אופני סייקלוקרוס בטיולי שטח משולבי כביש בסופי שבוע, סגנון שנקרא “גראבל” (דרכי כורכר). זיו מארגן ביחד איתי סבב של שתי תחרויות סייקלוקרוס מקצועיות. הוא מוביל את Team Bikeway (כ-50 רוכבים תחרותיים) ומככבת בתחרויות בארץ ומגיע לו גם הכבוד הראוי כאחד מבנאי הגלגלים ומכונאי האופניים הטובים בארץ.
רוצה לומר: האיש הוא איש של עשייה, של אירועים ורכיבות שאינן mainstreamיות, והוא חשוב מאוד מאוד לענף שלנו. למה? כי הוא מראה לנו שיש עוד דברים חוץ מהמוכר והפופולרי, כי הוא לא מפסיק לחדש ולהמציא את הספורט וההתמכרות מחדש, וכי הוא, כמו עוד כמה משוגעים לדבר כמוהו, הם הנשמה של הענף.
זיו ענפי (מימין) ועופר רונן ממבשלת שריגים, בחיוך אופייני. צילום: נ. כהן
ממתיש למתיש כוחנו עולה
בשנה שעברה זיו הוציא לפועל את אירוע הגראבל הראשון בארץ במסלול של 103 ק”מ, המבוסס ברובו על דרכי כורכר, דרכים חומות ומעט קטעי אספלט מהירים (לימור שני סייע בתכנון). צחי אוחובסקי, חבר וקולגה, טבע את המטבע “מתיש לכיש” כהומאז’ לתחרות הקשה והמפורסמת שנערכת כל שנה ביוטה, ה-Tushar Crusher. במתיש של שנה שעברה השתתפתי, חטפתי כ-5 תקרים (החלפתי צמיגים ערב התחרות למשהו קליל ודק, טעות של טירון) והתאהבתי במסלול ובקונספט.
שנת 2015 בפתח ורביד וזיו לוקחים אותי לשיחה. לא עוד אירועים פיראטיים. בדיוק אז ערכתי את הכתבה של שרון שחר לבייקפאנל על תחרות הגראבל של רבקה ראש באיידהו, קינאתי והתעצבנתי. למה לאמריקאים נותנים לארגן אירועי אולטרה אנדיורנס הזויים לגמרי בלי לרדת למארגנים לנשמה ולחסל להם כל שביב מוטיבציה? למה אצלנו הכל קשה ודורש משאבים מטורפים והרשויות רק מעמיסות על המארגן ערימת מכשולים ומחסומי כסת”ח? האם לא קיימת דרך ביניים, דרך האמצע, שביל זהב בין אירוע פירטי לחלוטין לבין אירוע רשמי שמשקיע באישורי הרשויות עשרות אם לא מאות אלפי שקלים?
החלטנו לייצר מודל ניסיוני, שנבחן לראשונה במתיש לכיש, ושאינשאללה יהיה ישים בעוד תחרויות אתגר שכאלו. מקבלים:
- 2 צירי מסלול לניווט עצמי בקובץ למכשיר GPS, בינוני (78 ק”מ, שווק כ-75…) וארוך (108 ק”מ)
- שתי תחנות האכלה ושתייה לאורך המסלול
- מדידת זמנים, דירוג ופודיומים ב-3 קטגוריות: אופני הרים, אופני קרוס/גראבל, נשים
- שני רכבי ניהול וחילוץ, בכל אחד נהג/מנהל מסלול, כלי תיקון וחלקי חילוף וחובש עם ציוד רפואי
- חולצת אירוע בעיצוב ייחודי
- בירת בוטיק מהחבית של “מבשלת שריגים” ונקניקייה במבשלת הבירה שבסיום, מבשלת שריגים
- פרסים יקרי ערך – גם למנצחים בכל פודיום וגם בהגרלות חופשיות בין כל המשתתפים
- אלבומי תמונות רשמיים של צלמי האירוע, כולל אלבום מהמם של גלעד קוולרצ’יק, צלם מקצוען
חייבים ב:
- ביטוח תאונות אישיות לעוסקים בתחרויות אופניים – ניתן לרכישה ל-3 חודשים
- בדיקת רופא המאשרת להשתתף בתחרויות אופניים – גם מרופא משפחה, לא חובה בדיקה ארגומטרית!
חבורת החוד של CCC ומספר ספיחים מהירים יצרו דבוקה קדמית כבר בתחילת המירוץ. צילום: גלעד קוולרצ’יק
לא מקבלים:
-
אין פה מסלול מסומן וסטרילי, עתיר מרשלים, מאבטחים, ניידות משטרה ופנוי ממשתמשים אחרים. ממש לא. המסלול תוכנן מראש על דרכים וכבישים נידחים יחסית, אך אווירת האתגר, כולל הניווט, האחריות האישית, ההתמודדות לבד עם מה שיקרה וקורה בדרך – כל אלו נותרו. המסלולים אינם מסומנים, וכל רוכב נדרש לנווט לאורך המסלול. המסלולים פתוחים ובשימוש חופשי של כל העולם ואחותו ולא רק של 92 משתתפי התחרות: מכוניות, ג’יפים, רוכבים אחרים, הולכי רגל, רוכבי סוסים ומה לא, לכן יש לרכוב בהם כמו בכל רכיבת אימון/טיול עם חברים בשטחים, דרכים וכבישים ציבוריים: תוך הפעלת אחריות ושיקול דעת, ציות לחוקי התעבורה והרבה הרבה זהירות.
המודל הזה הוא כאמור ניסיוני. משטרת ישראל לא אבטחה את המסע/אירוע/תחרות, לכן לא היו ניידות, הדרכים והכבישים לא היו סטריליים, ואילו המארגנים לא העבירו לידי המשטרה כמה עשרות אלפי שקלים לטובת האבטחה שלא הייתה…
92 הרוכבים שרכבו את מסלול המתיש, רכבו אותו כמו באירוע “פירטי”: בקצב שלהם, בעזרת יכולות הניווט שלהם, בתוך תנועה מקומית רגילה, ועם המון שיקול דעת ואחריות אישית. אני מקווה שהמודל הזה יחזיק מים ואפשר יהיה לארגן ולנהל כך עוד אירועים דומים באופיים מבלי לאבד את אופי האירוע מצד אחד, ומבלי להיכנס להוצאות שהופכות את האירוע לבלתי אפשרי מצד שני. עתיד יגיד.
מקטע כביש ארוך, רוח פנים, טפטוף מטריד, רכבת קטנה מאחור ואפס ניידות משטרה. צילום: גלעד קוולרצ’יק
גשם גשם לך
האירוע תוכנן לשבת 10.1, אך הסערה הכי קשה של העשור או העשוריים האחרונים הביאה אותנו לדחות אותו בשבוע ל-17.1. ככל שהתקרבנו ליום האירוע, הבנו שהולך להיות מבוצבץ ורטוב. בסיור השטח הרכוב 4 ימים לפני האירוע החלטנו לשנות את המסלולים ולהחליף מקטעי שטח בכביש, וגם להוסיף גרסה מקוצרת במעט (78 ק”מ במקום 108), לטובת אלו שרק בונים את הכושר שלהם כעת. יום לפני האירוע יצאו למסלול הארוך שני רוכבים וסיפרו לנו שעדיין יש בוץ במספר מקטעים, ובוץ כבד. על מנת לתת חוויית רכיבה מקסימלית ולא רק אתגר מופרע, שינינו שוב את המסלול. הרבה הודעות, אס.אמ.אסים אישיים וטלפונים בשישי בערב, על מנת שלא ייצא רוכב אחד למסלול עם קובץ לא-מתוקן. בדיעבד – לא הלך לנו… גם המסלול המעודכן והמתוקן סבל מערימות של בוץ, גשם ותנאים לא פשוטים, לא פשוטים בכלל…
נועם שילר מ-Team Bikeway מחייך לצלמנו בשטח, על אף תנאים לא פשוטים בכלל. צילום: גלעד קוולרצ’יק
בוקר האירוע
בוקר האירוע מלחיץ אותנו. על אף כל טענות אפליקציית ה-AccuWeather, לא מפסיק לטפטף, אפרורי וקר. ישראלים, איכשהו, לא כל כך טובים בהזנקות תחת גשם וקור. כל אחד מתכנס לתוך עצמו, משתבלל, והאנרגיות איך לומר, אינן גבוהות. עם זאת יש לנו 92 נרשמים. מבחינתנו ההימור הצליח. על אף עליית המחירים שאירוע סמי-מאורגן גורם לה (פתאום מורידים מע”מ מדמי הרישום…), ועל אף מזג אוויר די מאעפן, יש לנו כמעט 100 רשומים – כבוד!
לפני התדריך על קו הזינוק, לימור מוסר עדכוני בוץ אחרונים. מתברר שקצת אחרי שחוצים את הכביש לבסיס שומרייה, חוצים וואדי שבו מומלץ ללכת, כי יש שם בוץ דביק מאוד לאורך כ-200 מטרים. “לכו בבקשה את 200 המטרים האלו” אני מפציר ברוכבים. אנחנו עוד נחזור ל-200 המטרים הללו…
חיוכים בתדריך טרום הזינוק. איכשהו החיוכים נשמרו אצל רוב הרוכבים גם בבירות של קו הסיום. ספורטאי אמת. צילום: גלעד קוולרצ’יק
זינוק ומיד מתגבשת לה חבורת חוד חזקה ומהירה מאוד בצבעי טורקיז-וורוד, קרי כל גיבורי וכוכבי קבוצת CCC, עם עוד כמה ספיחים חזקים כמו בנימים שמידט ובסו הגיאורגני. מועדון CCC מגיע להרבה אירועים לאחרונה – במגוון סגנונות – ל-Mud, Sweat & Gears בכרמל, לתחרויות הסייקלוקרוס שזיו ואני מארגנים, וגם למתיש. הם מגוונים את אימוני סוף השבוע שלהם, מייצרים כושר וחוסן מנטאלי לרוכבים ותומכים בענף ובמארגני אירועים.
לאחר כ-15 ק”מ בחבורה הזו אני מזהה רק צדיק אחד, קרי רוכב סייקלוקרוס אחד, איתמר דשא על טרק BOONE מדוגמים ומעניינים לאללה. מטנדר הניהול אנו רואים אותו מחזיק קצב עם רוכבי אופני ההרים בשתי הירידות הארוכות והטכניות הראשונות של המסלול. בדיוק כשאני מציין זאת כמחמאה אדירה, הוא עוצר לתקן פנצ’ר…אביב יחזקאל, שנשאר או הושאר על ידי בני הקבוצה לעזור לאיתמר, מחכה יחד עימו ואחרי הכנסת פנימית הם עפים קדימה ומגשרים לקבוצת החוד. בהמשך איתמר ישבור אוזן מעביר ב-“200 מטרים בוץ” אחרי שומרייה ויפרוש, ואילו אביב יסיים 3 כללי.
איתמר והטרק BOONE עם אוזן שבורה מימין. דני צור והפוקוס מארס עם אוזן שבורה משמאל. אבל מה, יש חיוכים… . צילום: נ. כהן
מנקודת מבטו של רוכב באירוע
פה אני מעביר את שרביט הכתיבה לאחד ממשתתפי האירוע, דודו גולדפרב, רוכב גראבל וסייקלוקרוס וותיק יחסית. אליך דוד:
“מתיש לכיש, בארגונם של רביד וזיו מ”בייקווי” ונימי מ”עז הרים”, תפס רוכבים רבים כבר בשנתו הראשונה, והשנה, למרות הצפי למזג אוויר לא קל משהו, הצליח להעמיד הרבה נרשמים. בדומה לאירועי אופניים רבים אחרים לאחרונה, גדולים כקטנים, המתיש התאפיין בסממנים של מקצוענות: לצד תחנות האכלה, צוות רפואי, רכבי חילוץ (שעוד נרחיב עליהם בהמשך…), ופרסים, חולקו חולצות, חטיפי אנרגיה, ג’לים, מדבקות מתחרה מעוצבות, מתנדבים מלאו דפי רישום ותפעלו תחנות רענון, והכל בשקט ובחיוכים “קפואים מקור” משהו… “מזג האוויר האיר לנו פנים היום..”, חשבתי לעצמי כשאסף אותי חבר בבוקר, אך הרבה סימני שאלה היו במתחם ההרשמה בנוגע למזג האוויר שילווה אותנו בהמשך. חלק מהרוכבים הגיע לתת בראש, ולמרות מזג האוויר, היו לבושים במינימום שכבות, וחלק הגיע במטרה ליהנות כמו המקצוענים, אך בקצב מתון יותר, מהמסלול הנפלא שרקחו עבורנו.
דודו גולדפרב ואופני ה-IBIS האקאלוגי הסקסיים שלו. הוא רכב עם ערדליים. צילום: נ. כהן
השאלה הכי נפוצה בבוקר התחרות הייתה האם לנעול ערדליים או לא. יסכימו איתי רבים כי ערדליים טובים במזג אוויר חורפי, אכן משפרים את אווירת הרכיבה ומצב הרוח – אז תשובתי לסוגייה חיובית. המסלול שגלש מ”שריגים” אל תוך שבילים מהירים התגלה במלוא הדרו בנופיו הירוקים והמרהיבים, המשיך וגלש בינות לגבעות מוריקות ומדרונות זורמים. רכבתי על אופני הסייקלו שלי, ועקב פגיעה לא קלה באחת מאצבעותיי, שעדיין לא החלימה כליל, סבלתי מעט בירידות המהירות, אך עדיין נפעמתי מיופיו של הנוף ומהדרכים שהתגלו לנגד עיני.
חבל ארץ מטמטם ביופיו. העלייה הקשה לקראת סוף המסלול, “דרך בראשית”. צילום: גלעד קוולרצ’יק
תוך כדי רכיבה למדתי כי הכנת האופניים והביגוד לרכיבה שכזו היא אינה עניין של מה בכך, וכל טיפת מים אשר נוגעת בך תוך כדי, משאירה את חותמה. ראיתי רבים מהרוכבים אשר הגיעו עם כנף מגן קצרצרה שבצבצה מתחת לאוכף (Ass Savers), ממשיכים ורוכבים יבשים באזור התחתון כאילו אין שלוליות ואין בוץ. לעיתים אביזרים הנראים בעינינו כטרחה מתגלים כאביזר שאין שני לו.
אט-אט נוצרו קבוצות רכיבה קטנות בהתאם לקצב, ואנשים שוחחו ביניהם והכירו חברים חדשים. למרות מזג האוויר שהיה לא-קל בשלוש וחצי השעות הראשונות, האווירה הייתה של רכיבה במסלול אירופאי עם מזג אוויר אירופאי ובארגון נפלא ונהדר של צוות שבפירוש טרח והשקיע כאילו מדובר במסורת רבת ימים. בפידינג זון הראשון שהגענו אליו התקבלנו על ידי ערן גיל-בר, יבואן NINER שנתנו חסות לאירוע. פרט לג’לים וחטיף Powerbar שקיבלנו ברישום, חיכו לנו חטיפי בייגלה, איזוטוני ובעיקר אוהל… אוהל שהחל לאסוף תחתיו אנשים שהסתתרו למספר דקות מהגשם שהלך והתגבר.
עידית שוב מתמודדת עם איתני הטבע. בסו מגאורגיה מאחוריה מתמודד גם הוא, רק בהליכה… צילום: גלעד קוולרצ’יק
המשך המסלול היה מובן ומדויק, ועל אף שאיני בקיא ברזי מכשיר ה-GPS עימו ניווטתי, הצלחתי לעקוב ללא שום תקלות ניווט. לאחר הערכת מצב של קצב הרכיבה שלנו, שותפי ואני החלטנו על קיצור דרך וחיתוך מהמסלול הארוך אל המסלול הבינוני. לדאבוני הגענו לאזור בוצי למדי ולאחר כמאה מטרים החליטה אוזן המעביר האחורי שלי לקרוס ולהישבר. איחלתי לשותף בהצלחה ושילחתי אותו לדרכו וצלצלתי למספר החירום שהופיע על מדבקת המשתתף. כחצי שעה חיכיתי בגשם שוטף, תוך ניסיון להחליף אוזן שבורה וסוררת שלא צלח בידי, עד אשר הגיע רכב החילוץ הגואל. כשישבתי בדרך לעוד חילוץ בטנדר המחומם של ארד, הנהג ואבא של אחד המשתתפים הצעירים באירוע, הבנתי איזה מאמצים כבירים הוא השקיע במאמץ להגיע מהר לכל אחד ואחד, כדי שהמחולצים לא יקפאו מקור. אספנו בחור שרכב בקדמת טור הרוכבים, אך למרות שאופניו משובחים למדי, חלק שנשבר השבית אותו. לאחר שהלך לא-מעט לנקודת החילוץ אליה כיוונו אותו המארגנים, אספו אותו בני משפחה נחמדים שפגש “על הדרך” וחיכו איתו עד שהגענו. נפלא לראות שעדיין יש אזרחים ואנשים טובים באמצע הדרך.
אופניים מועמסים על אחד מרכבי החילוץ/ניהול שעבדו שעות נוספות באירוע רב היתקעויות. צילום: נ. כהן
הבירה, או שמא היו אלו הבירות, והנקניקיה בסיום, המתיקו את היום ועזרו לאווירה המחויכת של כל מי שהגיע לקו הסיום, רכוב או מועמס. לסיכום ולמרות היום הקשה שעבר על “כוחותינו”, אני חייב לציין כי באירועים שכאלה ועל אף מזג האוויר, האווירה, האנשים, הארגון המקצועי והמחשבה והדאגה לפרטים הקטנים, הם אלו שקבעו ונותנים את הדלק להמשך אירועים שכאלה. המקום שלי ל”מתיש-לכיש” 2016 משורין כבר, מקווה שגם שלכם (-:
דודו ג, “דוג”
אז איך זה נגמר?
שני רכבי החילוץ טיפלו ב-14 רוכבים שנזקקו לחילוץ בשל תקלה טכנית סופנית. החובשים שבשני הרכבים נותרו חסרי מעש לשמחתנו. מנצחי המסלול הארוך הם גיא שגיב וים פוליאק, מחוד החנית של קבוצת CCC, שסיימו את המסלול בזמן מדהים ביחס לתנאים של 4:11 שעות!
אור דיין בקיט סייקלוקרוס מלא של Rapha המלכה, נותן בראש בעליית כורכר, סליחה, גראבל קלאסית. צילום: גלעד קוולרצ’יק
את חבורת הנשים ניצחה עידית שוב, גם היא מ-CCC, כשבמקום השני בת קבוצתה הצעירה עומר שפירא ושלישית קרן כהן מ-TBW. בקרב לוחמי הסייקלוקרוס (שסבלו אבידות רבות בשל הבוץ, ככל הנראה בשל רגישות גבוהה יותר של מערכות הילוכי הכביש לחומר הדביק והרטוב) ניצח עודד דנון, המנצח הכללי בשנה שעברה, כשלמקום השני מתברג אדריכל המסלול, לימור שני שהדגים לנו בלייב את משל הצב והארנב ועקף אט אט עשרות רוכבים. שלישי בקטגוריית אופני ה-CX גלעד כוכב מ-TBW. קצת לפני הרוכבים האחרונים ולאחר יותר משמונה שעות רכיבה ונשיאת אופניים, הגיעו רוכבי הטאנדם, עם פיילוט אמיץ וחזק ורוכב אחורי עיוור! הם עברו את כל מקטעי הבוץ וסחבו ברגל אופניים מלאי בוץ ששקלו קרוב לחמישים ק”ג. כחמש דקות אחריהם הגיעו שלושת הרוכבים האחרונים בזמן של 8:15, ואפשרו למארגנים לטעום בירה “הודית מכוערת” של מבשלת רונן בעצמם.
נראה לי שחפרתי לכם במוח עד כה, אז הנה סרטון מרענן:
טקסי הסיום היו זחוחים משהו, כראוי לאירוע שמתחיל ומסתיים במבשלת בירה. זיו ורביד מבייקוויי הצליחו להעמיד פרסים שווים ביותר באדיבות נותני החסות באירוע (DAA, NINER, POWERBAR ומבשלת שריגים) וחילקו משאבות רגל, צמיגי XC ו-CX של קונטיננטל וכפרסים ראשונים 3 קסדות Life Beam שמודדות דופק בשווי 1,350 שקלים כל אחת. רונן עופר, אחד הבעלים והבשלן של מבשלת שריגים, העניק רביעיית בירות לכל פודיומיסט. תם ונשלם לו עוד אירוע שהתעמת עם מזג האוויר הסוער שפקד את אזורנו לאחרונה – וניצח.
פודיום הנשים: עידית שוב מחייכת על שום קסדת הפרס יקרת הערך שקיבלה, עומר שפירא שנייה (משמאל) וקרן כהן שלישית.
רוכב אחרון על המסלול, 8:15 שעות, כמות הבוץ כגודל החיוך. צילום: נ. כהן
מאת: נמרוד כהן, דודו גולדפרב
תמונות: גלעד קוולרצ’ק ונמרוד כהן
* גילוי נאות: הכותב, נמרוד/נימי כהן, הוא אחד ממארגני אירוע “מתיש לכיש”.