כמו הרבה מהרוכבים הוותיקים בארץ, כשהתחלתי להתחרות זה היה בשטח – באופני הרים. אז לא היו הרבה אופציות אחרות. לא היו כמעט תחרויות כביש אמיתיות ורב התחרויות היו די מסכנות גם במספר המשתתפים וגם במסלולים. כל זאת בניגוד לשטח, ענף שבו כל אירוע היה הפנינג גדול עם מאות משתתפים ובארגון מתוקתק. בכל זאת, העדפתי את רכיבת הכביש, אבל לא הייתה אופציה לרכוב כביש בלבד, בטח שלא בגיל כל כך צעיר. אחרי הפסקה, כשחזרתי לרכב, עברתי לכביש שנהיה פופולרי בהרבה מבעבר, ולא התחריתי מאז בשטח. בשנה האחרונה BIKEPANEL, סמר בייק הוטל, ותחרות האפיק הרב יומי המדברי סמרתון שינו את זה לבלי הכר.
מאת: חן שרייבר
צילום: גיאחה, יואב לביא
חן שרייבר מוביל את צמד BIKEPANEL בפרולוג
סגירת הבסטה של אופני ההרים
בגיל 17, לפני 12 שנים, התחריתי בתחרות האחרונה שלי: בפארק בריטניה 2003. לא אשכח את המירוץ הזה בגלל התנאים הקשים- בוץ שאי אפשר לזוז בו, הרבה גשם, והרבה משתתפים שלא הצליחו לסיים. אני סיימתי את המירוץ, וגם עם הספורט לתקופה. הלימודים, חברה והצבא באופק גרמו לי לותר על הענף. העיליתי 10 קילו של שרירים בחדר כושר והמשכתי הלאה. לקראת סוף הצבא, מצאתי את עצמי מוציא את אופני הכביש מהמרתף, והיום אני כבר בעונה השמינית שלי בעילית בכביש, נהנה מהענף ולא מוותר על מקומי בפלטון למרות שיש זוגיות, לימודים ועבודה. כנראה שעם השנים למדתי שהשילוב של הכל אכן אפשרי.
עם השיכוך הכפול וה 26 בביקור הקודם במדבר… אין מה לעשות התחברתי יותר לזנב קשיח ו 29!
שטח זה לא בשבילי
אבא שלי בניגוד אלי, מכור לאדרנלין. אם הוא לא בסינגל טכני, הוא מתבאס. הוא אפילו נסע לרכוב קצת דאונהיל במורזין שבצרפת. כמה פעמים הוא שכנע אותי לבוא איתו ועם חברים שלו לרכוב שטח. בהתחלה הייתי מגיע עם אופני ההרים הישנים שלי- אלומיניום, V ברקס, כידון צר מאוד ובקיצור, לא אופניים מודרנים. האמת שלפעמים הייתי נהנה ולפעמים כבר רציתי לסיים את הרכיבה. השטח לא דיבר אלי, אפילו טיפה העיק עלי. סתם כואב בידיים. אחרי שאבא שלי החליף אופניים, ירשתי את אופני הקנונדייל Rush שלו. הרכיבה בשטח הפכה עבורי מסבירה ללא כייפית בעליל. רייסר נשאר רייסר: פשוט לא התחברתי לאופני שיכוך המלא המסורבלים האלה. התחושה של הבובינג הייתה משגעת אותי, ולא הרגשתי בנוח עם המנח הזקוף יותר ממה שהייתי רגיל. מדי פעם הייתי רוכב בשטח, במיוחד בסינגל יער נפתלי ליד ביתי, על מנת לגוון טיפה מרכיבות הכביש, במיוחד בפגרה. זה שמר לי על רמת טכניקה סבירה, רובה שאריות מהילדות.
מימין: חן שרייבר. משמאל: גיאחה. חשבנו שזה ימשך. החיידקים החליטו שזה לא יקרה…
ואז בא גיאחה
ביום בהיר אחד, בתקופת אימוני ההכנה לעונת 2016, שולח אלי גיאחה הודעה על נסיעה של מערכת BIKEPANEL לסמר בייק הוטל לרכוב על מסלול הסמרתון. השאלה הראשונה שלי הייתה- איפה זה סמר, ומה זה סמרתון? הבנתי שמדובר על איזה טור אופני הרים, ואני כל כך מחוץ לסצינה שאין לי מושג במה מדובר. בגלל שיקולים של חוסר זמן, הנטיה הראשונה שלי הייתה לסרב. עם השנים הבנתי שלסרב משמע לסגור דלת, ואני אוהב שכל הדלתות פתוחות. אז בצעד של חוסר נוחות פנימית אמרתי שאגיע. לא הבנתי למה אני מכניס את עצמי, ובטח שלא זכרתי מה זה לרכוב במדבר.
הארדטייל זה הרבה יותר בשבילי! שרייבר מריח את הפיניש במצפה רמון
ביום הראשון סבלתי. לא הרגשתי בנוח. וכשיוני אדלר המדריך שלנו ורוכב חזק במיוחד ונימי כהן לחצו, סבלתי מאוד, אבל החזקתי. מסתבר שלרכוב שטח בעצימות גבוהה זה לא קל. כל החוויה הייתה קשה מאוד. גיליתי את המדבר, ושאין מדובר בשטח החלק שיש לי ליד הבית אלא שטח משובש, חד שמטלטל לך את העצמות ותופס אותך לא מוכן באמצע הפידול. הרגשתי שאני לא זז ביחס ליכולות שלי לעומת נימי שנראה כאילו הוא מרחף מעל האדמה. רק שהגיע קטע מיושר או כביש פתאום הרגשתי בבית על האופניים. כשדיברתי עם החברים למערכת, הבנתי שאולי זה גם קשור לכך שאני עם גלגלי “26, פנימיות בצמיגים, ובכלל אופניים שכבר עבר זמנם. אבל לא הייתי בטוח אם זה כך, הרי בכביש גם עם אופני אלומיניום ישנות אפשר לתת בראש, מצד שני כביש שונה משטח. לחוויה התווספו שרירים תפוסים ותחושת תשישות מכל הרעידות… אפשר לאמר שאופני השטח היו קשורים בחניה מחוץ לבית מאז.
> הרשם לבייקפאנל: לא תפסיד את מה שמעניין על אופניים!
“אתה בא לסמרתון?”
רוצה לעשות ביחד את הסמרתון? גיאחה שוב שולח אלי הצעה. מפתה? עוד לא הייתי בטוח בכך… כשראיתי את ההודעה הזאת מיד עלה לי בראש: אתה משוגע?! מה אני דפוק? אבל איכשהו יצא לי כן. לא יודע מה עבר לי בראש באותו רגע, אולי הפחד של לפספס חוויה כלשהי. פניתי לספונסרים שלי ושל קבוצתי IGP- רוק אנד רוד, וביקשתי שיעזרו לי להתארגן על אופניים קצת יותר קונבנציונליים ומעודכנים. הם מיד נענו לאתגר ובנו לי אופניים בתפירה אישית- הרד טייל אלומיניום של רידלי עם גלגלים קלים, צמיגי Verdestein Black Panther טיובלס ומערכות שיעמדו בעומס של המדבר.
אני כמובן לא מבין בזה כלום- איך מטפלים בטיובלס? אה, יש כבר 10 הילוכים לאופני הרים? (11 עוד אין לי), איזה כיף זה שיש קראנק דאבל ובקיצור- שוקיסט.
יצאתי לרכיבה עם האופניים החדשים והרגשתי שונה לגמרי. המעבר להארדטייל 29 מאופני הכביש הרגיש לי נכון: הכל זורם יותר, נוח יותר, אני מתחבר לאופניים. כל השבוע רוכב עליהם בשביל להתרגל למנח. אפילו עשיתי אימון טמפו של שעתיים על הכביש איתם בשביל להתרגל עד הסוף. אפשר לאמר שלעומת הרכיבות שטח שהיו לי עד אז, בהן רק רציתי לחזור הביתה, כאן, לא רציתי לחזור הביתה ואפילו משכתי עוד חצי שעה בשביל להנות מהדרך ומהשבילים המדהימים של הצפון. גיליתי את הכיף שברכיבת אופני ההרים מחדש.
הזינוק לבינוני
הסמרתון
אני וגיאחה יוצאים דרומה. גיאחה לא סגור על שעת הזינוק שלנו, ולמרות שאני אומר לו 11:30, תקוע לו בראש 12 (אלוהים יודע למה). אנחנו יושבים בקפה ולוקחים את הזמן, נכנסים למכונית, מפעילים ווייז והופ, שעת הגעה משוערת- 25 דקות לפני זינוק. אין לנו מספרים, לגיא אין צ’יפ, ושנינו לא לבושים בעליל.
“אל תדאג,, בסמרתון לא יזנקו בזמן” הוא אומר, ואני מתפלל שהוא צודק! אנחנו מגיעים ורצים לזינוק, מתקתקים הכל רק כדי לגלות שהזינוקים בול בזמן. אלוהים יעזור! אני מגיע לקו הזינוק בלי חימום, הביב לא בדיוק יושב טוב, והבנזוג שלי לרכיבה לא מגיע. דקה לזינוק! וגיאחה לא פה. אני מתחיל להלחץ. מה עושים? פתאום נימי צועק: והנה גיאחה! גיא עובר את קו הזינוק איך שמגיע זמן הזינוק ואנחנו יוצאים לדרך.
גיאחה והKTM – אופני המבחן החדשים והמסקרנים. עוד עליהם – בקרוב…
אני מרגיש טוב על האופניים, לא חסר כוח. גיאחה נותן לי טיפים- תעצור את הפידול בפניה. הרי אני כבישון, לא אוהב להפסיק לפדל בפניות, רק שמסתבר שבשטח זה דווקא לא רעיון טוב וזה די מאט. אחר כך גיא עולה קדימה בסינגל בירידה וטס תוך כדי שהוא פותח עלי פער. השטח מתיישר, דקה לוחץ מעל 300 וואט וחוזר חזרה לגיא. אני עולה להוביל את המישור ועליות, גיא נותן לי עוד קצת טיפים בדרך. תוך כדי אני מרגיש שאני קולט את זה. מרגיש פתאום את הFLOW על האופניים ומצליח ליצור מהירות על המסלול. גיא מרגיע אותי שהקצב יתאים לשינינו ואני מרגיש הנאה שבחיים לא הרגשתי בשטח, ואם לאמר את האמת גם די הרבה זמן בכביש!
סמרתון – נופים מהממים ואחוות רוכבים ואדיבות שלא רואים בתחרויות כביש
סיימנו את השלב והגענו למתחם. ככבישון מפונק מאוד חששתי מלישון בטור שכזה באוהל. הרי ת”ש זה תנאי בסיסי להצלחה של ספורטאי. הופתעתי לגלות איזה כיף זה כפר רוכבים כה מושקע: שירותים נוחים, הרבה ברזיות (אפילו הייתה עמדה של מים קרים), מקלחות ברמה גבוהה, מחצלות ליד האוהל ואפילו מלאי מכובד של מזרנים לשים באוהל. בארוחת הערב גיא מרגיש לא טוב, ואני, צבור בנסיון רע בתחום התחלואה בספורטאים (הכתבה בקרוב), יודע עמוק בלב שהוא לא יתאושש מזה וכנראה שמכאן אני ממשיך לבד. אנחנו פותחים תוצאות ומגלים שניצחנו את המקצה ב2 דקות! איזה נחמד!
יום למחרת מזנק לשלב הארוך בלי גיא שסובל מחום וצמרמורות. ככבישון חסר כל נסיון בשטח, בטח שלא בתחרות כה ארוכה, אני מעדיף למצוא זוג שאוכל לרכוב איתו. אביעד יזרעאל (AKA מאמן נבחרת ישראל) ורן מרגליות (AKA מקצוען לשעבר ומנהל קבוצת סייקלינג אקדמי) פותחים בפער על המקצה, אני מגיע אליהם בקיק קטן ומשם אנחנו לבד.
באיזשהו שלב תחושת ההנאה יחד עם הכוח שאני מרגיש שמחכה לי ברגליים גורמים לי להמשיך הלאה לבד. קצת אחרי, בקטע ירידה מלא באבנים, אבן חדה חותכת לי את כבל הברקס ושמן בורח החוצה! כרוכב לא מנוסה בשטח, לבד במדבר, אני לא בדיוק בטוח מה אני עושה – להמשיך ולקוות לטוב, או להתפנות בנקודה הבאה? הטמטום הטהור משתלט ואני ממשיך עם מעצור פעיל אחד בלבד.
אני מגיע לקו הסיום לאחר שרק הזוג המוביל של המקצה הארוך סיים, וביחד עם רן ואביעד שטעו בדרך והגיעו לכביש. אני מתאושש מהחום הנוראי שהיה באותו יום, נכנס קצת לבריכה, והחיים טובים
חן שרייבר, לבד נותן וואטים של כבישון עלית אחרי חולות כסוי במקטע השלישי
הרוח הספורטיבית של סמרתון
מה שהפתיע אותי מאוד באותו יום היה הרוח הספורטיבית. בגלל שהמקצה הבינוני מזנק אחרי אחרון רוכבי המקצה הארוך ועל אותו מסלול, רוכבים מהירים מהמקצה הבינוני צריכים לעקוף מסות של רוכבים מהארוך לאורך המסלול. לא רק שכל בקשה לפנות את הדרך בסינגלים הכיפיים נענתה בחיוב, אלא שלרב אפילו הרוכבים פינו את הסינגל מרצונם. מאוד שונה מתחרות כביש שהרעיון הוא לא לתת לאחרים לעבור ושמיקום הוא חלק מהמשחק.
ביום האחרון כל המקצה הבינוני עמד ועודד את המקצה הארוך בזינוק. עלינו לאוטובוסים לנקודת הזינוק של המקצה הבינוני, ובדרך ראינו את המקצה הארוך דוהר לאורך המישורים לצד כביש הערבה. אני לגמרי יכול לאמר שרציתי להיות שם- זאת לגמרי נקודת היתרון של כבישונים על המסלול, ורוכבי הבינוני לא ממש יכולים להנות מהמקטע הזה כי זהו המקטע שמקוצץ מהמסלול (מסתבר ששטיחונים קוראים לישורות מישוריות junk miles).
הגענו לנקודת הזינוק, והשופטת אומרת לכל הרוכבים הבודדים לזנק מאחורה. כמובן שהיא לא בודקת טוב וכמה רוכבים מסתננים לבוקס הראשון. אני ילד טוב ירושלים הולך אחורה ומזנק משם. אנחנו מזנקים ואני מנסה להתקדם, לא תמיד פשוט שיש פלטון לרוחב כל השביל. בסופו של דבר מגיע קדימה למיקום שלישי כשנכנסים לסינגל. האתגר הכי גדול עד למעלה קטורה היה לעקוף את הרוכבים של הסמרתון הארוך. זהו סינגל שמאוד קשה לעקוף בו, ואני לא רוצה לפוצץ צמיג על האבנים החדות בצד. לוקח את הזמן, לא מלחיץ (לעומת החברה’ מאחורי שצועקים בלחץ לרוכבים לזוז), ובסוף עובר. אנחנו נכנסים למעלה קטורה, עליה מדהימה ביופיה! הרבה רוכבים הולכים אותה בגלל השיפועים (חוץ מקטעי מדרגות שבה כולם הולכים אותה). גם פה, אני מתפלא שאלו שהולכים ברגל זזים בשביל שאוכל לעבור ברכיבה. כמובן שאי אפשר בלי לחייך ולהודות על כך!
בסוף העליה הדרך די פנויה, אני נותן גז ונוסע לבד. הדרך מדהימה ביופיה, המסלול כיפי ולמרות שאני לבד, אני נהנה מכל שניה. בסינגל המהנה ביותר, לפני מעלה שחרות, אני מגיע לשני חברים טובים מהמקצה הארוך- אור דיין ומיתר הלר. אני נשאר איתם משום שאני יודע שאור, יכול להדריך אותי בירידה הטכנית של מעלה שחרות (וגם כי כיף בחברתם). זה לא ממש הולך ואני משתפן בירידה הלא צפויה הזאת והולך חלק ממנה בזמן שאור טס למטה. אני ממשיך איתם לעוד כמה קטעים טכניים (עם עוד קצת קטעי הליכה) וברגע שהשטח מתייצב אני ממשיך בקצב הקבוע שלי עד לסמר. לעומת היום השני שהיה מאתגר, מלא דשדש ובחום נוראי, היום השלישי הוא לגמרי היום הכיפי ביותר מבחינת המסלול, והרי זה טבעי לצאת מטור כזה מדהים ומוצלח עם תחושה של עוד.
סמרתון – כפר הרוכבים השנה היה מזמין ומדוגם במיוחד!
הראיה הכבישונית שלי
כל כך נהניתי מהשטח! גם אם לא קיבלתי דירוג כי הייתי רוכב בודד ביומיים האלו, היה משהו בזרימה על האופניים ובאווירה התחרותית החיובית שהעירה בה שדים שלא קמו הרבה שנים. גיאחה יכול להעיד שבפרולוג התחלתי לצעוק שטויות תוך כדי, בעיקר מהאדרנלין והכיף שחוויתי- כיף שלקח לי הרבה מאוד זמן למצוא מחדש בשטח.
אני חושב שכל כבישון שייקח אופני שטח שמתאימים לו, ויגיע לאירוע כזה, ימצא עולם אחר ומעניין- קצת יותר רגוע, קצת יותר מפרגן, קצת יותר חברתי (אני לא מדבר פה על רוכבי העלית בכביש שלרוב דווקא כן יוצרים אוירה חברתית ומפרגנת).
מעבר לזה, אנחנו הכבישונים סובלים מבעיות לא קטנות בתחום התחרותי- המשטרה עושה בעיות, לאיגוד אין כסף, ואנחנו נתקעים בלי הרבה תחרויות איכותיות, בטח שביחס לעולם. לכן טורים כאלו בשטח מהווים השלמה מעולה לתחרויות שאין לנו. קיומן של שתי תחרויות סטייג’ים ארוכות – סמרתון בחורף ואפיק ישראל בסוף הקיץ בישראל יכול וצריך להכנס ליומן ולתוכניות של רוכבי כביש נוספים.
יצאתי מהחוויה הזאת של סמרתון בטעם של עוד. חוץ מההנאה הגדולה שחוויתי והאווירה הממכרת, אני חושב שלרכיבת שטח כזאת יתרונות רבים לרכיבה שלי בכביש- עוד שרירים שעובדים (מייצבים וגוף עליון), עוד יכולת טכנית, ועוד אלמנטים של כוח שלא קיימים כמעט בכביש. תמיד אמרתי לפני שרוכב עולה על הכביש, הוא צריך לרכוב באופני הרים בשביל האינסטינקטים- הרי טעות בשטח זה סטנדרטי, טעות בכביש יכולה להיגמר במוות מידי. אז כבישונים, צאו לשטח! אני בהחלט אהיה בסמרתון בשנה הבאה, ומי יודע, אולי גם באפיק ישראל עוד השנה!