אני די בטוח שגם אתם חשבתם, כמוני עד היום, שממציאי אופני ההרים היו חבורת ההיפים- Turned into millionares מאזור מארין שליד סן-פרנסיסקו. כן – ריצ’י, פישר, וכל שאר החברה האלה שאני מקווה שלא תקליקו מייד לברוח מהכתבה הזו בגלל שמוזכר פה, שוב, הסיפור המאוס לחלוטין הזה על הקלאנקרס מ Mount Tam, ומלחמות הקרדיט שאחריו:
כן גם אני הופתעתי מהעניין הזה כשגיליתי אותו לאחרונה. הם לא היו הראשונים לבנות אופני הרים ולא לרכוב על אופני הרים, אבל הם היו כנראה הראשונים שמסחרו את זה. גם רכיבה במורד ההר היא גם לא השימוש הראשון שהיה לאופני הרים, אלא דווקא רכיבת מרתון, או במקרה הקונקרטי שאנחנו מדברים עליו: אולטרא מרתון. אפיק מדהים ארוך, רב שלבים וארוך ימים כהלכתו. ומי שעשו זאת הם לא חבורת לבנים הלומי גראס מקליפורניה אלא חבורת שחורים מהצבא האמריקאי שהרכיבו את הגדוד ה-25: רוכבי האופניים של חיל הרגלים. מדובר בחבורת חיילים ממושמעים וחזקים שהחלו להתאמן עד שיכלו לרכוב 40 מייל ביום כשהם סוחבים איתם את הציוד: פאוצ’ עור בשלדה, מחסה שמשתמש בשלדה כבסיס, שמיכה, מים, נשק, ומזון.
זו היתה יוזמה של מפקד הצבא גנרל אחד בשם נלסון א. מיילס, שהבין את הפוטנציאל של האופניים (לפני עידן התעופה והרכב הממונע) לכיסוי שטחים נרחבים, הכרת הטופוגרפיה, ואיסוף מודיעין. המשימה הוטלה על מפקד בשם ג’יימס א. מוס (שכן אם לשפוט ע”פ העובדה שזה המפקד השני המוזכר בפסקה אחת וגם לו יש א. בין שני השמות, דומה שאם זו היתה חסרה הוא כנראה לא היה מתקבל לווסט פוינט). מוס פנה ב 1896 ליצרנית אופני ההרים הראשונה בהסטוריה: Spalding וזו סיפקה לו כמה זוגות שתוכננו ביחד איתו במיוחד למטרה: כולל חיזוקים נדרשים לטובת העמידות האופיינית לאופני הרים.
האפיק הראשון שלהם מכניס בכיס הקטן גם את הצימיצ’ורי הידוע לשמצה וגם את מירוצי ה 24 שעות של קומונת 4 אינטש בתפוז. הוא יצא ב 1896 לפארק הלאומי ב Yellowstone מרחק של 800 מייל הלוך וחזור מבסיס היציאה שלהם. הם יצאו ב 15 באוגוסט והגיעו לילוסטון ב 24. 400 מייל ב 9 ימים. לא רע בהתחשב במשקל שהם סחבו ובמרחק הכולל!
ב 14 ביוני 1987 הם לקחו את אופני הפלדה שלהם,ויצאו למסע חוצה יבשת, מ Missoula לסנט לואיס מרחק של 1900 מייל שהם קצת יותר מ 3000 ק”מ! המסע שהתברר כאפיק לכל דבר: שילוב של סיוט ומאמץ, רגעי משבר ורגעי התעלות – ארך יותר מהטור דה פראנס: 41 ימים ליתר דיוק. התיעוד מספר על לא מעט לילות בהם עצרו לישון רטובים, מותשים, ורעבים. הדרכים היו כה גרועות עד שפעמים רבות נאלצו לדחוף את האופניים ברגל. ועדיין, הם הצליחו לעשות 3000 ק”מ ב- 41 ימים…
מוס, רוכב על בנשמתו ואפיקיסט אמיתי, רצה לעשות עוד מסע אחד – ולהגיע עד סאן פרנסיסקו, אולם מלחמה באופק עם ספרד מנעה את התוכנית מלהתגשם.
המקור לכתבה הזו: מוזיאון ההיסטוריה של פורט מוסולה. אם אתם חוקרי היסטוריה מפוספסים בנשמתכם – לכו על המחקר המלא ממוזיאון ההיסטוריה של פורט מוסולה שברוב טובו חלק איתנו את הסיפור המרתק הזה: http://www.adventurecycling.org
מאוחר יותר – גם באיטליה!
כשהמשכתי לחפור מעט בנושא התברר לי שהיה עוד מופע מוקדם מאוד של אופני הרים – גם הוא למטרות צבאיות, הפעם באיטליה – או ליתר דיוק: ב Bianchi. מודל 1912 שימש את חיילי “הברסאגלירי” שהם חלק מחיל הרגלים האיטלקי של לפני מלחמת העולם הראשונה שהיו רכובים על אופניים. תאמינו או לא – היו להם בולמי זעזועים – שבאו לפצות על חוסר הפינוק שבצמיגים מלאים (למניעת פנצ’רים). אגב – הם לא היו מחסידי ה 29 שכן הגלגלים קטנים יותר מהמקובל כדי לשפר את זריזות ההיגוי. עוד פטנט שהיה יכול לעזור לנו מול חוקי האריזה הדרקוניים של חברות התעופה – הוא שהשלדה הזו היא מתקפלת. כבר אז הוכיחה ביאנקי שהיא חברה חדשנית!
אתם מוזמנים לקרוא עוד במקור התמונות והמידע: ביאנקי ארה”ב וגם בבלוג פוסט העשיר במידע שפה.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=Q_qQl2ttqmU&feature=player_embedded[/youtube]