דמיינו את התסריט הבא: נתקעת באמצע המסלול, רחוק מכל כביש או מקום יישוב, עם תקלה טכנית שגדולה על מידותיך. אתה במצוקה וזה ניכר עליך. אם חולפים על פניך עשרות רוכבים בפרצופי מג”ד קשוחים ומשאירים אותך באבק השוקע אחריהם – אתה באירוע. אם כל רוכב שני שעובר לידך מזהה את המצוקה שלך ועוצר להציע עזרה או עצה – אתה ביירוע. בקליפת אגוז, זה ממצה את חיבתי העזה ל”יירועים” ואת סלידתי הרבה מ”אירועים”.
יש עוד הרבה אלמנטים שמבדילים בין שני הטיפוסים השונים האלה – אחים חורגים לאותה משפחה, אבל כמו אחים חורגים – מאד שונים זה מזה:
מארגני אירועי רכיבה תמיד יגבו תשלום (מוצדק) על מנת לכסות את כל הוצאות הביטוח, אישורי קק”ל/רט”ג/מועצה איזורית/משטרה/כיבוי אש/איגוד האופניים ומה לא, סדרנים, פרמדיק, מפיק, כרוז, תיעוד סטילס ווידאו, שירותים כימיים, תחנות האכלה, חניה, סימון מסלול ועוד ועוד ועוד. המארגן לרוב יגיע לאירוע כשהוא מבוטח עד צוואר, אך סחוט אנרגטית, עם עיניים אדומות מחוסר שינה ועצבים רופפים.
מארגני יירועי רכיבה כמעט תמיד ירכבו ביירוע עצמו עם שאר הרוכבים, או שלחלופין ירכבו חלק ממנו. למרות שלכאורה הם מחוץ למטריה הביטוחית, הם תמיד ייראו ביום היירוע מחויכים ורגועים יותר מאחיהם החורג ואם תבחינו אצלם בעיניים אדומות זה לא יהיה מחוסר שינה, if you know what I mean…
יש מקום כמובן לשני האחים החורגים להתקיים זה לצד זה, אבל אם הייתי צריך לבחור… טוב, כבר הבנתם.
הסיוט של כל מוביל יירוע כזה הוא שלמרות שברור לכולם שמדובר ברכיבת חברים על בסיס ניווט אישי ללא מדידת זמנים, פודיום, או שאר גינוני טקס, בסוף יקום איזה דביל שירסק את עצמו ויחליט בעצה אחת עם חברת הביטוח שלו לתבוע את ה’אין מארגן’. זה הסיכון, ולכן הרבה מאד מארגנים יעדיפו לפעול מעל הרדאר, למרות שהמשמעות של קיום אירוע רשמי היא לרוב חור בכיס למארגנים או במקרה הטוב רווח זעום.
הרוח השורה ביירועים פיראטיים יותר קוסמת לי אישית, יש בהם משהו ראשוני, ייחודי ובעיקר נטול גינונים רייסריים-אנאלים, יש נינוחות באוויר, פאן, צחוקים והרבה חיבוקים נטולי אגו בין חברים שבאמת באו להעביר כמה שעות טובות על האוכף ביחד ולא לצעוק אחד על השני ‘עוקף מימין!!! עוקף משמאל!!!’.
קומונת 4Epic וה 100 מיילר
אני גאה להיות שייך לקומונת 4Epic, חבורה של הזויים או הוזים שייבאו או המציאו או כל סופרלטיב אחר את רכיבות האנדוראנס (והאולטרה-אנדוראנס) בישראל. לאורך שנים ארוכות מקיימת הקומונה כמה יירועים כאלה בשנה, רובם ככולם ללא תשלום, על בסיס התגייסות והתנדבות של חברי הקומונה בלבד.
לאורך שנים ארוכות היה ה’צ’ימיצ’ורי’ שארגנה הקומונה (רכיבת 100 מייל מדברית-מעגלית שיוצאת מחצבה) הגביע הקדוש של רכיבות האנדוראנס. השם המפורש (צ’ימיצ’ורי) נהגה בקרב הרוכבים בלחישה שקטה בחיל ורעדה והוא היה נראה להרבה רוכבים כאתגר קיצוני לשרוטים בלבד. כמו כל גביע קדוש, גם פה, עם השנים החולפות הצ’ימי הפך להיות יירוע שמאכלס רוכבים מכל הסוגים, כולל שמנמני ‘גרופי’ ורוכבי סופ”ש ואייל צ’רניחובסקי החליט שצריך גביע קדוש חדש, מרענן ויותר מאתגר.
הרעיון לגרסה הצפונית לצ’ימי הדרומי עלה וירד במסדרונות הקומונה כבר כמה שנים, אבל לא יצא לפועל עד שהצ’ החליט להרים את הכפפה. שנה עברה הייתה שנת הפיילוט ועל קו הזינוק בצומת צמח התייצבו בזריחה כ-100 רוכבים (רק לשם השוואה, לצ’ימי הדרומי הראשון יצאו כ-20 רוכבים). לדעתי כשליש סיימו את המסלול המלא, השאר לקחו החלטה לא פשוטה אך חכמה וויתרו על הטיפוס המפרך לארבל בשיא החום של שעות הצהריים. מי שלא השלים את המסלול המלא, יחזור השנה לנסות ולבלוע את המנה כולה בביס אחד גדול ומקווה שיצטרפו רוכבים חדשים שרוצים להתנסות איך נראה מסלול ה-100 מייל היפה, המפרך והמתגמל ביותר בישראל.
170 ק”מ על 3,400 מ’ טיפוס מצטבר
המסלול מתחיל בצומת צמח בחימום קצר על הטיילת במקביל לכינרת, אחרי כ-10 דק’ של חימום מתחיל הטיפוס הראשון והארוך למבוא חמה (בשטח) שכולל כמה קירות טכניים לא פשוטים. טיפוס מפרך, אבל בסופו תגמול מיידי – בתזמון מושלם הזריחה עולה מעל הכינרת המנצנצת וניתן לשחרר רגליים ולטוס במגמת מישור ארוכה על שביל ‘סובב כינרת’.
קצת רולינג הילס שחותכות את רמת הגולן לכיוון צפון ואז ירידה מטמטמת לנחל אל על שמסמנת את תחילתו של הטיפוס השני המשמעותי של היום.
בסיום הטיפוס הארוך מנחל אל-על ממשיכים במגמת עלייה מתונה לכיוון מושב קשת על שבילי טנקים מחורצים היטב, ופוגשים בשער מפעל ‘מיצי קשת’: פידיניג זון מאולתר הכולל את שקיות האוכל שהרוכבים הכינו לעצמם מבעוד מועד בבוקר בצמח והוקפצו לנקודה, וכן מיצים סחוטים באדיבות המפעל.
כל התרכובת הזו הולכת לבקר אתכם שוב במעלה הוושט כשתתחילו בירידה מפרקת הסתימות מקשת לכיוון הירדן ההררי, שם רוכבי הז”ק יקללו את היום שבו הם נולדו. רוכבים לאורך הירדן ההררי ששוצף משמאלנו בדרמטיות ויורדים שוב לשביל סובב כינרת, אותו רוכבים ממש צמוד לקו המים עד לעיירה המנומנמת ‘מגדל’. שווארמה או פלאפל – Choose your poison והלאה לטיפוס השלישי המשמעותי למצוק ארבל.
מהמצוק נשקף נוף מטריף חושים וניתן לראות את הגדה המזרחית של הכינרת מולנו, שם רכבנו לפני לא מעט שעות עם הזריחה. ירידת דאונהיל חמודה ואז שוב טיפוס לא פשוט לטבריה עלית, הרגליים כבר כבדות והטיפוס ממשיך בתוך טבריה עלית עד ליער שווייץ בו נתגלגל עד להתחברות לכביש שייקח אותנו במגמת ירידה עד לצומת צמח ולסיום המיוחל.
יותר קשה, אבל יותר פשוט
אז כן, על הנייר זה יותר ארוך ויותר קשה מהצ’ימי הדרומי, אבל במובן המנטלי יש פה יתרונות גדולים. אם בצ’ימי הדרומי אתה תלוי בעצמך או בזמינות של יחידת החילוץ 669 במקרה של תקלה משביתה, פה אין את העומס הנפשי שמלווה אותך ברכיבות בעומק המדבר. בכל שלב של המסלול, אתה נמצא במרחק של 15 דק’ פידול מכביש או מיישוב. בכל שלב ניתן לחתוך בחזרה לרכב אם במקרה נפלת על יום חלש. וזה יתרון גדול. בעיקר לרוכבים שזוהי להם ההתנסות הראשונה ברכיבת 100 מייל.
המסלול עובר בהרבה תחנות דלק, פיצוציות וסתם ברזי מים אקראיים, כך שניתן לרכב ‘על פראייר’ עם שני בקבוקי שלדה וחטיף או שניים ליתר בטחון. אין צורך בתיק גב מכביד וזה די נדיר ברכיבת 100 מייל.
את כל הפרטים הרלוונטיים על הצ’ימיצ’ורי הצפוני, כולל קובץ המסלול ופרטים על הלינה לילה לפני למי שמעוניין לקצר טווח לבירות, ניתן למצוא בדף היירוע בפייסבוק
תמונות: איל צ’רניחובסקי
מאת: אורי גרוס