בתחילת השנה לי ולגיאחה הייתה שיחה בנושא ספורט תחרותי. גיאחה, אולי כדי לעורר אותי לחשוב על זה, אמר לי משפט שפתח אצלי סכר מילולי: “ספורט תחרותי זה לא חשוב”. אחרי כמה דקות זה נגמר ב”וואו, אוקי, אתה חייב לכתוב על זה”. אחרי חוויה קצרה בברלין, אותו נושא צץ לי בראש שוב, זוגתי אמרה לי “אולי תכתוב על זה לבייפאנל?”. טוב נו הגיע הזמן.
מאת: חן שרייבר
קשיי מעבר
אפשר לאמר שגדלתי על האופניים. כילד היפראקטיבי שגדל במינסוטה, צפון ארה”ב, עם שבילי אופניים מאחורי הבית שהובילו לאגם ופארקים, זו היתה דרך לפרוק אנרגיות. הבעיה החלה כשחזרתי לארץ- לא רק שהתקשיתי להשתלב עם הילדים הישראלים המופרעים (בארה”ב רק קללה מקנה לך ביקור אצל המנהל), גם התמודדתי עם הסביבה העירונית הצפופה. עד סוף החטיבה, את רב זמני העברתי מול המחשב. אבל בכיתה ט’, אבינועם ינאי (אדם שקט וצנוע שלא מעט רוכבים תחרותיים “גדלו” אצלו) הגיע עד בית ספרי וניסה להוציא לפועל קבוצת אופניים (לא יצא). מצאתי את עצמי מוציא מהמרתף את האופניים שקנו לי כשחזרנו ארצה ומאז העלו אבק, ובסופו של דבר מתחרה בתחרויות תחת קבוצת האופניים “דוושני רעננה”. משם כבר הכל התגלגל, אבל זה לא העיקר- השינוי היה נפשי. מילד מופנם וחסר בטחון שאת רב זמנו העביר מול המחשב הפכתי להיות מתבגר עם בטחון, אמונה עצמית, משמעת עצמית ועם תחושה שאני מסוגל להרבה יותר מבעבר.. כמובן שגם הגוף קיבל צורה אחרת ואפילו הציונים שלי קיבלו שיפוע חד למעלה.
תעבוד במה שאתה מאמין בו
אז סיימתי תיכון בהצטיינות בפיזיקה אבל למרות שכולם חשבו שאלך ללמוד פיזיקה, ידעתי שהיעוד שלי הוא לחזור ולעסוק בספורט התחרותי, כי אני יודע מה הוא עשה לי, ואני דוגמה למקרה קל. לא נדיר לשמוע על ההוא שהיה ילד בשכונת מצוקה, ובמקום לפנות לסמים ופשע הוא פנה לספורט והפך לכוכב. לצערי גם ראיתי את הכיוון השני: הכרתי אישית ילד מדהים שהיה אלוף לילדים בענף שלו והספורט לא הצליח להחזיק אותו- הוא התדרדר לסמים ופשע (איני יודע מה קורה איתו היום).
בסופו של דבר הספורט אצלי הוא אמונה: אמונה שאם המדינה הייתה מבססת את הספורט מלמטה, ונותנת לכל ילד הזדמנות, החברה שלנו הייתה נראית טוב יותר. היה לנו נוער ממושמע יותר, פחות אלים, בסביבה בה כל ילד יוכל למצוא עיסוק חיובי ובונה ואולי אפילו לבנות קריירה משגשגת.
חבל מאוד שאצלינו זה לא ממש ככה – ענפי הספורט שבהם אפשר להתפתח ולקבל תשלום הם מצומצמים מאוד, וגם בהם אין סבסוד וההורים צריכים לשלם הרבה כסף (תלוי בענף) עד שבכלל יוכלו לראות תמורה אם בכלל. אין מתקנים מתאימים שמהם אפשר לפתח ענפים ואם יש, הם מעטים ולא תמיד זמינים.
חוויה יוצאת דופן בברלין
ליום ההולדת טסתי עם זוגתי לברלין. בדרך לאלכסנדר פלץ אני רואה פתאום מודעה שתופסת את עיני. בבדיקה זריזה בפלאפון ראיתי שמדובר במירוץ BMX. כזה עוד לא ראיתי! חובה ללכת! אז הלכנו.
רק חבל שלא הבנו שהשעות הראשונות הם בכלל חימום, אבל משהו טוב יצא מזה! אנחנו מגיעים לMellow Park שהוא פארק אקסטרים. על ההתחלה רואים מתחם רמפות מושקע שבו ילדים שעדיין אין להם 10 קופצים כמו איילים עם אופני BMX ואפילו עם קורקינטים קטנים. ממשיכים ורואים פאמפ טרק יפה ומושקע והופ, הנה עוד אחד!
ואז מגיעים למסלול הBMX. מה שבאמת היה יפה בעיני הוא שכל מי שהתאמן על המסלול היו ילדים/ילדות ומתבגרים/מתבגרות. באופן מפתיע כמעט חצי היו בנות. כולם מצויידים בבגדי BMX מקבוצות שונות והאופניים- בכל הרמות! היו כאלה התעופפו באויר והפגינו רמה גבוה עם אופניים פשוטים יחסית- מזלג מאלומיניום, גלגלים פשוטים למראית העין וכו’. חלקם לא היו מיומנים כמו האחרים ורכבו עם מזלגות קרבון וגלגלים שנראים מתקדמים יותר. בכל מקרה, גם אופניים יקרים, לא יגיע לסכומים שאותם אנו מכירים מענף הכביש והשטח התחרותיים. מאוד יפה היה לראות את הפשטות הזאת- כל אחד יכול לבוא, לקנות ואפילו להשכיר ציוד, ולעשות ראנים על המסלול. כמובן שתוך כדי רואים את המאמנים הולכים ומחלקים עצות מקצועיות.
אחד משני הפאמפטרק שהיו בMellow Park
אז מה היה לנו פה?
מסלול שלא עולה מליונים לבנות, אופניים שעולים גרושים וכנראה שרמתם לא יקבעו אם תנצח או תפסיד, ילדים וילדות בהמוניהם מתאמנים ומקפצים על כל רמפה בפארק, וחיוך גדול של תקווה על פני. איזה יופי אם משהו היה מרים פה ענף כזה, ענף שכל ילד יכול לבוא, ללמוד ולהתקדם. משם כמובן שהמעבר לענפי אופניים אחרים יהיה קל יותר, הטכניקה תהיה ברמה אחרת, המהירות ברגליים, הנסיון התחרותי והחיבור לאופניים בלב.
ילד רודף אחר ילדה- גרסת הBMX
נסיים בנימה אופטימית
הופתעתי לגלות לאחרונה כמה פאמפטרק נבנים בארץ, הרבה מהם ברמה גבוהה תודות לדורון אמיץ ועירא שמש, ועז הרים תשתיות. אחד נבנה בימים אלו ליד ביתי בבית הלל, וזו ההתחלה! כל ילד יכול להגיע ולהנות, ללמוד את הבסיס ומשם אולי לקבוצה תחרותית או סתם להפוך את האופניים לדרך חיים. אולי יום אחד, כל ילד יוכל להצטרף לקבוצה, גם אם להורים שלו אין יכולת לשלם לחוג/ציוד/תחרויות/נסיעות לחו”ל. כשזה יקרה כולנו נהנה – גם הספורט מרמה גבוהה יותר, וגם החברה שלנו מנוער איכותי יותר.