את ימי העצמאות שלי אני אוהב לבלות בשקט של המדבר, בלי כל ההמולה והמנגלים מסביב. המתכונת המשפחתית היא ירידה בערב יום העצמאות דרומה, על האש מדברי בערב, טיול בבוקר שלמחרת וחוזרים הביתה עייפים ורצוצים, קצת לפני שכולם פותחים את הפקקים בכבישים. חגיגת עצמאות 70 ב-66 ק”מ במצפה רמון.
מאת: יואב גריבי
יום שני
השנה, כחיזוק לחגיגת ה-“עצמאות” המדינתי, יצא שיומיים לפני נותרתי היחיד ללא תכניות ליום העצמאות. מאחר ואני אדם של הרגלים, ומסורת היא סוג של הרגל, אני קובע עם עצמי שבעוד יומיים אני במצפה רמון: בלילה אוכל ממיטב יכולות הבישול שלי (פסטה), מצלם חשיפות ארוכות של שמים זרועי כוכבים, חושב מחשבות עמוקות, ובבוקר אני נפגש עם ג’עפר ואנחנו קורעים את המדבר בטיול חצי יום עם האופניים.
יש בעיות-
- ג’עפר עושה קולות של “אני אולי לא מגיע”.
- אין לי מושג איפה יש חניוני לילה במצפה.
- אין לי אופני מדבר תקינים.
- אני לא יודע איפה אפשר לרכב במצפה רמון.
אבל החלטתי החלטה ואני אעמוד בה! כידוע לכל בעיה יש פתרון יצירתי, אם רק חושבים מעט, מכופפים חוקים ומטרידים אנשים בשעות לא קונבנציונליות:
- בצעירותי לימדו אותי שבטיולים מותר למדריך לאבד עד 10% מהחניכים בטיול, אז נתתי לעצמי הנחה ואישרתי שער איבוד של 50%.
- מפעיל את אופיר סבר השביליסט מהמגזין השכן ומגלה שיש לא מעט חניונים במצפה: חניון הר ארדון, חניון נחל גוונים והחורשה שנמצאת ליד הכיכר המרכזית במצפה רמון.
- מספר איזה תירוץ בעבודה ויוצא מוקדם לתקן את האופניים בגלגל בבנימינה.
- מפעיל את שי יגל, מנהל התוכן של אפליקציית TRAILZE המעולה (מומלץ בחום!) שמוצא לי תוך 5 דקות מסלול מדהים שעולה על כל ההגדרות שלי (להורדת קובץ GPX). במקביל אני בונה את plan B, וקובע לרכב עם שי באזור הסינגלים של שדה בוקר, אזור הבית שלו.
עושה קצת קניות, אורז תיקים, סוגר פינות, חותך סלט, מעמיס את הרכב ומחכה ליום רביעי.
יום רביעי
15:30 ואני אומר ביי לעבודה, ביי למיטה, ביי למקלחת, ביי לאמא (חייב), ביי לירוק ושלום למדבר. אני אוהב לראות איך הנופים בנסיעה נעים בין כל קצוות הספקטרום: הירוק של הצפון שמכחיל למעט על כביש החוף ומאפיר במרכז, היכן שהבניינים צומחים כלפי מעלה וסוגרים את השמיים, אך בין רגע נעלמים ואותם מחליפים המרחבים הפתוחים של שדות השפלה המצהיבים, שבהדרגה נהיים חוליים יותר ויותר ולבסוף – גבעות האבנים, הואדיות והנחלים היבשים של הר הנגב.
בדרך דרומה אני מקבל טלפון מחשיד מג’עפר: “יש סיכוי שאעבוד גם מחר, אל תבנה עליי”. אותו סמס קטן מהווה משב רוח קטלני למגדל הקלפים שנקרא “טיול במצפה” שבניתי. אם הפרטנר שלי לרכיבה לא מגיע- האם זה רעיון טוב לצאת למסלול לא מוכר במדבר, רחוק בכ-30 ק”מ מהכביש הקרוב, קליטה סלולרית מינימלית אם בכלל, בלי גב טכני? שוקל להפעיל את plan B, שמבטלת את הצורך בלינה במצפה ומחליט להעביר את הפנטהאוס המתוכנן שלי (בתכלס שק שינה ומזרן שטח בן 11 שנה מספוג) לחניון הרועה, שבסמוך לקיבוץ שדה בוקר.
חניון הרועה עולה על מרבית הציפיות שלי מחניון לילה: יש ספסלי פיקניק מסודרים, זהו חניון לילה ומותר להדליק בו אש וללון בו, יש שירותים כימיים וחורשת אורנים (זרדים מצוינים להדלקת מדורה) אך אין מים זורמים, אז תתארגנו בהתאם. המקום נראה כמעט מושלם: הוא אמנם ממוקם ממש על כביש 40, אך אין בו תאורת לילה למעט פנס של אזור תחנת שאיבה של מקורות. התחנה עצמה עושה מעט רעש מדי פעם, אבל לא משהו חזק מדי שמפריע לישון. שירותים כימיים מוסדרים זה תמיד נחמד, והעובדה שיש תחנת דלק מעבר לכביש היא תמיד גחמה קטנה במקרה ששכחת להביא משהו. הבעיה היחידה שלי הייתה שהחניון נקרא חניון הרועה על שמו של רועה צאן שנרצח ע”י בדואים באזור בשנות ה-50 של המדינה. לא בדיוק הסיפור שרצוי לקרוא לפני שאתה הולך לישון שם לבד.
אופטימיות!!
יום חמישי
קם בבוקר לשתי הודעות משמחות במיוחד:
- ג’עפר – “אני בכוננות לעבודה, תהנה במדבר עם שי!”
- שי – “אל תסמוך על הורים לילדים קטנים. אני מבריז לך, תהנה במצפה!”
יאי.
חישוב מהיר מגלה לי שיש לי שתי דרכי פעולה עיקריות: לצאת לרכיבת סולו מדברית, שזה מאד קשוח ומצ’ואיסטי אבל גם מסוכן וקצת אידיוטי, או לחזור הביתה ולרכב שעתיים בחורשן ולהביא בושה גדולה לביתי ולשושלת הדם שלנו. בלי לחכות יותר מדי האגו משתלט על העניינים ואני שם פעמיי למצפה רמון, למסלול המעגלי ששלח לי שי:
Relive ‘רכיבת עצמאות 70 במצפה’
המסלול מתחיל מתחנת הדלק “דלק” של מצפה רמון (על הכיכר הראשית), מתחבר לשביל ישראל באופניים בגן הפסלים וממשיך על השביל לכיוון צפון מזרח, בסמוך למצוק המכתש. ישנם מספר ימים ספורים מאד בשנה, שבהם הכוכבים מתיישרים, הקלפים מסתדרים, הגברת השמנה שרה ואני מתחיל את הרכיבה עם רוח גב מטורפת. מי שמכיר את האזור יודע איזה מכה יכולה להיות הרוח של מצפה רמון, בגובה של 500 מ’ מעל פני הים, ועוד לקבל אותה בהתחלת המסלול זה בכלל כיף גדול.
מאחר וכמעט חצי מהמסלול נמצא מעל המכתש, וכולו לכיוון צפון מזרח, אפשר לומר שההתחלה הייתה כיף גדול.
שביל ישראל לאופניים בחלק זה בנוי בחלוקה של 50-50: 50% סינגלים מגניבים ביותר ועוד 50% דרכי 4×4 זורמות ומהירות, עם נוף מדברי, פסטורלי, ונקי ממטיילים. סינגל חוה, שמלווה את המקטע הראשון מצוין- זורם, ומעניין, אך לא “שטוח”, עם סלעים שמזכירים לך שאתה לא בבן שמן אלה, כאן, במדבר, בארץ הקשוחה וחסרת הפשרות. למזלי אופני הטרק 29+ (האח הגדול של הטרק רוסקו שנבחנו כאן) שלי הם הנשק המושלם למדבר. סלעים? איפה? חול ודרדרת? מה זה? הגלגלים הגדולים לא מתרגשים מאתגרי הסינגל ואני מגיע מפוצץ אדרנלין לנקודת התצפית הצפונית ביותר במסלול, רגע לפני הירידה לתוך המכתש, לארוחת בוקר.
Zen & Zone
את ארוחת הבוקר אני אוכל בהנאה מול הנוף המטמטם והעוצמתי של מכתש רמון – המרחבים האדירים של בקעת מחמל שנפרצים מהלשון של הר ארדון, שכבות גיאולוגיות רנדומליות שצומחות לגבעות בצבעים שונים המעטרות את המשטח השטוח והצחיח של המכתש ונהנה בעיקר מהשקט. אין רעש של מכוניות, אנשים, ציפורים, צרצרים, ואפילו רוחות, מאחר והפינה שמצאתי חבויה בין שתי שלוחות. שקט אבסולוטי וקוסמי לחלוטין, שניתן למצוא רק בחלל או במדבר. נירוונה.
טוב חביבי, באת למדיטציה או לרכב? יוצא מהזן ונכנס לזון – יש לי מכתש לחצות. מהתצפית ממשיכים על סינגל חוה או על השביל האדום לסירוגין, עד לירידה אל תוך המכתש: ירידה קצרה ומגניבה שמתחברת חזרה לסינגל חוה עד לציר הנפט. כעת מגיע השלב שבו אני מצטער קצת על רכיבת הסולו, שכן ציר 4×4 שטוח וחולי הוא מקטע משעמם למדי, לשמחתי הוא לא ארוך יותר מדי, וגלגלי הפלוס מרחפים על הקרקע החולית ומביאים אותי מהר אל חניון בארות. בחניון בארות אני מתנתק משביל ישראל לאופניים, שממשיך מזרחה לכיוון הערבה, ומתחבר לשבילי האופניים המקומיים והמסומנים להפליא של המכתש.
לא עובר זמן רב ואני חייב לעצור לנסות לעכל את הסיטואציה: אני רוכב לי בכיף בסינגל מדברי ונחמד, מסביבי חול וסלעים ואדמה לרוב, ופתאום אני משוגר לעולם אבסטרקטי, מנותק מהמציאות. כל הסלעים מסביב משנים צורה וצבע ופתאום מסביבי אין יותר סלעים, כי אלה הפכו לגושי דופלו ענקיים וצבעוניים. סלעים כחולים, ירוקים, צהובים, אדומים מסביבי, ככה סתם, באמצע המדבר. אין פלא שהסינגל נקרא “סינגל צבעי הרימון”. למי שחשב שרכיבה במדבר הינה חד גוונית ומשעממת, אספר שאחרי רכיבה בסינגל מדברי, עם סלעים צבעוניים מדהימים אני פוגש שוב את ה-4×4 שנראה לחלוטין כאילו עברה עליו משאית של פבלו אסקובר ופיזרה עליו ערימות היסטריות של קוקאין. מהמם ומדהים.
אחרי רכיבה של מספר קילומטרים במה שנדמה כמו מאדים, אבל לגמרי נמצא במרחק של 3 שעות מתל אביב, אני ממשיך את אפיסודת החלל שלי במפגש עם תותח בין גלקטי עצום, שכנראה היה חלק מאיזו משחתת במלחמת הכוכבים. מחקר קצר בעמוד ענן מגלה לי שזה אכן תותח, אך הוא בכלל מהעולם שלנו, ומטרתו הייתה שימוש כתנור ענק לחרסית בימי החציבות והפגיעה האקולוגית העליזים.
על בודהיזם והגשמה עצמית
“לכל אינג, יש יין, בכל טוב יש מעט רע, במערה החשוכה ביותר תמיד תמצא קצת אור, בכל רכיבה אדירה במדבר עם סינגלים מפוצצים ורוח גב בהתחלה יש קטע כביש עם טיפוס ורוח פנים שמבאסים לך את היום” (שיר סיני עתיק / תרגום חופשי)
אז כן, רכבתי, נהניתי, היה לי כיף ועכשיו זה הזמן לשלם את המחיר. את המקטע האחרון של המסלול אני מבלה על הכביש, עם רוח פנים, ב-11 בצהריים, במדבר, עם גלגלי 29+ שמנמנים בלחץ של PSI 16. ועוד לא הגעתי למעלה העצמאות. מעלה העצמאות – 4.4 ק”מ עם טיפוס של 281 מטרים. האמת שאני מפנטז לטפס אותו כבר הרבה זמן, but not like this. דוחף את האופניים קדימה, פדל אחר פדל, מוריד את הראש וסובל. עובר סרפנטינה אחת, שתיים, שלוש, ארבע. בדרך מקבל צפירות עידוד מהנהגים היורדים לאילת. מה עוזרות הצפירות שלכם?! תביאו איזה קרטיב לימון, בחיאת…
מגיע ל-“ישורת” האחרונה, מתחיל להרגיש את הסוף ומרשה לעצמי להתחיל לפנטז על הקוקילידה שמחכה לי בתחנת הדלק. רגע לפני מפרץ התצפית על המכתש, שנמצא ממש ביציאה ממצפה רמון, אני שומע רעש עצמתי בשמים. פתאום חולפים מעל הראש שלי שלושה מטוסי F-16I, הסופות של חיל האויר. אחריהן עוד 2 גלים של F-16 ולקינוח שני אדירים, F-35 והרכש החדש של חיל האויר שלנו. כמה סימבולי ופואתי היה המעבר שלהם מעל ראשי, ממש רגע לפני סיום רכיבת העצמאות המדברית שלי, שצמרמורת עוברת בעמוד השדרה.
או שזה בגלל שהייתי מיובש.