הרומן בין רוכבי המדבר הישראלים לצפון מדבר יהודה התחיל בגישושים, היה זה אריה פישלר (פיש) שפנה מזרחה ממצוק ההעתקים אל מה שכונה אצל הרוכבים “פלשתין” והביא את קרן אל חאג’ר לתודעת הציבור, עולים בכחול ויורדים בירוק, וכך כמו מנטרה חוזרת, חזרו הרוכבים אל הקרן ובעיניים עצומות עלו בכחול וירדו בירוק, ויותר מפעם אחת בעונה. בצד הצפוני היה זה יואב בהט שפרסם את גרסת הסוכר הקצרה שיצאה ממצפה יריחו, גרסה שאט אט נוספו לה פיתוחים לאופציה מעגלית ויציאה ממעלה אדומים. את המפנה הגדול הביא גיא גרינוולד שירד מסימוני השבילים המקובלים וחיפש את אותם קווים מקווקווים שהנם בעצם שבילי רועים. גיא נתן הרבה אלטרנטיבות למשחק ופרסם אותם: שילוב של המרסבא לדרך הסוכר דרך רוג’ום רחיף, האפשרות להגיע אל הקרן לאו דווקא מהכחול אלא מההרודיון שבמערב, מחלחול אל כביר שבדרום או ממצוקי דרגות דרך הדרגה…
רכיבת בר בשטח הפכה להיות חלק מהעניין, חיפוש אחר הירידה הכי מרתקת הביאו את שלוחת נחל גורפן ושביל הגמלים המוביל אל נחל תמרים עם התצפית הבלתי נגמרת אל ים המלח. השבילים הרבים שנמצאים בין השחור החוצה את בקעת הורקניה והאדום של מצוק ההעתקים, הביאו לאין ספור טיולים שאף אחד מהם אינו דומה למשנהו. כמו המירוץ של סקוט ואנדרסון אחרי הקוטב הדרומי כך גם יורם חן מצד אחד ושומרי הגן מאידך חיפשו את השלוחה הכי טובה, הסכין הכי חדה, הנאקב שיביא את האור ופרסמו אותם בפורומים השונים. בעקבות כך גיא פרסם את מפת הסינגלים של צפון מדבר יהודה מה שהיווה את הבסיס לבניית מסלול החמי”ץ שהוצא לציבור.
החמי”ץ התבשל בקבוצת הרכיבה off course – קבוצה שנוסדה בגרופי ושרוכבת בעיקר בצפון מדבר יהודה. מאור דרור ואריאל שניידר, תושבי מצפה יריחו, גרים בעצם על התפר שבין ואדי קלט ודרך הסוכר ועקב היותם קל”ב, מסתובבים דרך קבע במקומות האלו, בוחנים ובודקים מחדש כל שביל גמלים ושלוחות חדשות. שותפם לרכיבות באזור הוא רונן ביתן, אפיקיסט חובב ו BikePacker נלהב. רונן שותף דרך קבע באירועי קומונת 4Epic ומשם שאב כנראה את ההשראה לייצר את החמי”ץ. למעט בניית המסלול רונן היה אחראי לפרסום האירוע בפייסבוק, לרכיבות ההכנה ולקבצי הניווט. יחד הם בנו מסלול point to point, ממצפה יריחו למצוקי דרגות , המסלול שאורכו כשישים קילומטר, צובר כ-2000 מטר, חוצה את דרך הסוכר, מוותר על המרסבא אבל מבקר ברוג’ום רחיף, במונטאר, במצודת הורקניה ובקרן אל חאג’ר.
בתמונה:שני טיולים במחיר של אחד
לרכיבה שבעצם הוגדרה כרכיבת האחרונה לעונת המדבר הגיעו כארבעים רוכבים מכל הארץ. פינת קפה מושקעת חיכתה לרוכבים בתצפית של מצפה יריחו אל ים המלח וכיאה לישוב מתנחלים ניתנה גם האופציה להתפלל ולהשלים למניין בבית כנסת הסמוך, כל זאת בזמן שהמכוניות הוקפצו אל מצוקי דרגות.
יוג’ין לויט, צלם הבית של BIKEPANEL מספר: “אני לא אפקיסט ולא רוכב קרוס קנטרי. רוב הרכיבות שלי הן בסינגלים של המרכז, אבל את המדבר אני הכי אוהב כי זה משהו שונה: שונה ויזואלית, שונה בקרקע ושונה במזג האוויר.עד כה לא יצא לי לצאת למסע ארוך כמו החמיץ. תמיד זה היה הסוכר בשלל וריאציות, וגם את המעגלי של הקרן, אבל בראשי תמיד היה דחף לחצות. ראיתי בפייס את הארוע, ומייד ידעתי שאני שם. אפילו אם זה בא על חשבון דברים אחרים כגון תחרות במשמר העמק. ולמה כל ההקדמה הזאת – כי לכם האפקיסטים, זה כנראה מובן מהתחלה מה, איך ולמה. בשבילי גם ההכנה לחמיץ הייתה חוויה בפני עצמה: המסרים בווטס אפ, הכנת המפה ולמידת הציר, איזו תוכנה? מה לוקחים בתיק? איזה אוכל (מי בכלל רוכב עם אוכל)? וכד’…”
בימים בהם שיחות השלום תקועות וג’ון קרי התייאש מאיתנו כמעט סופית, הגיעו לרכיבה בתיווכו של אחד הרוכבים, שלושה פלשתינאים מרמאללה: מוחמד, מוהנד ואיוב, אלא שלמרות הכוונות הטובות, ברשות עדיין לא שמעו על רכיבות אפיק ותוכניות אימון כך שהחבורה הציגה כושר גופני נמוך מדי לאתגר. הניסיון שלהם ברכיבות שטח מדבריות כלל עד כה בעיקר את דרך הסוכר ובהעדר מערכת ניווט הם חששו לצאת אל שבילים לא מוכרים. למרות כל הקשיים הם הגיעו עד למונטאר ופרשו לכיוון נבי מוסא, אבל היי, לפחות במינגלינג של לפני הרכיבה הם היו ותחשבו על זה, דו קיום עם תמונה משותפת במרכז מצפה יריחו! שניים מהשלושה הגיעו על אופני cube – אופניים שהיבואן שלהם הנו ממזרח ירושלים וכנראה עקב כך הפכו לדגם פופולארי ברשות. לדבריהם אין היכן לתחזק אופניים ברמאללה והם שולחים כל תיקון או בעיה לחנות פדלים בירושלים.
רונן ביתן, שלושת הרוכבים מרמאללה ואיאד הרוכב ממזרח ירושלים
גיא גרינוולד שתומך דרך קבע באירועי האפיק האחרונים ומאפשר השכרה של מכשירי ניווט עם קבצים וסיפור דרך, הצטייד במנכ”ל של חברת Twonav – סנטיאגו שהגיע מברצלונה וביחד הם רכבו את המסלול. סנטיאגו הוא איש רב פעלים – איירון-מן, משיט יאכטות, מדריך צלילה וכמובן אופני שטח. בשבילו זה פעם ראשונה במדבר ומסע בלתי נשכח שבעקבותיו הוא התחיל לחשוב כמו גמל. ביקשנו את רשמיו וקיבלנו:
“My impression about this desert was something I will never forget. When you are told that you will go to a desert, you always expect a “flat” long area, with some soft mountains…. And this is exactly what you don’t get there! deep valleys, high mountains and the most impressive: a huge slope on most of the ways, plenty of rocks everywhere! For this, there is only one way to move on this particular desert… you have to thinל as a “local”. But who are the “locals” there? Of course, the camels! So, if you want to succeed on this desert, you have to think as a camel. A lazy camel. Going as horizontal as possible…. not easy, as the strong slope make it difficult….
Another point also impress all new comers to this desert is the history this desert has. When you visit other deserts, you see… sand. When you visit this desert you see history, you see the history of the entire humanity, the way they were living 2.000, 3.000, 4.000 years ago…. And at the end, the Dead Sea. This impressive sea, below the sea level that you can see still from the desert, there, so low, so far…”
Best regards, santiago
וכך מחולקים לזוגות\שלשות עלו אל הכביש הישן המוביל לירושלים כדי לחצות מתחת לכביש 1 ולטפס מקטע קצר מאד על שביל רחב מסומן כחול, מקטע זה היה בעצם הדאבל היחידי על המסלול.
המסלול חולק בגדול לשתי פאזות כשבבקעת הורקניה ניתן היה למלא מים (למי שבונה על רכיבת המסלול עצמאית רק אומר שאפשר לתדלק בבסיס הצבאי של נבי מוסא). העמדה תוחזקה כאמור באדיבות אוריאל ואילן ממצפה יריחו.
בסיום הפאזה הראשונה הגיעו הרוכבים אל אמת המים המרשימה המובילה אל מבצר הורקניה, כשמי שהיה מעוניין טיפס אל המצודה שחרגה מהמסלול.
ובהמשך גלישה דרך שלוחה צפון מזרחית ארוכה המכונה בפני המארגנים “שלוחת המצור” אל בקעת הורקניה:
נחל קדרון הוא גחמה של מחפשי שיטפונות שלא מוצאים אותם: תמיד אפשר לסמוך עליו שיזרום, שיספק תמונה של מים במדבר למרות שמדובר במי שפכים ממזרח ירושלים…
רגע אחרי המקטע המצוקי המוכר ממסלולי המרסבא ישנו מאגר, אלא שביום החמי”ץ שחררו את הבוצה מהמאגר והזרימו אותו אל הנחל, הסלעים שבעבר היה אפשר לדלג מעליהם נבלעו, והרוכבים רכבו בצידי הנחל חסרי אונים. רק תושיה של רונן שעורר את רחמיו של טרקטוריסט עם דחפור קטן שעמד שם בצד, מילא קצת בחול והציל את הרוכבים מטביעה מוקדמת עד גובה ברך בים הקקי שמסביב, סימבולי או לא בימים שלפני הפסח אי אפשר שלא לדמיין את קריעת ים סוף…
לאחר נקודת מילוי המים וחציית נחל גורפן, טיפוס קל אל טבק אום קטיף הביא את הרוכבים אל שביל הגמלים שלטעמי הוא הכי יפה בארץ: מקטע ירידה מטורף אל נחל תמרים עם תצפיות מרהיבות אל ים המלח. השביל מאבד במתינות כמאתיים מטר גובה על פני חמישה קילומטרים, כבר סיפרתי לכם עליו כאן ואני נהנה לספר עליו שוב.
תצפיות כבר אמרנו?
זהו, עכשיו כל שנותר הוא לטפס לקרן אל חאג’ר בדרך הקלאסית, הסימון שבילים הכחול ובארועים כאלו שמביאים הרבה רוכבים אל אותו מסלול מדברי, נוח לרכוב לבד ולטפס איש איש לנפשו.
הקרן בגובה 377 מספקת תצפית פנורמית של 360 מעלות, ירושלים חברון וההרודיון מצד אחד כשים המלח והשבר הסורי אפריקאי ממזרח, מכאן כאמור אפשר רק לרדת, דרך כתף טור בסכינים על פי תהום, בשלוחות עלומות, פרא בר בשטח כששוב נוף מהמם של ים המלח והרי מואב ברקע , משאירים אותנו עם השאלה איזו ירידה יותר שווה , הראשונה או השנייה של היום.
נשאר רק לבחור את השלוחה הנכונה:
ויוג’ין, שחוץ מלצלם מסתמן במערכת כקופירטייטר משפטי הפתיחה והסיכום שלנו, אומר: ״אם הייתי בוחר מילים לתאר את החוויה הזאת, כנראה הייתי בוחר ב: 60 ק״מ של סבל, אושר, חיוך, עוד סבל, עוד אושר וחוויה בלתי נשכחת. עד היום אני נזכר כל פעם בקטע אחר במסלול וחושב לעצמי כמה מדהים הדבר הזה ומתי כבר שוב…..”
ועד הפעם הבאה קבלו טעימה קטנה מהקסדה של אילן כרמל:
[vimeo]http://vimeo.com/91449503[/vimeo]
כתבו: עזרא שהרבני, יוג’ין לויט
צילום: יוג’ין לוייט, גיא גרינוולד
מה דעתכם? הגיבו בתגובות, השמיעו קול, דברו איתנו – זה חשוב!