עידו לסמן ושמאי בקר הם מרוכבי האנדוראנס אפיק מרתון אופני הרים החזקים בארץ. מאחריהם כבר לא מעט תחרויות קשות בטירוף, קילומטרים הזויים, ומסעות אל קצה היכולת. הפעם הם עשו מעשה חלוצי והיו הישראלים הראשונים שיצאו לתחרות האמריקאית המפורסמת.
אחרי שקיבלנו את החלק הראשון במיני-סידרה, הנה החלק השני של סיפור המסע המרתק:
קראתי לאחרונה על חידושים רבים בעולם האופניים, ואני רוצה לומר: יורובייק-שיורובייק… החידוש, בהא הידיעה, בעולם האופניים, התרחש ביום לפני הזינוק לתחרות בלדוויל, שעה שהגענו לחתום על שקית המתחרה שלנו, אז הונח בפנינו כתב הוויתור (Waiver ) שהגו מארגני התחרות. שלא תבינו לא נכון: אני ובוודאי ששותפי ראינו כבר בימינו מסמכים משפטיים כאלה ואחרים, אבל דבר כזה?! מדובר במסמך בן שלושה-ארבעה עמודים צפופים שלא אכביר מילים על תוכנו והסתעפויותיו, ואעביר לכם את המסר ואת השורה התחתונה העולים ממנו: “שמע נא, מתחרה חביב. אנחנו באמת שמחים לארח אותך כאן בצל עיירתנו, אבל דע לך, שאם חלילה תיפצע, או רק תהרהר בכך, ובמוחך תחלוף המחשבה, ולו בהבזק, לתבוע אותנו – אז אנחנו ניכנס בך באופן שתתחרט על היום בו התנתקת מגלגלי העזר שלך, למצהלות אביך ואימך, ופצחת בקריירה בתחום מסוכן זה. הרינו להודיעך, כי בחתימתך זו אתה מסכים לכך שאתה בעצמך, וכל מה ששייך לך, ו/או ליורשיך, ו/או למכריך ו/או למקורביך, לרבות ידועים בציבור ו/או צאצאים, לרבות כאלה שנולדו מתרומת זרע, שייכים ועוברים להיות לקניינה החוקי והבלעדי של החברה המארגנת, ללא כל צורך בקבלת צו שיפוטי. ברור?!? לא נסבול כל תביעה משפטית! תודה רבה ובהצלחה מחר”.
מצד שני, ובניגוד גמור לנוקשות המשפטית, אי אפשר שלא להיזכר בעדנה ובחיוך בהתכנסות באולם הספורט של העיירה, כשהמארגן ואשתו, קן ומרי-לי, נושאים נאומים מלאי קלישאות אמריקאיות (“אל תוותרו לעצמכם”, “אתם מסוגלים”, “מרי-לי צריכה לעבור ניתוח גב, אבל היא דחתה אותו, כדי לחבק כל אחד ואחד מכם בקו הסיום”, כך במקור, ועוד) – שלמרבה הפלא עבדו לא רע גם על צמד ציניקנים ישראליים שנקלעו למקום.
[vimeo]http://vimeo.com/33061682[/vimeo]
חזרה לאופניים. על מנת לקבל מושג על גודל האירוע: אנו זינקנו אחרונים בתור, בתור מתחילים כאמור (יש כאלה שבאים כבר משך עשור ומעלה לתחרות, או שהם סתם מקצוענים), ומיריית הזינוק ועד לחציית השטיח האלקטרוני עברו לא פחות משש דקות.
אוגוסט או לא אוגוסט, 6:00 בבוקר בגובה 2,400 מטרים משמעותו טמפרטורה של כ 4 מעלות. גם לזה לא בדיוק התאמנו, ועד לעליה הראשונה, מרחק כחצי שעה מהזינוק – לא הרגשתי כלל את כפות הידיים הקפואות.
נחשול של כ – 1500 רוכבים על דאבל / סינגל עם אחוזי עליה נכבדים מייצר פקק תנועה לא נורמאלי והמון-המון אבק. מצד שני, אתה תקוע עם כולם, ויש בכך משום נחמה, מה עוד שכשאתה עוקף – אתה עוקף עשרות רוכבים (!) בכל כמה דקות. שמאי פתח חזק ובדיעבד התברר שהדרך הלוך היתה מצויינת וכל העקיפות עשו את שלהן, כך שהוא הגיע למייל ה 46 לערך במקום ה 320 לערך, מתוך ה – 1600 שזינקו.
בדרך לשם עברנו שתיים – שלוש עליות רציניות וארוכות וגם ירידה אימתנית ומפורסמת אחת הקרויה Powerline, על שם קו החשמל העובר מעליה. מדובר בירידה תלולה מאוד, די מדורדרת, שלצדדיה מעין בולענים קטנים ומפחידים שלא מעט מהרוכבים מצאו עצמם משתכשכים – שלא להנאתם – בתוכם. בדיעבד קראנו שלא מעט קולגות שברו יד / נפגעו בכתף או סתם התגלגלו להם במורד המפחיד הזה (למותר לציין: לא הוגשו תביעות).
אחרי ה – 800 מטרים לערך של הירידה הגעתי למטה, נשמתי לרווחה והמשכתי הלאה. הנוף קסום, והאנשים מקסימים ומעודדים. קריאות Good job מושמעות לעברך ללא הרף, וזה לא פחות טוב מדחיפות ממשיות, שגם להם זוכים מדי פעם, במיוחד בדרך חזרה ובעליה הבלתי חוקית של אותו Powerline.
כאמור עד למייל ה – 47 הכל הלך כשורה. הגענו לשם, בנפרד אמנם (החלטנו שלא לרכוב יחדיו, נוכח יכולות הסתגלות שונות, גרועה וגרועה-פחות, לחמצן הדליל), תוך כ – 4 שעות, והיו בינינו שפנטזו על האבזם המיוחד שנקבל בסוף התחרות. זה המקום להסביר: מי שמסיים את התחרות בהצלחה, כלומר – תוך 12 שעות, מקבל תעודה ואבזם מסיים (כן, כן – לחגורה. אמרתי כבר: זה חלק מאווירת ה – Wild west במקום. אני מניח שלפני שנים רבות היו הזוכים מקבלים גם זכות לקרקף אינדיאני, אולם היום הדברים השתנו קצת). מי שמסיים את התחרות בזמן מצטיין של פחות מ – 9 שעות מקבל אבזם אחר, שונה במקצת, ותהרגו אותי אם אני מבין מה ההבדל ביניהם, אבל הפנטזיה על קבלת האבזם ה”מיוחד” הייתה שם, לרגע, גם אם הזוי ושגוי.
להשלמת התמונה: מי שמסיים תוך 13 שעות עוד מחכים לו וסופרים לו את זמנו, אולם – אין אבזם! יש גם קאט-אוף איפשהו בדרך, והשמועה אומרת כי הדמעות זולגות שם כמים. זה המקום לספר כי כ – 400 רוכבים לא סיימו כלל את התחרות.
מה קרה בהמשך? האם הם סיימו? את זה תקראו בפרק השלישי והאחרון – כאן…
מאת עידו לסמן
אהבתם את הכתבה? היה מעניין? לקבלת עדכון על כתבות חדשות התחברו אלינו בפייסבוק