כבר חלפו כמה שעות טובות מהרגע שעליתי על האופניים בפתח הטרמינל, ואני עומד בפעם העשירית כמו טמבל באותה בצומת דרכים (או באחרת זהה לגמרי), בוהה אל יער השלטים בכיוונים מנוגדים שברובם מופיעה המילה “אמסטרדם” ואין לי שמץ לאן לפנות, או בכלל כוח להתחיל לדווש, וכבר שלהי היום ואין לי התחלה של מושג איפה אני הולך להעביר את הלילה. מה קורה פה?
(אם לא קראתם – תתחילו מהפרק הראשון בסדרה: קובי אשל טורינג – פרק ראשון: תעתועי הזמן, מכאובי הגוף ושיגיונות הנפש)
פרק שני: פאק! איפה אמסטרדם??
יכול להיות שטעיתי לגמרי עם כל המסע הזה? שאולי בכלל טורינג זה לא בשבילי? למה בדיוק ציפיתי? שאמסטרדם תתייצב מולי ברגע שאנחת ותסלח לי שלא הזמנתי מקום לינה מראש, כמקובל, ותציע לי מגוון מקומות לינה אקזוטיים בחינם? שהמפה שעל הסמרטפון תפתח את הפה ותדבר עברית?
הולנד לא מחכה לי, אני יודע, אבל קצת קשה עם זה עכשיו. שוב ושוב אני מעיין במפות שבמכשירים והן רק מבלבלות אותי יותר. אפילו המצפן מזייף – הגיפיאס השכן משגע אותו. כמו שאני ככה עצבני ומתוסכל פתאום אני רואה ספסל בצידי הצומת, ומבין שאני פשוט צריך לשבת כמה דקות, לנוח, ואולי לאכול משהו. אחרי הכל אני על הרגליים כבר איזה שלושים וחמש שעות בלי שינה או ארוחה נורמלית, ועובד קשה בלהעביר את האופניים ואת עצמי דרך כל הבידוקים, השאטלים, הביקורות והתשאולים, הרכבת האופניים בשפיפה שוברת גב על המדרכה, וכל זה עם חתיכת התרגשות מתמשכת, רובצת, שאין איך להכיל.
כשהגעתי לאתר הקמפינג כבר החל להחשיך. מצאתי אותו ממש בנס, רק על פי מישהי שאמרה לי “גו איסט, און דה בנק אוף דה קנל”. לאחר 50 ק”מ מפרכים של התברברות בנתיבי אופניים מתעתעים על אופניים ששוקלים טון, כשאני צמא ורעב ונופל מעייפות, המקום נראה לי ממש כנווה מדבר – מסעדה ידידותית, בר מגניב, חלקת דשא להקמת האוהל ושכנים חביבים, טיילים גם הם. אבל בקושי הספקתי להירשם בריספשן, להקים את האוהל ולאכול משהו, כשהחל הגשם צולף, והריץ אותי כמו עכבר בפאניקה לכסות הכל ולהתחפר. שלום גם לך, אירופה! לחש ליבי, שעה שגופי הדואב מנסה למצוא תנוחה סבירה באוהל הצר, בין הררי החפצים.
אחר כך למדתי להסתדר בנתיבי האופניים של אמסטרדם. גיליתי תגלית מעניינת: כל ההסתבכות ההרואית שלי ביום הראשון נבעה מכך שלא התחברתי לסדר ולשיטת השבילים ההולנדית. לא ציפיתי לה ולא ייחסתי לה חשיבות. התנהגתי כישראלי פלוץ – קופץ ממסלול למסלול כי נדמה לי שאני מקצר, לא טורח לקרוא את כל האינפורמציה שבשלטי הדרכים, וחושב שאני יודע הכל במבט חטוף. בבוקר המחרת, כשעזבתי לראשונה את הקמפינג לכיוון העיר עצרתי בכל צומת להביט בשלטים, נתתי להם להכווין אותי והגעתי למרכז העיר במהירות מפתיעה ובלי שום הסתבכות. התחלתי להתלהב מעצם הקטע שאני מגיע לצומת רב מפלסי מורכב ביותר, של כביש מהיר שמצטלב עם כביש שירות, מסילה, תעלה, נתיב אופניים ונתיב הולכי רגל, מציית לשלטים ומגיע בקלילות לאן שאני בוחר, בלי להיתקל ובלי להתעכב. איזה יופי! איזה היגיון!
שוב התחרפן לי מימד הזמן, ואני יודע שחלפו ארבעה ימים עד שיצאתי מאמסטרדם רק על פי התאריכים בבלוג. כל בוקר יצאתי לעיר על אופניים ערומים כשאני משאיר את כל הציוד באוהל שבקמפינג, כפי שלמדתי מאחרים, וחזרתי למחנה עם שקיעה (שמתרחשת קרוב לעשר בלילה בעונה הזו). לאחר המקלחת ישבתי בבר ודיברתי עם אנשים. רכבתי לאן שהכידון רצה להסתובב, לאן שהסקרנות לוקחת. יום שלם רכבתי לאורך תעלות וחציתי אותן על אין ספור גשרים ומעבורות. יום אחד רכבתי עד הים והסתובבתי שעות בין המזחים והרציפים. יום אחר נדחקתי בין המון אדם בסמטאות צרות ומקושקשות, שעננה של עשן חשיש, סמיכה כמו שמן מכונות, אופפת אותן. בערב האחרון, כשהחלטתי שמחר אני זז מכאן, כבר הייתי אחד הוותיקים במחנה, עם פינה קבועה על הבר, משיא עצות לחדשים.
לא חלונות אדומים ולא טחנות רוח
בבוקר בהיר, לאחר ארבעה ימים של שיטוטים באמסטרדם וסביבתה, יצאתי לדרך בכיוון דרום מזרח ללא מסלול מוגדר, אבל כבר עם שליטה טובה בדרכים ההולנדיות הפנטסטיות. תוך כדי הדיווש המונוטוני לאורך נהר האמסטל נדדו מחשבותיי לביקור באמסטרדם, שהיה שונה באופיו מכל ביקוריי הקודמים בערים הגדולות של אירופה. האטרקציות הידועות שעליהן קראתי בשלל המדריכים וההמלצות בנוסח “10 אתרי חובה באמסטרדם” ודומיהם לא משכו אותי כלל. לא נכנסתי לשום מוזיאון, גלריה או קתדראלה, לא ישבתי בבתי קפה מפורסמים ברובע זה או אחר, ואפילו השווקים המפורסמים לא עניינו אותי. במקום כל אלה מצאתי את עצמי עוקב שעות אחר תנועת הסירות והספינות בצומת תעלות, או מתבונן בהתנהלות התנועה בכיכר גדולה. ראיתי איך העיר מנתבת את מיליוני האנשים בכל רגע ורגע, איך היא מנהלת את התנועה העצומה, המטורפת, של כל סוגי כלי הרכב, מרכבות, מטוסים וספינות, ועד רוכבי אופניים והולכי רגל.
נפעמתי לראות איך מצליחים להדוף פה את הים למרחק עשרות קילומטרים באמצעים הנדסיים, איך נראה גשר שאורכו עשרות קילומטרים, וסוללות וסכרים לאורך מאות קילומטרים שעושים רגולציה לגאות ולשפל. בזכות היותי בעל אופניים שלא נזקק לתחבורה ציבורית ראיתי את אמסטרדם מזווית שלא כתובה במדריכי התיירים, מהזווית המהממת באמת! ראיתי מאטריקס ענק ומדהים של הנדסה אזרחית שהיא פלא אדריכלי, עם אין ספור רבדים ושכבות, וניהול המונים מבריק ומשוכלל שלא ראיתי כמוהו. בעודי חולף על פני שכונות וערי שדה בלב המדינה גל של התרגשות חלף בי – הנס אכן מתרחש: עיניי ומוחי צלולים ובהירים כמו אחרי כביסה, אונת הדאגות והחרדות נעולה על מנעול וקבורה במרתף, התודעה רחבה ועמוקה כמו אגם, ואני בעיצומו של מסע חקר מאלף, חמוש ברכב שאין כמוהו ונכון לכל הרפתקה שתזמן לי הדרך!
טירונות
הימים שאחרי אמסטרדם היו קשים, אבל קסומים. אט אט השרירים החלו להתרגל למשקל האופניים וכבר לא הייתי תשוש כל כך, וגם התחלתי להשתלט על המכשירים ולנווט בבטחה במסלולים הנהדרים של הולנד. נוכחתי שאני משלים 50 ק”מ ביום ומצליח להתאושש עד בוקר המחרת, כל יום חזק יותר, חכם יותר. גם לגשם הבלתי נלאה, שנוצר במיוחד כדי להציק לי, הסתגלתי איכשהו.
בתחילה שמתי פעמי דרום מזרחה כדי לעקוף את המפרצים הגדולים של דלתת הריין ללא מסלול מוגדר. זה היה די מסובך, כי עברתי באזורים פרווריים ללא שום תשתית תיירותית, ובכול יום מהבוקר הייתי בחיפושים אחר סופרמרקט, ומהצהריים הייתי טרוד באיתור מקום לינה. כל ערב הקדשתי שעה לעיון במפה וקבעתי לי ציר ומטרה ליום המחר, מנסה לנחש היכן יש סיכוי למצוא אתר קמפינג או אכסניה כלשהי.
ערב אחד גיליתי שאני מתקרב למסלול אופניים פופולרי שעליו קראתי באינטרנט עוד לפני היציאה, בשם R1, שמתחיל בלונדון והולך עד סנט פטרסבורג שברוסיה דרך כל מרכז וצפון מזרח אירופה, ועובר כ 40 ק”מ מדרום לי, על גדת הריין. עלה בדעתי שעל הציר הזה בוודאי אמצא את השירותים שאני צריך ביתר קלות, והחלטתי לחבור אליו. ממפגשים אקראיים פה ושם ומחבר בארץ שהוא “אחד שיודע” נודע לי שיש גם ספר למסלול הזה, והחלטתי להשיג אותו. אם עד עכשיו עוד קיננה בי המחשבה שאם יהיה קשה מידי אקצר, אוותר, אחתוך, בימים האלה של בין אמסטרדם לגבול גרמניה כבר ידעתי שאני ממשיך, וממשיך וממשיך!
מאת: קובי אשל
קובי אשל – רוכב שטח, מוביל טיולים ונווט, בייקפקר, טורר וסתם רוכב. קובי חובב דרכים ומפות, טיולים ומסעות, הוגה והוזה בלי בושה ואספן צלקות אובססיבי. קובי טוען שטיול בלי אלמנט של הרפתקה הוא רק אימון, וכשמעצבנים אותו הוא מאיים לעלות על האופניים, לרכוב אל האופק ולא לחזור לעולם.
המשיכו לפרק הבא: קובי אשל טורינג – פרק שלישי: גרמניה: אדרת ההווה על שלדי העבר